יום רביעי, 13 במרץ 2024

Sigh

כשהייתי בשבוע ה-35 להיריון עם עדו עשינו חנוכת בית ו-baby shower. זה היה יום שבת ועמדתי שעות ארוכות במטבח. אחר כך האירוח והחיסול. למחרת הגעתי למשמרת במיון עם כאבי גב וירכיים. שמתי לב לזה בנהיגה לעבודה. כשהגעתי התקשרתי לטריאז' בבית החולים לנשים. אמרו לי לקחת אקמול וללכת הביתה לשכב. באותו ערב קניתי באמזון את כיסא הבטיחות לרכב ואת העגלה. וגם עריסה ושידת החתלה. 

לפני שבועיים עדו חגג יומולדת עשר.

עמרי בן שנה וחצי וקצת.

לפני כמה חודשים עברנו מהסלקל לכיסא רציני יותר.

נכנסתי עכשיו לממ"ד וראיתי את זה

כבר מסרתי בגדי היריון. כל בגד שקטן על עמרי עובר לבית חדש. אבל כאן נתקעתי. אפילו שהכיסא כבר פג תוקף, אפילו שאני יכולה להגיד בוודאות של 99.999% שלא אזדקק שוב לכיסא כזה בעצמי,

איך זורקים דבר כזה?

רק המחשבה עושה לי בחילה. 

יום שבת, 3 בפברואר 2024

מבזק

אהלן.

מה נשמע? 

מעניין אם עדיין יש קוראים שרשומים למיילינג של הבלוג הזה.

הזייה.


הפעם האחרונה שכתבתי הייתה בתחילת דצמבר 2016. המון זמן.

אתמול נכנסתי לבלוג כדי להיזכר איך אני מכינה צ'ולנט. וראיתי שאני כבר יותר בסדר איתו. זאת אומרת, כבר לא טריגר. אז החזרתי אותו לפומבי. 

אז מה חדש?

כאן נוספו עוד שני ילדים, בנים. 

כשמספר 2 היה בן חודשיים, חזרנו לארץ. 

בנינו בית. 

אין לי דרך מוצלחת לסיים פוסט בימים שכאלה. 

Till we meet again. 

יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

עדכון וסיכום החודשים האחרונים

הנה אני חוזרת בי מהצהרותיי הקודמות. מקווה שרובכם ישמחו. הנה היום, לפני מספר דקות, החלטתי להחזיר את הבלוג שלי לחיים. אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, אבל ככה בינתיים, מי מכם שעדיין כאן יוכלו ליהנות מהתחייה.

בתחילת מאי השתגעתי.
אני לא מדברת על איזה שיגעון הוליוודי סכריני שעובר מסך טוב. אני מדברת על כזה אמיתי. שדורש ביקורים במיון ותרופות פסיכיאטריות ובשלב כלשהו בדרך גם אשפוז במחלקה סגורה.

כל חיי, או לפחות מאז אבחון הקרוהן בהיותי בת 11, היה דבר אחד שאפיין אותי ואת התמודדותי עם החיים והחרא שהם זרקו לכיווני - סיבולת ועמידות, או באנגלית, resilience. אבל כנראה שגם לזה יש סוף וכשהסאה נגדשה, משהו בי נשבר, שבר עמוק שימים עוד יגידו האם ועד כמה הוא ניתן לאיחוי.

זה התחיל בפיטוריי מהמיון. אמנם אלה היו פיטורין פאסיביים, כשדרשו ממני להתפטר בשביל הנסיעה לישראל לחידוש הויזה, אבל דה-פקטו היה מדובר בפיטורין. העליבו אותי מאוד על הדרך ופגעו בדימוי ובביטחון העצמי שלי עד לאין שיעור. אחר-כך תפסתי וירוס בטן רצחני שגרם לי לבטל חופשה משפחתית בשיקגו ולאלון לבטל השתתפות בכנס באותה שיקגו (ניסינו לתפוס שתי ציפורים במכה). נאלצתי להקפיץ את אמא שלי מישראל כדי שאלון יוכל לנסוע לכנס אחר, הפעם בפילדלפיה. השפל התחיל בפיטורין ועכשיו המשיך בבגידת הגוף שלי, סיפור שאני מכירה טוב מדי. האדם מתכנן והקרוהן צוחק. הנסיעה לישראל הגיעה רק עשרה ימים אחרי שהוירוס התחיל, פחות משבוע אחרי שעזב. הייתי עדיין בעיצומה של התאוששות. ואז בישראל... היה מורכב וקשה לפרקים. בהסתכלות לאחור אני יכולה לומר שכנראה כבר אז נראו סדקים שאחר-כך העמיקו והפכו לשבר עליו אני מדברת. אבל איך אני נוהגת לומר - חוכמה בדיעבד היא לא חוכמה בכלל.

בזמן המשבר חשבתי וחשבנו שזה ה-PTSD שלי שמתלקח. לא ישנתי עשרה ימים בערך. ניסיתי להשתמש בבנדריל (אנטיהיסטמין מעבר לדלפק שהבאתי איתי מארה"ב) וכשזה כשל קיבלתי ואבן (בנזודיאזפין, כמו ואליום) מאבא של אלון. לבסוף הצלחתי לישון לילה רצוף עוד לפני חזרתנו לארה"ב, אבל בשלב הזה כבר התחלתי לחוות התקפי חרדה פעמיים או שלוש ביום. ועדיין חשבנו שזה רק ה-PTSD.

למי שמעולם לא חווה התקף חרדה, זאת תחושה נוראה ואיומה. אני לא ממליצה על זה לגרועים באויביי.

חזרנו לארה"ב והבנתי שאני צריכה לחזור לטיפול. תהליך החיפוש של מטפל לא הלך כ"כ בקלות והיה לי פספוס אחד בדרך, סביב Memorial day, עם מטפלת שאבחנה היטב שאמרה שהיא רוצה לפגוש אותי פעמיים בשבוע, אבל אז נעלמה אל מעבר לאופק, כל זה לתוך הסופ"ש הארוך של החג. שבוע לאחר מכן פניתי למיון הפסיכיאטרי לראשונה. משך כל אותו שבוע אני ממשיכה עם צרורות של התקפי חרדה ואני מרגישה ששפיות דעתי הולכת ונשמטת ממני, כל דבר הוא טריגר וברוב הימים אני מעדיפה פשוט לא לצאת מהבית. ועדיין איכשהו בתוך כל זה הצלחתי לנהוג לראיון עבודה ולמצוא מספיק composure בשביל שאשכרה יקבלו אותי לעבודה. ובינתיים הזמן עובר. נסענו לישראל בסוף אפריל, חזרנו לארה"ב כעבור חודש. הזמן עובר.

הגיע תאריך ההתחלה בעבודה אליה התקבלתי. בינתיים מצאתי מטפלת אחרת במקום זאת שתקעה ברז ואחרי הביקור האחד במיון הבנתי גם שהגיע הזמן לתרופות, למרות החשש הגדול שלי. יותר מהכל חששתי שתרופות נוגדות דיכאון וחרדה מסוג SSRI יגרמו לי להתקף מאניה. מדובר בסיכון שמגיע עם תרופות מהסוג הזה. אני לא יודעת מה שיעור הסיכון, אבל הוא קיים.

אז התחלתי לקחת SSRIs למרות החשש. והתחלתי את העבודה החדשה. ביום שלישי לא הצלחתי להירדם בלילה מרוב חרדה, למרות שלקחתי עוד ועוד כדורי שינה. נרדמתי לבסוף ביום רביעי בבוקר, אכולת רגשות אשם על כך שאני הולכת להפסיד יום עבודה, אפילו שעדיין הייתי באוריינטציה. חזרתי לעבודה ביום חמישי וביום שישי, סוף השבוע וסוף האוריינטציה, נשארתי בעבודה עד תשע (יום העבודה מסתיים בחמש) בגלל כמה קשיים טכניים. בגלל הנסיעה הארוכה וגשם שירד בדרך לא הגעתי הביתה עד אחרי עשר בערב. פספסתי הדלקת נרות עם אלון ועדו, מה שביאס אותי במיוחד, כי במהלך היום קניתי סקונס לקבלת שבת.

אחרי יום ארוך בלי ארוחת ערב, הכנתי לי חטיף קטן שכלל בין היתר כוס קטנה של סנגריה. ואז הגיע הזמן ללכת לישון, אבל הייתי כל-כך pumped ובאופוריה מהעובדה שהצלחתי לגמור את השבוע, שלא הצלחתי להוריד הילוך וללכת לישון. ניסיתי שוב לקחת כדור שינה אך ללא הועיל. ואז הגיעה שוב החרדה, התחושה שאני נחנקת, שאני לא מצליחה לנשום, שאני הולכת למות. המוח שלי נשטף במראות פולשניים של דברים רעים שקורים לאלון ולעדו. בערך בשלוש לפנות בוקר התקשרתי לחבר מביה"ח, ג'ונתן, וביקשתי שיבוא לקחת אותי למיון. הפעם היה ברור שאני מתאשפזת, שאף רופא לא ישלח אותי הביתה במצבי. אחרי 36 שעות עם 3 שעות בלבד של שינה, העבירו אותי באמבולנס מהמיון לאשפוז.

אז מה שחששתי, קרה. ה-SSRIs גרמו להתפרצות של התקף מאני ובמהלך האשפוז (משבת עד שלישי) העניקו לי את האבחנה של הפרעה דו-קוטבית, או בשמה האחר, מאניה דיפרסיה.

קשה לי עם האבחנה הזאת. בהתחלה דווקא קיבלתי אותה בהסכמה גורפת, ואמרתי אפילו שבאופן כלשהו תמיד הייתי קצת דו-קוטבית. בגלל זה היה בי החשש מהתחלה של SSRIs, כי זיהיתי בעצמי את הרכיב הזה, שיודע לנסוק מאוד גבוה, אבל גם להתרסק מהר ונמוך מאוד. קשה לי עם האבחנה הזאת מכמה סיבות. הראשונה היא שאבחנה פסיכיאטרית היא דבר מאוד חמקמק, זה לא משהו שמודדים ורואים. הרי איך אפשר למדוד נפש. השנייה שהיא מן וריאציה של הראשונה היא הרתיעה שלי מפתולוגיזציה - מי יאמר מה נורמלי ומה לא? שוב, אותה חמקמקות. כששאלתי את ג'ונתן מה הוא חשב כשלקח אותי למיון הוא אמר שהוא ראה את זה כ-extreme stress reaction. בהמון מובנים זאת הגדרה מאוד קולעת. מאז שעדו נולד הסטרסורים בחיים שלי הלכו ונערמו זה על גביי זה והנה, סופסוף - נשבר (גלה גלה בפ שו בפ).

אז מה עכשיו? עברו שבעה חודשים מאז ההתחלה של הסחרור הזה, ארבעה חודשים מאז האשפוז. לאט ובזהירות אני מוצאת את דרכי בחזרה אל עצמי. הנה, אפילו את הדרך חזרה אל הבלוג מצאתי (למרות שאני לא מפזרת הבטחות, יכול להיות שזה פוסט חד פעמי ומי יודע כמה עוד יהיו אם בכלל ומתי). המנהלים בהוספיס היו חינניים מספיק כדי לגלם את רוח המקצוע גם באופן בו הם מתייחסים אל העובדים שלהם - הם חיכו בסבלנות עד שהפסיכיאטר שלי אמר שאני יכולה לחזור ואף הגדילו לעשות והציעו לי משרה באזור קרוב יותר לבית.

אז אני קמה כל בוקר, מארגנת את עדו ואת עצמי ושלושתנו יוצאים יחד מהבית. זאת לא עבודת חלומותיי כמו שחשבתי שתהיה, אבל היא עונה על הרבה מהצרכים של המשפחה שלנו. היא מאפשרת לי להוריד את עדו בגן כמעט כל יום ולאסוף אותו בסוף היום. זה מאפשר לאלון להתרכז בעבודה שלו ומקרב את הסיכוי שמתישהו בשנה וחצי הקרובות הוא יסיים ונוכל לעבור לשלב הבא של חיינו. אני עובדת חמישה ימים בשבוע, שני-שישי וסופ"ש אחת לשלושה שבועות. בסופי השבוע אנחנו אוכלים צהריים במסעדות. עד עכשיו הלכתי לטיפול פעם בשבוע, עכשיו המטפלת שלי הסכימה להוריד את התדירות לפעם בשבועיים. הייתה לי אפיזודה אחת של דיכאון קל שנפתר די מהר אחרי הוספה של עוד תרופה (אני לוקחת שילוב של שלוש תרופות. באשפוז יום שהגיע קצת אחרי האשפוז במחלקה הסגורה אמרו שזה המצב אצל רוב האנשים שמתמודדים עם מחלות נפש).

אני מרגישה אחרת. הרופאים הטובים אמרו שייקח שנה עד שכל האבק ישקע. אז בינתיים אני מנסה לחיות את חיי, להיאחז בביקור הבא בישראל כמטרה ראויה שאפשר לשאוף אליה. אני יותר חרדה ממה שאני זוכרת את עצמי לפני שכל זה התחיל, אבל אולי זה פשוט חלק מהחיים שלי עכשיו. אני מנסה לא לנתח יותר מדי, עם כל הקושי שבדבר. אתמול העליתי מוזיקה לנגן שלי (מאז הנסיעה לישראל הוא היה מוטען בשירים וסיפורים לעדו), כדי שיהיה משהו אחר להעסיק בו את הראש שלי חוץ מדאגות. אני מנסה להתעמל, חזרתי לראות קצת טלוויזיה... בקיצור, מנסה לתרגל היגיינה נפשית.

אז כמו שאמרתי - אני לא מתחייבת שהנה חזרתי לכתוב פה ועכשיו אעשה זאת באופן תדיר וסדיר. אבל פוסט אחד (ארוך-ארוך), יש. תלמדו להסתפק במה שנותנים לכם ולא לרצות יותר. Contentment קוראים לזה. זה מה שאני מנסה לתרגל בעצמי.


יום שבת, 23 ביולי 2016

תם הטקס

בפעם שעברה הודעתי כאן על הקפאתו של הבלוג וכעת אני מודיעה על סגירתו.
החודשים האחרונים או למעשה קצת למעלה משנה שכבר החיים שלי קשים, לעתים קשים מאוד. המחלה, האמהות, ההתפטרות הכפויה מהמיון והכישלון להתניע את השלב הבא בחיים המקצועיים שלי, האובדן הכואב עד אין היכר של סבתא שלי, כולם גבו ממני מחיר כבד. אין יותר מקום לבלוג הזה בחיים שלי ואין לי יותר אנרגיות אליו.

חזרתי לצייר, חזרתי לשיר (אם כי כרגע אני מחוסרת קול, it's the time of the season), חזרתי לטיפול.

חזרתי לדבר עם אמא שלי שיחות חולין ושיחות אמיתיות. הפסקתי לכעוס עליה, הסברתי, התנצלתי, התנצלותי התקבלה. 12 צעדים בדרך להחלמה, השלמה ושקט פנימי נצחי. איתה ועם רבים אחרים בחיי שנפגעו מהתנהגויות שונות שלי, תמיד ללא כוונה.

הבלוג הזה נולד מתוך צורך במידע על המעבר לארה"ב כאחות.

עברנו הנה לפני חמש שנים. התאקלמנו.
השגתי רישיון בזיעת כפיים, מצאתי עבודה ואני עובדת ועובדת טוב.

תם ונשלם.

פתחתי בלוג חדש, אנונימי, שעוסק בנושאים קצת שונים ואולי בעתיד יתמקד קצת יותר בסיעוד, במיוחד זה של הוספיס, אם יתברר שאכן אני מצליחה להמשיך גם להיות אחות וגם להגשים את חלום חיי ולעבוד עם אנשים הנוטים למות. הוא אנונימי, כאמור, לא מחובר למייל הזה ואיני משתמשת בו בשמי. הכל בכוונה. יודעי סוד ושומרו הובאו בידיעתו.

המעוניינים בעצות ויעוץ על מעבר לארה"ב ועבודה כאן כאחים ואחיות מוזמנים להמשיך לפנות אליי, כמו גם חולי קרוהן וקוליטיס המחפשים תמיכה ומענה. נוכל לארגן יעוץ סקייפ תמורת סכום סמלי.

שמרו על עצמכם, בריאות, אושר, נחת ואריכות ימים.



אמן כן יהי רצון

יום שני, 13 ביוני 2016

The Blog Will Resume After This Break

עד שארגיש שוב שאני מסוגלת להראות כאן משהו אחר ממה שיש לי כרגע.

ועד שתהיה לי שוב אנרגיה.

תהיו יפים וטובים וחזקים בלעדי, ונתראה בשמחות.

במהרה בימינו, אמן.




יום שישי, 3 ביוני 2016

It is in the shelter of each other that the people live

*מאחלת היום (לפני שנגמר) יום נישואין שמח במיוחד לאחותי וגיסי*

זה מעסיק אותי הרבה - איך לחיות בעולם הזה. איך להיות גם אמא, גם רעיה, גם אחות מוסמכת עם תואר, גם בת להורים ואחות ביולוגית. איך לא רק לכאוב. איך מתוך הכאב לצמוח, להתרומם, ללמוד. להשאיר את הרע מאחור ולהמשיך הלאה עם הטוב. אבל, החיים...

החזרתי איתי מישראל את הדיסק "בין קירות ביתי" של עידן רייכל. קניתי אותו בשדה התעופה והוא בא לי בדיוק בזמן. זה דיסק שאני מחבבת מאוד שירים נבחרים ממנו מאז שיצא ועוד שמעתי ברדיו בישראל. 
וכשהמילים שלי לא מסתדרות לי בעולם ואני מרגישה לא מובנת ושיוצא לי עקום והפוך ומתפספס, דווקא אז זה עוזר. זה מה שמתנגן לי באוטו בימים אלה. שוב ושוב ושוב. תקשיבו למילים טוב-טוב.


צחקתי עם אלון שזה כזה שיר של מישהו עם אגורפוביה. אבל אומרים שבכל צחוק יש טיפה של אמת. ובזמן האחרון, הבית שלי חשוב לי כמקלט שמגן מהרבה מהדברים שבחוץ.


אני לא סתם שמה את השירים המסוימים האלה. ואני יודעת שיש המסתייגים מעידן רייכל, גם אני לא אוהבת אותו אהבה ללא תנאי, אבל בכמה האלה הוא פוגע בול.


זה דיסק די מהודק, לטעמי, ויש בו קול צלול וברור. דווקא השירים ששר רייכל עצמו נוגעים בי כל-כך, בגלל ההגשה העדינה והנקייה שלו. הוא לא מנסה לשכנע אף אחד, הוא יכול היה להיות בחדר ריק, שר לעצמו. אבל יש פה איזו חוויה קולקטיבית, כל-אנושית, לטעמי.

היום גם יום השנה העברי למותה של סבתא שלי. העדויות שסביבי מספרות לי שהיא כבר שנה נחה על משכבה. החלק של "השלום", still a work in progress. כתבתי לאמא שלי היום שאני מקווה שכולנו נצליח למצוא נחמה.

שבת שלום לכולם, שיהיה לכם שקט וצלול, אוהב ורך. עם פחות שאלות הרות גורל ויותר תשובות חד משמעיות ובלתי מתפשרות, מפני שלפעמים צריך גם מזה.

(הכותרת של הפוסט, פתגם אירי עממי שמצאתי בפתיחתו של ספר אחד שקניתי היום יד שנייה ב-50 סנט).

יום חמישי, 12 במאי 2016

Life Lessons

*עכשיו משדרת אליכם היישר מחדר העבודה של הוריי בשפלה הפנימית של ארץ ישראל שלאחדים היא "ארצנו" במהדורה המוגבלת עד סוף השבוע הבא*

אלה לא דברים שלא ידעתי קודם, אבל לחיים יש דרך להביא לאדם את אותו שיעור שוב ושוב, בסיבוב ובהפוכה, כי אם לא הפנמת בפעם הראשונה והשנייה והמאה, נביא שוב וניתן לך עוד צ'אנסים. מי אמר שהחיים זה רק פעם אחת וזהו. We do get to rewrite our story, ואם לרגע נוציא את הראש שלנו מהמקום בו השמש לא זורחת, כמו שאומר אבא שלי במילים קצת פחות יפות מאלה שאני בחרתי (ובחרתי), אולי אפילו נזכה לשים לב.

אני לא הכי חכמה או חכמה נורא או גאון וכל מיני גוזמאות אחרות שאינן דרושות בכלל, אבל מפה לשם, משהו בחיים למדתי. ובחיים שלי מסתבר שאני הכי מבינה ואף אחד לא יגיד לי. אבל מסתבר שעוד הרבה דברים. כמו שאני אומרת בהקשר של עבודתי - אם אני יודעת לפחות דבר אחד ביום, אז היום את זה אני יודעת, אז זה משהו. באנגלית זה נשמע יותר טוב.

אז יאללה, הנה רשימה קצרה וחלקית בהחלט, לא ממצה ולא לפי שום היררכיה, בלי עריכה ולמרות שאף אחד לא שאל אותי:

1. כן, אנחנו הופכים להיות ההורים שלנו. אנחנו נלחמים בזה ואנחנו מתנגדים לזה ואנחנו מכחישים את זה, אבל זה קורה. יש לאחדים מאיתנו שני הורים, אחדים איתנו התחילו עם שניים והיום כבר לא נשארו להם בכלל. אז לוקחים קצת מזה וקצת מזה ויוצא איזה שעטנז שאנחנו מספרים לעצמנו שהוא רק שלנו, אבל הוא לא. הוא גלגול של משהו אחר שכבר פעם היה פה, אנחנו רק עושים את זה קצת אחרת, אבל עדיין ליד. אבל אנחנו ממשיכים להילחם וממשיכים להכחיש. אולי זה טבע האדם, אולי זה מיסטיקה, אנ'לא יודעת. אבל אני מכירה כמה שעד הסוף המר יותר או פחות המשיכו להילחם ולהתנגד ועד היום, יותר או פחות זמן מאז אותו סוף, זה עדיין כואב ומייסר.

2. גם ילדות בנות 32 שהן כבר אמהות בעצמן עדיין יכולות להגיד לכולם שהם לא קובעים עליהן. למרות הכתוב לעיל, זה הסיפור שלי ואני מתעקשת לכתוב אותו. לימדתם אותי את השפה, עכשיו תנו לי לבד.

3. למרות מה שאולי נדמה לנו, לתחרויות המטופשות האלה בחיים - מי מסכן יותר, מי עצוב יותר, למי כואב יותר, מי נפגע יותר, מי מדבר יותר בקול, מי פשוט מדבר יותר - אין מנצחים. ומפסידים יש מפה ועד באר שבע. אז אפשר אולי להרגע להפסיק ולנוח ואולי ייצא מזה משהו טוב.

4. אבל למרות האמור לעיל, לשחרר זה קשה, להרפות זה לא קל וכמו שאני אומרת לעדו, מושאל מהגרסה המתורגמת של דר' סוס - החיים הם חכמה של שיווי משקל.

5. והוא עונה, "לא! לא חכמה של שיווי משקל". כי מה לעשות, הילד בן שנתיים והוא הכי age appropriate. לפעמים מבלבל אותי איך יכול להיות שהילד בן שנתיים ואני עדיין מזהה בעצמי מנגנונים של בני גילו ולפעמים זה נראה לי הכי הגיוני, כי כולנו בני אדם וכבר אריקסון אמר מזמן, נו, אוטונומיה וזה.

6. אני עייפה.

7. נמאס לי לריב, אין לי כוחות.

8. אני גרה כל-כך רחוק, באתי עד כאן, לקח לי שלושה שבועות לקלוט שהגעתי ועוד שבוע אני כבר טסה חזרה. ואם זה לא דיסוננס, שיקום בבקשה מישהו ויסביר לי מה כן. ועדיין, עומדת מאחורי הבחירות שלנו, של בחיר לבי ושלי, להיות שם, עכשיו ועד שיסיים את התואר.

9. ועדיין מתנגדת בתוקף לתת תגובה חד משמעית לכל מי ששואל אותי שהוא לא בעלי, בפראפראזה או שלא - אז כבר לא תחזרו, אה?

10. לא כי כן נחזור, בטוח. לא כי לא נחזור, בטוח. כי זה לא עניינכם.

11. אמא שלי אומרת שאני כל הזמן כועסת. אני לא. אלף, אני כל הזמן בחיים והחיים, אפעס, יש להם נטייה לפעמים להיות מרגיזים רצח. בית, וזאת אענה לא רק לה, איש הקש הרטורי שלי, אלא לכולם שחושבים שהם יודעים יותר טוב מי אני מאשר אני מכירה את עצמי - אני באה לפה לביקור קצר וקצוב אחת לשנה. הכרתם אותי ממש עד שנסעתי, ומי מביניכם שהחליט שהוא רוצה להמשיך להכיר אותי פוגש אותי אחת לשנה, לשעה קלה ואם ממש אני אוהבת אתכם אז לקצת יותר. אבל בשעה, או שעתיים, או שנתיים, אי-אפשר לעמוד על קנקנו של אדם. אפשר רק לשאול שאלות, מתוך עניין אמיתי, ולקוות שהאדם שמולכם יבחר לרגע קט להאמין לכם שאתם שואלים כי באמת מעניין אתכם, ולא כי יש לכם איזה מניע נסתר ואתם טומנים לו מלכודת ויענה לכם בכנות, מתוך לבו המדמם. ואז יתרחש איזה קסם, קראו לזה איך שתרצו - חברות, קשר אנושי, קרבה, אהבה - בעיני זה קסם אמיתי שמתחולל כששני אנשים, או שלושה, או מאה, מחליטים לרגע להפסיק לדבר על עצמם ולהקשיב לאחר בלי לשפוט אותו, ולהגיד לו - במילים או טון או מבט - אני כאן, אני מקשיב, עשה אותי כלי נושא, בור סוד. ואני אשא, ואשמור. קא-בום, באדא-בום.

12. אז כועסת? לא. מרגישה. כל מיני רגשות. עצובה, מתוסכלת, בודדה, עייפה. אבל גם שמחה ואוהבת ומחבקת ומשתוללת ומצחקקת ומתגלגלת, מצחוק ואחרת. אז יבואו המקטרגים ויגידו לי - כן, אבל את עושה את זה חזק מדי. הכרתי פעם מישהי שאמא שלה הייתה אומרת לה, "למה את עושה את הכל בכוח", והיא ניסתה לשכנע את אמא שלה שהיא לא עושה בכוח, זה רק נראה ככה, ואמא שלה לא האמינה לה. היא גילתה אמת אחרת, חדשה, על עצמה. היא הייתה לרגע הפיניקס שקם מתוך האפר ולובש את צורתו שוב, אבל קצת אחרת. אבל אמא שלה לא האמינה לה. אז היא התחננה בפניה ממש שהיא תאמין לה. ולא עזר לה. וככה עד יום מותה של אמא.

13. יש דברים בחיים שאי-אפשר לברוח מהם, כידוע, לא משנה כמה רחוק. אפילו לא עד ארה"ב, זה לא רחוק מספיק. רוחות רפאים ורוחות רעות וחלומות ובלהות ירדפו אחריך עד שם. כל חייך תטלטל אותם מאחוריך, אם לא תשים לב ותפתח חלון בשעה הנכונה ותיתן לרוח לצאת וללכת לאן שהיא רוצה.

14. אלוהים אדירים, להיות אחות הוספיס, כנראה שזה עשה לי משהו באמת, כי חלק מהדברים האלה שאני אומרת, על פרפרים ורוחות וחלונות, אני כבר מאמינה באמת. ועל זה אני לא מתנצלת.

15. אני רק יודעת בודאות שאין לה עוררין, שהזמן קצר והמלאכה מרובה. בביקורים מחו"ל, בשעות ביממה, בין עונות השנה. וזמן שמאבדים אי-אפשר להחזיר, אבל כולנו יכולים (לפעמים) לבחור (יותר או פחות) איך להשקיע אותו ובמי ובמה. שהרף העין הזה בו אנחנו מבלים מעל פני האדמה הזאת ולא מתחת לה, לא יהיה לשווא.

16. וזה לא אומר לא לישון בלילה (למרות שאני מתעקשת כבר יום רביעי ברצף). זה אומר דווקא כן. להתייחס לגוף שלנו כמו שהיינו רוצים שהוא יתייחס אלינו. להתייחס לאחרים כמו שהיינו רוצים שהם יתייחסו אלינו, לכבד בחירות של אחרים ולהבין שאין לנו את הזכות להחליט עליהם. אני מנסה. כל הזמן אני מנסה וזה הדבר היחיד שאני יכולה להתחייב לעשות.

17. לא, לא אמרתי שזה קל. אפילו אני הרבה נכשלת ורק לפעמים מצליחה. אולי הירושה הכי גדולה שעוברת מדור לדור, בעיקר מאמא לבת והלאה, היא רגש אשם. ולא יעזרו תחנונים ודברי חנופה.

18. על אף ולמרות הכל, הילד הפרטי שלי עדיין משכנע אותי כמעט כל יום, כל דקה, שגם כשזה נורא קשה, ילדים זה שמחה. עליו ועל אבא שלו אני לא מצטערת אפילו לרגע וזה הכי טוב, כי הם אלה שבחרתי ולא נולדתי לתוכם.

19. נראה לי כמו מספר טוב לעצור בו ובניגוד לטבע שלי, לפרסם פוסט לראשונה אולי בימי הבלוג הזה, ללא שום הגהה.

לילה טוב ישראל, לילה טוב אמריקה,
from border to border and coast to coast and all the ships at sea

יום שלישי, 1 במרץ 2016

The Sweetest Thing

Well, this little guy just turned two on Saturday

לפני כיבוי הנרות, נהנה מחגיגת סקייפ משפחתית

מי היה מאמין.

אני אגיד לכם מי לא --- אני.

היו שפע של מתנות. בשישי בצהריים חזרתי הביתה מסיבוב קניות ארוך ומתיש וניגשתי לעטוף את כולן ואז החבאתי את כולן במרתף. בשישי בערב, אחרי שהקט נרדם סידרתי את הקומה הראשונה, ערכתי שולחן יומולדת עם מפה, אפיתי עוגה וקישטתי.

בשבת בבוקר התעוררנו כולנו יחד וירדנו למטה. הסרטתי את עדו צועק שוב ושוב "מה זה מתנות! מה זה, מתנות! מתנה גדולה! לפתוח מתנה!" בעודו בזרועותיו של אלון. הוא לא נשאר שם זמן רב לפני שזינק לעבר ערימת המתנות שחיכתה לו. משהו בסדר גודל של חג המולד.

אחת המתנות של הרגע האחרון הייתה ארגז תחפושות. לאחרונה בכל פעם שאנחנו עולים למעלה עדו מודד ולובש כל פריט שנמצא מחוץ לארון ולפעמים הוא גם נכנס לתוך הארון ומוצא שם עוד בגדים, לשם הגיוון. אז החלטתי לאמץ את הרעיון ולמסד ארגז תחפושות.

קניתי מזוודת-נצרים בחנות יד שנייה, יחד עם כמה צעיפים ושלוש חולצות עם עומס פייטים כבד במיוחד. בחנות צעצועים קניתי כנפיים של פרפר, שמלת טוטו כתומה וגלימה של קפטן אמריקה. כשפתחנו את המתנה עדו נגנב ורצה ללבוש הכל בבת אחת. So we did.

בתמורה קיבלנו מלא כיף וצחוקים וגם כמה תמונות משובחות של אושר ומתיקות טהורים.


תראו את הדבר הזה. הוא ממלא אותי באהבה ושמחה ותודה. אני יכולה להמשיך ולהשתפך עוד ועוד ועוד, עד עולם, ועדיין לא אצליח לתפוס את מלוא המשמעות והמהות של האהבה המיוחדת שנכנסה לחיי יחד עם הילד הזה. כמו לפני שנתיים, יום ההולדת היה תזכורת נחמדה שאנחנו כל-כך שמחים שהוא הצטרף אלינו.

קפטן גאורגיה עושה פיקניק בסלון

שנזכה לשנה הבאה





יום חמישי, 4 בפברואר 2016

This Is Not a Post About New Year's Resolutions

Oh, but it is. אבל לא בדיוק. אבל קודם,

Meta
הכותרת של הפוסט הזה היא באנגלית. החיים שלי הם, ברובם, באנגלית. אני עובדת במשרה מלאה באנגלית והולכת לסופר באנגלית. מדברת עם העמיתים ועם המטופלים שלי באנגלית. אני מתבדחת באנגלית ונעלבת באנגלית. יותר ויותר, אני חולמת וחושבת באנגלית. זה פיצול לא פשוט. אבל זה גם מאוד מעניין. אני יותר ויותר מתוודעת לקסם המורכב של חיים בשתי שפות, האחת השפה בה נולדתי וגדלתי, האחרת השפה בה אני חיה. מסע מרתק.

Body
לקראת סוף השנה האזרחית שעברה, עברתי משבר. זה היה משבר רב רבדי, די מתמשך, חלקו מזדחל ושקט, חלקו פתאומי ורועש. זה היה משבר מקצועי, אישי, בריאותי. אדוותיו עדיין ניכרות ביומיום שלי. נו, כמובן, הרי זה שהתחלפה שנה אזרחית לא אומר כלום. הרי אלה רק מספרים.

מותה של סבתא שלי טלטל את ליבת הווייתי לעומקים אינסופיים-כמעט, שאני נאלמת בניסיון לתארם. אני חשה בחסרונה באופן יומיומי. לפעמים אני יותר מודעת לזה ולפעמים פחות, אבל זה כמעט תמיד שם. אני עדיין נתקפת תחושת כובד ומחנק כשאני חושבת על ימיה האחרונים. התמונות שחולפות בעיני רוחי לא נותנות לי מנוח.

לא זכור לי אם סיפרתי כאן, בפעמים הספורות שכתבתי מאז חזרתנו מישראל, על הדבר הכי גדול שנולד מתוך מותה של סבתא. כשחזרנו הביתה התחלתי לעבוד יותר ברצינות על השתלבות בעבודה בהוספיס. שיחה מקרית עם חברה שעובדת במיון הביאה אותי די מהר לשבת מול שתי מנהלות בהוספיס שנמצא מרחק עשר דקות נסיעה מהבית שלנו. קיבלתי הצעה יום-יומיים לאחר מכן ואחרי התמקחות קלה על התנאים התקבלתי לעבודה.

לקח הרבה זמן עד שממש התחלתי לעבוד, בגלל שלל המשברים הבריאותיים שתקפו אותי מאז תחילת ספטמבר 2015 (אלוהים, איך שהזמן עובר). אבל באמצע דצמבר ישבתי שוב בכיתה במשך שלושה ימים ארוכים ועמוסים, במה שבעיני הוא משול לאחד ממדורי גיהינום. שתי המשמרות הראשונות בהכשרה המעשית היו משעממות וכבר ממש התבאסתי. חשבתי לעצמי, "ככה זה הוספיס? כל כך כל כך שונה ממה שחשבתי?!", אבל אז הגיעו עוד שתי משמרות מוצלחות הרבה יותר ושמחתי לגלות שלא טעיתי במחשבה המקורית, שהוספיס הוא משהו שאני רוצה לעשות.

וזהו. אני עדיין מתלמדת וצפויות לי עוד כמה משמרות עד שאפרוש כנפיים ואהיה לבדי, אבל בינתיים החוויה מאוד חיובית ואני מאוד שמחה שהדברנות האופיינית לי זימנה לי את הראיון הזה וכל מה שבא בעקבותיו.

ככה, בדרך עקיפה, אני זוכה לתקן קצת את הרגשות שהותיר בי המוות של סבתא שלי. אני עדיין כועסת נורא. ומרגישה אשמה. ועצובה. שפע של רגשות שליליים וחזקים שלפעמים מאיימים לבלוע אותי, שורפים כמו מגע בעצב חשוף. אבל דרך העבודה החיובית, ההשפעה שיש לי על המסע של אנשים בדרכם האחרונה, אני מרגישה שאני עוזרת לעצמי לעבד את האובדן הגדול שחוויתי.

זאת עבודה קשה מאוד ולפעמים היא כואבת כמעט עד מעבר לכוחותיי, אבל אני מרגישה ויודעת שהיא הכרחית בשבילי. כדי שאוכל להמשיך לחיות, להמשיך להתהלך מעל פני האדמה הזאת, לנשום, לאהוב, להרגיש, מבלי שכל החוויות הפשוטות של היומיום יאיימו להכריע אותי בכל הזדמנות.

בסופו של דבר, לב המשבר שעברתי הוא משבר אמונה ומשמעות. אמונה בחיים האלה, בצדקתם והצדקתם ומשמעותם. ועכשיו אני עובדת בכוח רב לשקם את תחושת המשמעות. למלא את הבור האדיר שנפער בי. לא בניסיון להוכיח שסבתא שלי מתה למען איזו מטרה. היא מתה כי היא הייתה חולה וזקנה וזמנה הגיע. אלא בניסיון לכבד את זכרה ולוודא שהוא חי הלאה. אולי היא איננה בגופה, אבל רוחה ממשיכה איתי.

אני תופסת את עצמי מדברת איתה ולפעמים אני יכולה עדיין ממש לשמוע את הקול שלה. וזה הדבר הכי עצוב אבל הכי מנחם בעת ובעונה אחת.

אז בפרוש 2016 לפניי (ובאיחור אלגנטי של חודשיים, כי בכל זאת, אני עובדת עכשיו בשתי עבודות, האחת במשרה מלאה), אני מבטיחה ומתחייבת בפני עצמי, לנסות ולמלא את החיים שלי במשמעות. ההתחייבות האישית הזאת התחילה בראש ובראשונה בכך שאחרי כמה חודשים בהם לא ענדתי את הטבעות שלי, הן עכשיו שוב מאכלסות את שתי הקמיצות שלי. טבעת נישואין בשמאל וטבעת הכסף שנועה קנתה לי בימין (הקטנתי אותן בשיא ההתקף לפני שנה ואז עליתי שוב 15 קילו כמעט והורדתי אותן רגע לפני שהיה מאוחר מדי. לפני כמה ימים קיבלתי אותן מתיקון והרגשתי שקיבלתי בחזרה חתיכה מעצמי שמאוד חסרה לי).

ערב לפני שביקרתי בחנות התכשיטים לשם הגדלתן מחדש של הטבעות, חזרתי ממשמרת במיון ובעודי עומדת מול המראה אחרי מקלחת חמה, טובה ומנקה, חשבתי לעצמי שאולי אני רוצה להתחיל לענוד תליון מגן דוד סביב הצוואר, לזכרה של סבתא. למחרת, בחנות התכשיטים, שאלתי את המוכרת שעזרה לי אם יש להם במלאי מגן דוד כסוף, קטן ופשוט. היא הגישה לי בדיוק מה שדמיינתי לעצמי. ואז הראש שלי התחיל לעבוד ובתוך פחות משעה יצאתי מהחנות אחרי שבעזרתה של מעצבת התכשיטים במקום עיצבתי תליון מאפס, בעיצוב אישי. השבועיים שחלפו מרגע העיצוב וההזמנה ועד קבלת התכשיט היו מהארוכים בחיי והם היו מלאים ציפייה.

ביום רביעי שעבר אספתי את התליון ואת הטבעות והלב שלי כמעט התפקע מהתרגשות.


האות B, לזכר שמה של סבתי (רבקה, ועד שעלתה לישראל הייתה ברומניה בעיקר Becca, כמעט עד גיל עשרים, אז בישראל החליפו לה לריטה). רק בדיעבד ובאדיבותה של אמי קלטתי שזה גם שם נעוריי והאות הראשונה של שמו האמצעי של עדו, ברוך. האות משובצת בשלוש אבני אמטיסט קטנטנות, שהייתה האבן החביבה על סבתא. בכלל, היא אהבה מאוד סגול ואני כמוה. ועוד מקרה מקרי בהחלט, אמטיסט היא אבן הלידה של חודש פברואר, חודש הולדתו של עדו. בחרתי בשלוש אבנים מתוך איזה דחף פנימי, מתוך הבטן והמוכרת עודדה אותי. שלוש אבנים, היא אמרה, קושרות שלושה דורות יחדיו. מפה לשם, בגלל האבנים והעיצוב האישי יצא שאני עונדת עכשיו על הצוואר את התכשיט הכי יקר שהיה לי אי-פעם בחיי. הבחור המתוק והנפלא שהתחתנתי איתו לא הניד עפעף כשביקשתי את רשותו לעשות את זה. "זה חשוב", הוא אמר, "ותחשבי על זה כעל בונוס החתימה שלך בהוספיס".

אני נכנסת לעידן חדש בחיים שלי, בו אני לא יכולה לחכות שישאלו אותי למה אני עונדת דווקא את האות הזאת על הצוואר. מי שישאל לא יודע איזה סיפור מחכה לו :)

השרשרת הפשוטה הזאת מנחמת אותי ונותנת לי תחושת שלווה מסוימת. אני מרגישה שככה סבתא תמיד איתי.

אז, בחזרה למשמעות-
זה לא פוסט על החלטות לשנה חדשה, זה פוסט על החלטות לחיים. משהו שנולד ומתגלם מתוך אובדן גדול. לפני כמה ימים נזכרתי בציטוט של אורסון וולס;
We're born alone, we live alone, we die alone. Only through our love and friendships can we create the illusion for the moment that we're not alone.

אני רוצה להעביר את השנה הזאת, ואז את החיים שלי, בפוקוס על הדברים החשובים באמת. על אנשים וקשרים משמעותיים. על השראה. על רוח. על יצירת זכרונות שהם חלק ממארג של חיים שמדי פעם מזמנים תחושת התעלות.

אז אני מדברת עם אנשים ובאמת מקשיבה. אני מתעניינת באחרים. כשמישהו שואל אותי משהו אני מנסה לנטרל את הציניות ואם אני מרגישה ששואלים כי באמת רוצים לדעת, אני עונה באמת. אני מתגברת על הפחד שיש בי לפעמים מחיבור אמיתי, מהחשיפה והפגיעות שמגיעות איתו. אני מעיזה. אני מפגינה רוך כלפי אחרים ומנסה לנהוג בהם כפי שהייתי רוצה שינהגו בי. באותה עדינות, באותו כבוד. בלי שיפוט.

לסיום ולהשלמת התמונה, חזרתי לקרוא פרוזה ושירה אני מקווה שאצליח להתמיד בכך. זה חלק מההכרה בצורך והרצון להזין את הנפש.

שתהיה לכולנו שנה טובה.

שנהיה לראש ולא לזנב, כי גרים היינו בארץ מצרים ;)

יום חמישי, 21 בינואר 2016

ליד מיטת בני החולה

התעוררנו הבוקר מוקדם מהרגיל. כמו ברבים מהלילות, עדו התעורר באמצע הלילה, קרא לי וביקש שאבוא לשכב איתו. מאחר ואנחנו עדיין חולקים חדר (ואני די בטוחה שנמשיך במנהג הזה עד שעדו יחליט בעצמו שהוא רוצה לישון בחדר שלו), קמתי וחציתי את ארבעת הצעדים שמפרידים בין המיטות שלנו והצטרפתי אל הילד במיטתו.

קצת לפני שש וחצי בבוקר עדו התעורר וביקש ללכת לסלון. הסברתי לו שעדיין לילה, עדיין לא הגיע הזמן לקום. הוא ניסה למצוא את עצמו במיטה ללא הצלחה. הסתובב לפה ולשם, התהפך. ביקש שאחבק ואז לא, שאלטף ושאפסיק. ואז, בתנוחת כפיות, הרגשתי את הבטן שלו מתכווצת שלוש פעמים והבנתי מה קורה ולפני שהספקתי להגיב הוא כבר התחיל להקיא.

עזרתי לו להתיישב ועודדתי אותו בעדינות להוציא כל מה שמציק. בינתיים אלון קם והלך להביא מגבת גדולה, לפרוש על האזורים במיטה שספגו את המכה הקשה ביותר. אחרי לילה ארוך של שינה לא היה לו הרבה מה להוציא. תודה לאל על חסדים קטנים. אחרי שסיימתי לעזור לו להתנקות ולהתאושש הצעתי שננסה לחזור לישון, אבל הוא היה נחוש בדעתו לקום ולרדת לסלון. So we did.

ארבע הקאות נוספות הבהירו שלא מדובר בסתם מקרה. עוד ברכה קטנה היא שיש לי יום חופשי מהמיון. הייתי אמורה לעבוד היום בהוספיס, אבל מאחר ואני עדיין בהכשרה, יכולתי לבטל בלי בעיה. שלחתי סמס למדריכה שלי והודעתי לה שלא אגיע כי הבן שלי חולה.

שמתי לעדו שירים באייפד והלכתי להכין לי קפה ודייסה של בוקר. אחר כך שלחתי גם הודעה לגן, להודיע שעדו יעדר היום וכנראה גם מחר. כשהשירים נגמרו הצעתי לעדו לראות סרט ושכרנו את "דמבו" באמאזון. בשלב כלשהו הוא נרדם.


אלון התעורר ועליתי להתקלח. אחר כך הוא יצא לעבודה ועדו ביקש לשבת בעגלה וללכת "למקום אחר". אז התעטפנו טוב-טוב, לבשנו מעילים וכובעים ומגפי שלג ויצאנו לבקר את הקקואים באתר הבנייה הסמוך, שעובדים למרות השלג והקור. ראינו מנוף גבוה ומנוף עם מלגזה שפרק קרשים ממשאית גדולה והרים אותם גבוה-גבוה. ואז שוב הלכנו למקום אחר וחזרנו הביתה כי היה לנו קר.


עוד בבוקר, לפני שאלון התעורר, כשהבנתי שעדו חולה באמת וצפוי לנו יום קצת מעוך ואומלל בבית, בניתי לנו קן קטן בסלון. הורדתי את כריות הגב מהספה הקטנה, פרשתי סדין ושמיכה. הבאתי hand sanitizer, חבילת חיתולים ומגבונים, בקבוק אחד עם משקה אלקטרוליטים ואחר עם מים. כפפות, ספריי ליזול, גליל נייר מטבח ופח-דלי קטן (אנחנו עדיין עובדים על לזהות את הסימנים להקאה ממשמשת וקליעה לתוך הפח).


קצת משעשע אותי באיזו קלות ומהירות הרכבתי "תחנת חולים", סוללה של ציוד שמורכב מחומרי חיטוי ויתר פריטים בסיסיים וחיוניים. וגם דפדפת צהובה עליה שירבטתי טבלה בת חמש עמודות שעוזרת לי לתעד ולעקוב אחרי הקאות, חיתולים רטובים, אוכל ושתייה וחום/תרופות, אם וכאשר זה יגיע והצורך באלה יעלה. זה מן שילוב משעשע של תבונת האחות שלי והיותי חנונה. זה מצחיק אותי אבל גם ממלא אותי גאווה בעת ובעונה אחת.


כשחזרנו מהטיול העמדתי סיר מרק עוף על האש. טפטפתי על טישו אחד קצת שמן אקליפטוס, לבנדר ועץ התה האוסטרלי. אחרי שדיברנו קצת עם טטה חני וסבא נוני וגם עם דוד(ה) נועה, עלמה ויותם בסקייפ, סיימנו לראות דמבו ועברנו לראות "למצוא את נמו" ואז עידולי נרדם.


עכשיו הבית שלנו מריח כמו בית חולים והבראה אמיתי, שילוב של מטבח תמחוי ובית מרקחת ישן. נעים ומעניין לי לחשוב שהריחות האלה ישתמרו ויקודדו אצלו בזיכרון כמתקשרים למחלה והידיעה שמישהו מטפל בך, כמו שאני זוכרת עד היום את המים החמים עם הלימון והדבש שאמא שלי הייתה מכינה לנו, או "תרופת גבינה" שהיינו מקבלים לפני צחצוח השיניים בלילה, עומדים בפני המקרר הפתוח וקולטים כפית גדושה בסידן, בהוראת אמא. ויש עוד.



בעוד עדו מתכרבל בי על הספה ומנסה להירדם למרות הבחילה וכאב הבטן, חשבתי לעצמי - איזו זכות גדולה זאת, שנופלת בחלקנו לפעמים, להיות מסוגלים לסעוד את אלה היקרים לנו. אני שמחה כל כך שאני יכולה לתת לו את היום הזה ולמלא אותו בעדינות, חמלה ונחמה, בשקט ולאט.


אני מקווה שמדובר בוירוס בטן קצר של יממה ולא באחד כזה שימשך עכשיו כמה ימים. בינתיים, אני נהנית להוריד הילוך ולהתמסר לילד שלי החכם, הרגיש, המתוק והאוהב. בזמנים כאלה הוא חוזר להיות קצת תינוק, מתכרבל ומתחבק ומזדקק. כל היום כמעט ולא זזתי ממנו. גם כשישן, ישבתי על הספה לידו וכתבתי או קראתי. כמעט בן שנתיים, הוא כבר כל כך עצמאי, שכיף לפעמים להיות נצרכת, אפילו אם בנסיבות שכאלה. ואחרי ימים ארוכים ועמוסים מאוד בסעידה של אנשים זרים וחולים, כיף לשם שינוי להיות האחות הרחמניה של אחד האנשים הקטנים שאני הכי אוהבת בעולם כולו.