מרק כרוב חגיגי בסימן יצא מתוק מעז

היום הייתי אמורה לעשות משמרת בוקר במחלקה. כשהתעוררתי לצדו של אלון מרוצה ורוויית שינה, שמתי לב שכבר אור בחוץ. כשאני קמה למשמרת בוקר, ב-5:35, עוד לא בוקע בחוץ אור ראשון. עברו כמה מילי-שניות עד שההבנה חלחלה לתודעתי – השעה שבע וחמישים בבוקר ואני לא התעוררתי בזמן!

אני תמיד מתעוררת בזמן בבוקר. תמיד. לא זכורה לי פעם אחת בחיי שלא התעוררתי בזמן. לא בתקופת הלימודים בבית הספר היסודי או התיכון, לא באוניברסיטה ולא כשעבדתי בעבודות שונות. כנראה שאי-שם אתמול בלילה, בין הבירה ששתינו אחרי המשמרת שלי לכאב הראש והכניסה המאוחרת למיטה, נשמטה לה הלחיצה האחרונה שמכוונת את השעון המעורר לשעה הרצויה. האיחור כבר היה גדול מכדי שאספיק להגיע למחלקה וכך זכיתי ביום חופשי מפתיע ולא מתוכנן. ואיזו זכייה!

בגלל שהקניות הקבועות של יום חמישי שעבר התפספסו, מאז יום ראשון אנחנו אוכלים בעיקר שניצלים של מאמא-עוף, פתיתים ושעועית ירוקה של סנפרוסט, אוכל שמוגדר אצלנו בבית כמזון לשעת חירום. את הבוקר שהתפנה מיד יעדתי לקניות בסופר ולאחריהן בישול. יצאתי עם רשימת קניות די ארוכה ובלי מושג מה אני רוצה לבשל. אלה הקניות שאני הכי אוהבת. כשיש לי זמן לחשוב ולהסתובב בין הירקות והפירות, לקבל השראה מהצבעים והריחות (גם אם בסך הכל מדובר בסניף מגה בול תלפיות, ירושלים). הסיבוב העצל במחלקת הירקות הוביל למסקנה הבאה: מרק כרוב.

אחרי שבחורף שעבר שלטו בקעריות המרק שלנו בעיקר מרק עוף ומרק כתום, בתחילת החורף השנה חשבתי לעצמי שהחורף אנסה לבשל מגוון מרקים. עד עכשיו הכנתי כבר מרק מינסטרונה, מרק כתום, מרק כרובית, מרק שעועית ומרק עדשים כתומות. אל מרק העדשים הירוקות שהיה בתוכנית עוד לא הגעתי.

מרק הכרוב שלי הוא לא עניין של מה בכך. במשך שנים רבות לא יכולתי לאכול כרוב, כי לא הצטיינתי בעיכולו. כשניסיתי לפני כמה שנים לאכול ולעכל כרוב וגיליתי שאני מצליחה, נזכרתי במרק הזה. מרק כרוב כמו שאמא ואבא שלי מכינים. ולמה שניהם יחד ולא רק אחד ההורים? כי תמיד אמא מתחילה בבישול ואבא ממשיך ומסיים או להיפך. אמא משאירה הוראות ואבא עושה את הכל. ועושה טוב.

המרק הזה קיבל את פניי כמה וכמה פעמים בסוף ימי לימודים חורפיים בבית הספר התיכון האזורי. גם בשנים בהן לא יכולתי לאכול כרוב, נהניתי לשתות את הנוזלים האדומים-סגולים שלו, שממלאים את הנחיריים והלב בריח של בית. הייתי מתענגת על קוביית תפוח אדמה נימוחה, נזהרת מקוביות הסלק וחוטאת מדי פעם בביס של כרוב. אחרי שנים של הסתייגות והתעלמות מקיומו של הסלק, המרק הזה גם לימד אותי לאכול סלק ורק לכבודו אני מוחלת על כבודי ומתעלמת מהעקרונות שלי ומסכימה ללעוס סלק וגם לבלוע. וזה אפילו טעים לי.

וכך, כשהגיע החורף החלטתי לפצח את סוד מרק הכרוב הפולני הזה, כי אצל ההורים שלי בבית אף פעם לא כותבים מתכונים ובכל פעם יוצא אחר. הצליח לי על הפעם הראשונה. בדיוק כמו שזכרתי. ומאז הוא שוחזר רבות (וטובות).

לארוחת ערב היה לי רעיון פשוט אך זדוני – סנדוויץ' פועלים. קניתי כיכר לחם שחור לא פרוס ויחד חתכנו סלט ירקות בסיסי ותיבלנו פשוט, בשמן זית, מלח וקצת מיץ לימון. כיכר הלחם נחתכה לרוחבה לשני חצאים, רוקנה מהבפנוכו הרך שלה וחיכתה לקבל את הדין. אלון יצר שכבות לסירוגין עם סלט וקוטג' טרי. אני אותו דבר, אבל טחינה ביתית במקום קוטג'. אכלנו בזהירות מעל צלחות גדולות. היה טעים, בסיסי, פשוט ומושחת.

סנדוויץ' פועלים. אמנם לא ישב עליו סתת, אבל הוא היה מלא כל-טוב

מרק כרוב עם סלק, גזר ותפוחי אדמה

זה מרק פולני על גבול רוסיה ומי שלא אוהב את השילוב בין חמצמץ למתוק אולי לא יסתדר איתו. אבל הוא מרק נפלא, מחמם ומספק וכיף לחזור לקערית חמה ומהבילה שלו אחרי יום ארוך בחוץ הקפוא. אני מכינה את המרק מבוסס על ציר עוף, אבל אפשר באותה המידה לזרוק שתי עצמות בקר או גרונות הודו ולוותר על השלב המקדים של הציר או אפילו להשאיר אותו צמחוני (אבל אז יהיה צורך בתיקון תיבול).

 החומרים:

3 תפו"א אדומי קליפה קלופים וחתוכים לקוביות בגודל שנעים לאכול (אצלי זה 1 ס"מ שווה-פאות)

2 סלקים בינוניים מטופלים כנ"ל

בצל אחד די גדול חתוך בלי הקפדה יתרה (אם מוותרים על ציר כדאי שניים)

3-4 שיני שום פרוסות

2 גזרים קלופים וחתוכים לטבעות

חצי ראש כרוב לבן חתוך לקוביות בסגנון חופשי

ליטר ציר עוף/ מים

100 גרם רסק עגבניות

שתי כפות גריסי פנינה

מלח ופלפל

*אם מחליטים לוותר על הציר כדאי ואף רצוי להוסיף לשלב הטיגון חופן פטרוזיליה קצוצה וגם לבשל עם המרק שני גבעולי סלרי יפים ושמנמנים

הצבעוניות היא שירה

בסיר גדול מטגנים-מאדים את הבצל עד שהוא נהיה שקוף וקצת שחום. מוסיפים לסיר את תפוחי האדמה, הסלק, הגזר והשום יחדיו. נהנים מריח הקרמל המתפשט במטבח. זה הסוכר שבסלק מתפלא על הפגישה בסיר החם. מערבים מספר פעמים ומאדים את כל הירקות כ-5 דקות (או פחות אם אין סבלנות). מוסיפים את הכרוב ומערבבים מעט. מוסיפים את הנוזלים לסיר ומוסיפים עוד מים עד הגובה הרצוי (אני תמיד ממלאה עד הברגים של הידיות). מוסיפים רסק עגבניות וגריסים ומתבלים במלח-פלפל. מביאים לרתיחה, מכסים חלקית ומבשלים כ-45 או עד שהכרוב שקוף ורך.

זהב טהור צף על המים. לזה מתכוונים כשאומרים מים קדושים?

מומלץ להצטייד בקרוטונים מבעוד מועד. והכלל התקף לכל המרקים באשר הם - זה מרק, לא צריך לדקדק בקטנות. תכינו כמו שאתם אוהבים ועם מגע היד הטוב הוא יצא מוצלח. ואם מרגיש קצת תפל, תוסיפו עוד קצת מלח בזהירות, תבדקו שוב אחרי עשר דקות וחוזר חלילה, עד שמסתדר.

ועכשיו נותרה רק שאלה אחת – מה עושים עם הבפנוכו של הלחם? חשבתי על פודינג לחם, אבל שנינו לא ממש מתים על זה וזאת פצצת קלוריות מתה חסרת כל ערך תזונתי. רעיונות?

לאן הולך כל הכאב?

לפני כמה חודשים ראיתי בטלוויזיה את הסרט Two weeks עם סאלי פילד.

הסרט מביא את סיפורם של ארבעה אחים מבוגרים, שמגיעים בחזרה אל בית אמם הגוססת מסרטן שחלות מתקדם כדי ללוות אותה בימי חייה האחרונים. מה שצפוי בתחילה להימשך ימים ספורים מתארך לשבועיים בהם ארבעת האחים נאלצים לבלות יחד, להחליף משמרות אצל מיטת אמם החולה וכמובן להסתדר אחד עם השני, כשברקע הבלבול הנלווה לחזרה לבית ילדותם, לחדר נעוריהם.

סך הכל, לא מדובר בסרט גדול ואם לא הייתי מזפזפת באותו ערב שבת ונוחתת עליו במקרה, סביר להניח שלא הייתי רואה אותו מעולם. אבל משהו שם תפס אותי ונשארתי, יושבת על הספה מול הטלוויזיה בבית הוריו של אלון, בוכה וצוחקת לסירוגין עם האישה הגוססת ועם ילדיה שרק עכשיו גילו שאמא שלהם כבר חולה מאוד. אמנם פה ושם הסרט חטא בקלישאות, אבל הוא טיפל בנושא סוף החיים והמוות ברגישות גדולה.

בהתחלה הילדים כועסים ונדהמים על קיומה של המחלה ועל ההסתרה ואחר כך מתחיל להתהוות האבל. ההכרה בסוף המתקרב. העצב על דברים שלא נאמרו. הניסיון לנצל עד תום כל דקה שנשארה. הפחד מהרגע של הסוף, הרגע בו החיים נעצרים. אחד הבנים הוא יוצר סרטים והוא מביא איתו מצלמה קטנה כדי להנציח את ימיה האחרונים של אמו. הוא שואל אותה שאלות על לקחים שלמדה, על החמצה ופספוס. והיא עונה.

בשלב כלשהו בסרט, האמא החולה מצטרפת לשירות הוספיס בית, במסגרתו היא זוכה לביקור-אחות אחת לכמה ימים ולמשאבת PCA (patient controlled analgesia), משאבה מופלאה שמופעלת ע"י המטופל ומספקת לו כמות מדודה של משככי כאבים, בדרך כלל מהסוג הנרקוטי, כל אימת שהוא סובל מכאבים ולוחץ על כפתור. כשהכאבים מתחזקים והמינון הקבוע כבר לא עוזר, האחות מגיעה ומגדילה את המנה המשוחררת בכל לחיצה. ובלילה גשום אחד, כשגם המינון הגבוה לא עוזר, מוזעקת אחות ההוספיס מביתה. אז יש סצנה מעט מעורפלת בסרט, במהלכה לא לגמרי ברור אם דמותה של סאלי פילד מקבלת סמים נרקוטיים במינון שיגרום לה לדום נשימה, אבל לא הרבה אחרי הביקור האחרון של האחות, היא מתה במיטתה.

­­­­. . .

אחרי שהסרט נגמר וניגבתי את הדמעות, הוספתי לי עוד כיוון מקצועי אפשרי לעתיד – הוספיס בית. או כמו שקוראים לזה בישראל: יחידה להמשך טיפול.

מאז תחילת הסבב הקליני, בכל פעם שהגעתי למחלקה מסוימת, ניסיתי לבדוק עם עצמי האם אני רואה את עצמי עובדת שם בעתיד. התחלתי בכירורגיה ומשם עברתי לפנימית. אחר כך נשים, ילדים, פסיכיאטריה, מיון, קופ"ח וטיפת חלב. ההתנסויות הבסיסיות לא באמת נותנות בסיס להחלטה על כיוון לעתיד. קשה להחליט בהסתמך על שמונה משמרות, בממוצע, האם זה התחום שבו רציתי לעסוק כל חיי, התחום בו אני רואה את עצמי עובדת. אמנם המקצוע מאפשר לשנות תפקידים ומחלקות בתדירות די גבוהה ובכל זאת, ככל שסיום הלימודים הלך והתקרב המשכתי לשאול את עצמי – אנה אלך?

אז במקום לנסות להחליט על הכיוון האחד שמושך אותי, ניסיתי להבין לאן בשום פנים ואופן לא אלך. איפה אני לא רואה את עצמי עובדת. והיו כמה מחלקות כאלה, גם אם מעטות. השפע הוא משחרר, אבל הוא גם משתק. תמיד ניסיתי להגיד לעצמי שכשיגיע הרגע לבחור כיוון גם ככה יהיו נסיבות שישפיעו על ההחלטה, כמו למשל, באיזו מחלקה יהיו משרות פנויות. וכשהרגשתי שחוסר הידיעה משגע אותי אמרתי לעצמי שבינתיים אני סטודנטית, אז למה לי להתעסק בזה. עכשיו צריך להתעסק בלהיות תלמידה – להכין מטלות ללימודים, ללמוד למבחנים ולקבל ציונים טובים. ואחר כך? נשאיר אותו לאחר כך.

אבל אותו יום, אחרי אותו סרט, התחיל לעורר בי שאלות – מה עם כל הסבל?

. . .

בסמסטר א' של השנה האחרונה ללימודים, הסמסטר הקודם, שובצתי לסמינריון בטיפול תומך. זה התחום שמתעסק בחולים כרוניים וחולים הנוטים למות. זה התחום שבתוכו שוכן גם טיפול הוספיס. כשנתבקשנו לחשוב על נושא לעבודה סמינריונית בשיעור הראשון, לי כבר היה רעיון. החלטתי לכתוב על האבל שחוות אחיות הוספיס בית עקב פטירתו של מטופל. אחר כך המיקוד של הנושא קצת השתנה, אבל הרעיון המקורי נשאר. כתבתי על האבל שחווים אנשי צוות סיעודי עקב פטירתו של מטופל. הבחירה בנושא הזה לא הייתה מקרית עבורי. היא נועדה לעזור לי לברר את אחת הסוגיות שמטרידות אותי יותר מהכל: איך אמורה האחות להתמודד עם חוויות של אובדן? איך היא אמורה להשלים עם האבל והעצב הממלא אותה על מותו של מטופל שהיה משמעותי עבורה? וגם אם המטופל לא נפטר. גם המטופל שמתאשפז ואחר כך משתחרר לביתו, בריא. האחות הייתה איתו שם ברגעיו הקשים ביותר. היא ראתה אותו מגיע, כאוב וחבול. היא עזרה לו להתרומם מהקושי. היא טיפלה בו במסירות, נתנה לו תרופות, חבשה את פצעיו. חייכה, ליטפה, אמרה מילה טובה. ובכל הזמן הזה, היא הייתה עדה לכאב. לפצע המדמם. לאן הולך כל הכאב הזה, כשחולה הולך הביתה? האם הוא נשאר בתוך האחות? האם היא אי פעם משחררת אותו?

. . .

לפני ארבעה חודשים שובצתי במחלקה כירורגית לחמישים משמרות של אימון מתקדם, או סטאז'.

לא היה לי כל כך אכפת לאיזו מחלקה אשובץ ושמחתי שזכיתי לעבור את החלק המעשי האחרון של הלימודים בבית חולים קרוב לבית. אבל הכניסה למחלקה כירורגית לוותה ברגשות מעורבים. רוב חיי הייתי "חולה כירורגית", עם ותק ארוך בחדרי ניתוח ואשפוזים במחלקות כירורגיות. את ההתנסות הבסיסית במחלקה הכירורגית לא זכרתי במיוחד לחיוב או לשלילה. חיכתה לי הפתעה. שלוש או ארבע משמרות לתוך הסטאז' הרגשתי שמצאתי את המקום שלי.

אבל אז התחלתי לראות את מה שלא ראיתי קודם, את מה שלא היה לי סיכוי לדעת לפני שאכנס למחלקה ממש, לפני שאעבוד כמה משמרות מלאות ואתלווה לביקור רופאים. שאצא יחד עם כולם מהחדר של האישה הזאת, שחשבו שיש לה רק גידול קטן במעי הגס עד שבניתוח ראו שמדובר בהרבה יותר ואשמע את הרופאים מתחלשים ביניהם, אומרים שהיא עוד לא יודעת, עוד לא סיפרו לה. ואשב בארוחת בוקר עם יתר האחיות, בזמן שהן פוסקות, "היא לא תחיה עוד הרבה זמן". אבל אותה מטופלת השתחררה הביתה עם תוכנית טיפול ועם תקווה שיש מה לעשות. ואני, שהייתי נוכחת בחדר בזמן שהרופא בישר לה את החדשות הקשות, הצלחתי סופסוף להוריד את הדופק, לרכז מחדש את המחשבות ולהמשיך לעבוד.

. . .

חולים באו וחולים הלכו. עד שפגשתי את החולה הסופני הראשון שלי. החולה המורכב באמת, החולה הכי קשה שאי-פעם נתקלתי בו. חולה שבכל פעם שאני הולכת הביתה ובכל פעם שאני חוזרת, אני שואלת את עצמי אם היום הוא עדיין יהיה. אם הוא יהיה במחלקה, אם הוא יהיה בחיים.

לפעמים מגיעה הנקודה שכבר אין מה לעשות. בשביל רופאים ואחיות זה אחד הרגעים הקשים ביותר ביומיום המקצועי שלהם. כל המאמצים שלנו מרוכזים במה שאפשר לעשות. לתת תרופה, לנתח, לחבוש, לשטוף, לאלחש. הכל מעשי ותכליתי. יש קשר ישר שמחבר בין שתי נקודות – מחלה וריפוי, כאב ומזור. ואז מגיע הרגע בו אי-אפשר לעשות יותר כלום. ומה עושים אז?

שאלתי את המדריכה שלי איך היא מתמודדת עם המקרים הקשים. עם המחלה ועם המוות. היא אמרה לי שעם הזמן נהיים קצת קהי חושים, כי אי-אפשר כל הזמן להרגיש הכל בעוצמה הכי גבוהה. אני רואה את זה קורה כבר, אבל אני לא חושבת שאני אי-פעם אשתנה במידה כזו שאפסיק לגמרי להרגיש. אני מקווה שהרגע הזה לעולם לא יגיע. אולי ארגיש קצת פחות, אבל תמיד יהיה המטופל האחד שיצליח לגעת עמוק, מעבר לכל שכבות ההגנה.

. . .

בעוד שלושה חודשים אני מסיימת את התואר הראשון בסיעוד. בעוד חצי שנה אני ניגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית ואז אהיה אחות. אז אסע לארה"ב, אוציא רישיון עבודה ואנסה גם להשיג הסמכה לעבודה בסיעוד בארה"ב. כבר עברו כמה חודשים מאז שביני לביני ניסחתי את האמיתה, לפיה במקום בו יש סבל, יש משמעות. אני יכולה ללכת להיות אחות מיילדת או אחות טיפת חלב, לבחור בכאב מסוג מסוים, כאב שבצדו חיים. גם שם אעזור לאנשים. גם שם העשייה היא בת משמעות, אבל משמעות אחרת. ואני יכולה ללכת לעבוד עם האנשים הנוטים למות ולשנות במשהו את חוויית ימיהם האחרונים. לא מתוך תאוות כוח או שיגעון גדלות. מתוך צניעות ומתוך האמונה בכוח של המגע האנושי, הנחמה שגלומה בו.

בינתיים אין לי תשובה לשאלה - מה עושים עם כל הכאב? לאן הוא הולך כשהחולה כבר לא נמצא?

נעלי העבודה החדשות שלי

אחד הדברים שאמא שלי לימדה אותי והנחילה לי במהלך חיי, הוא חיבה לסמלים ונטייה להסתכלות סמלית גם על אירועים זניחים לכאורה. אני בהחלט תולה את "האשם" בעניין הזה באמא שלי. כמעט בטוחה שבלעדיה, עם אמא אחרת, זה לא היה קורה.

ביום חמישי שעבר קניתי נעלי ספורט חדשות. התחלתי את הסטאז' לפני שלושה חודשים וכבר שבועיים-שלושה אני מרגישה שאני דורכת על סוליה דקה. כמעט ואין בלימת זעזועים, אין ריכוך או ריפוד למדרך. כמו כל דבר בזמן האחרון, לקח זמן עד שהגעתי לזה.

נכון חתיכות?

אני יוצאת מוקדם מהבית בכל בוקר, קמה ב-5:30 ויוצאת כבר ב-6:10. מהבית אל האוטובוס ומשם למחלקה, בחזרה אל האוטובוס אחרי שמונה שעות עבודה ומהאוטובוס הביתה. אני משתדלת להמעיט בעיקופים כמה שאפשר. כשאני יוצאת מהמחלקה אני רואה רק דבר אחד לנגד עיני – המיטה שמחכה לי למנוחת צהריים. מעטים הימים בהם אני לא נחה בצהריים וגם אז זה מתוך איזו מחשבה של תכנון מראש, דוגמת "אם היום אני ביום חופשי אני לא אהיה מספיק עייפה בלילה ולא אירדם ואז אהיה עייפה מחר, אז עדיף שלא אישן צהריים". אבל ויתור על מנוחת צהריים, בשבילי, הוא מלחמה ומאבק. אני צריכה להמציא שיטות ועיסוקים להחזיק את עצמי ערה. הגוף והנשמה שלי כבר כל כך מורגלים בהשתבללות פנימה הזאת, שמחלקת את היום לשניים.

וכך קרה, שכבר שבועות מספר אני מרגישה בכפות הרגליים שאני צריכה נעליים חדשות, אבל לא מגיעה לזה. בשבוע שעבר אפילו הצצתי על הסוליה בחלק הפנימי של הנעל ונחרדתי. אז ככה נראה המשטח הזה, החומר שאמור להגן על כפות הרגליים שלי ודרכן על כל הגוף מהעבודה הקשה שאני עושה. ובגלל אותה הצצה חטופה ורבת השפעה ורושם, לא הרשיתי לעצמי להוסיף ולהתעצל. ביום חמישי שעבר, ביום החופשי שלי, נכנסתי לחנות ספורט וקניתי זוג נעליים חדשות.

התקופה האחרונה בחיים שלי היא תקופה של מעברים. רובם עוד לא הספיקו להתגלם ולהתרחש, אבל רוח השינוי מרחפת מעל החודשים האחרונים. השנה האחרונה ללימודים, הסיום המתקרב. החתונה, שינוי הסטטוס. המעבר לארה"ב. תחילת הסטאז', חציית האמצע, החתירה המתמדת אל סיומו. והנה, הנעליים הישנות, שנקנו בכוונה רבה ומתוך מחשבה לפני ארבע שנים, בחנות נחשבת לנעלי ריצה בדרום ת"א עם אבא שלי, מוחלפות בנעליים חדשות שנקנו בסתם חנות בסתם קניון בירושלים. אמנם מותג, אבל במחיר מבצע. אבל בכל זאת עם תמיכה טלפונית מצד אבא, היועץ הבכיר לענייני ציוד ספורט.

הנעליים הישנות והשחיקה המואצת שעברה עליהן בחודשים האחרונים הן כרטיס הביקור שלי. הן ההוכחה שהנה, אני כבר בעצם אחות. חצי שנה לפני ההסמכה, אני כבר עובדת קשה מספיק, בתדירות גבוהה מספיק, כדי לשחוק זוג נעליים תוך שלושה חודשים מאומצים (וארבע שנים של שימוש "רגיל"). והנעליים החדשות, כרטיס הכניסה למציאות החדשה של חיי. בולמי הזעזועים עוד עושים את עבודתם. הדריכה רכה ונעימה ויש בתוך הסוליה איזה קפיץ עליז שנענה לכל נחיתה של כף הרגל בשמחה ובכניעה מלאת רצון לשרת. רק תדרכי עליי, לשם כך נועדתי.

את הנעליים הישנות עוד לא הספקתי לזרוק, אבל אני מתכוונת לעשות את זה. תכננתי לקחת אותן איתי בשקית בבוקר יום שישי, בדרך לבית החולים ולהשאיר אותן על איזה פח, אבל איכשהו יצאתי מהבית בלעדיהן והסוף כבר ידוע מראש. הן נחות על הרצפה לידי בזמן שאני מקלידה את השורות האלה. אני עוד אקח אותן איתי החוצה באחד הימים ואניח אותן על פח אשפה ברחוב.

ואם לא ככה, אז כשנארוז את הבית לפני המעבר, הן יהיו חייבות ללכת.

אז מה, נוסעים לארצות הברית?

השאלה הזאת, בוריאציות שונות, מהדהדת ברחבי הבית שלנו כבר כמה ימים. אז כן, כנראה שכן.

לפני שבוע התבשרנו במייל על קבלתו של אלון לתוכנית PhD באחת האוניברסיטאות המדורגות בעשירייה הפותחת בארה"ב. הגשנו ל-11 מקומות ועד כה קיבלנו שתי תשובות; דחייה אחת וקבלה אחת.

ההודעה על הקבלה תפסה אותנו בהפתעה. חשבנו שייקח עוד זמן, שהתשובות יתחילו להגיע רק לקראת החצי השני של פברואר. אבל עם עובדות לא מתווכחים. בטח לא כשהן מגיעות במייל. השבוע הנוכחי (שני עד שישי, עברנו לספור לפי שבוע העבודה האמריקאי) השאיר אותנו עם אפס תשובות. ציפינו לקבל השבוע לפחות עוד תשובה אחת, חיובית או שלילית. כשהמייל הנכסף בושש לבוא, אחרי אינספור רענונים של דף הפורום באתר thegradcafe, הכרזנו על השבוע כאבוד. נתכנס שנית ביום שני בשבוע הבא. בטח לא לפני שעות אחה"צ בארה"ב.

אבל לא אנחנו שנקפא על השמרים. ביום שני שעבר, אחרי שהתבשרנו על הקבלה הראשונה, אצנו-רצנו לשגרירות בתל אביב וסידרנו ויזת תייר. אמנם ידענו שנפתח סניף של הקונסוליה בירושלים, אבל לא היינו בטוחים שאנחנו יכולים לגשת אליו היות ושנינו לא רשומים כתושבי העיר. הבחור החביב בשגרירות בת"א אמר שברור שהיינו יכולים, אבל את הנעשה אין להשיב. זכינו בחצי-יום חופשי בת"א, עם זמן איכות זוגי ועוד כמה סידורים שהתברגו יופי על הדרך.

ולמה צריך ויזה כל כך מהר? ובכן, רוב האוניברסיטאות עורכות במהלך חודש מרץ משהו שנקרא Open House Weekend. זהו סוף שבוע שבמהלכו מתערבבים המועמדים עם הסטודנטים ל-PhD ועם אנשי סגל אחרים, יוצרים קשרים ומתרשמים מהאוניברסיטה ומהעיר בה היא נמצאת. למעשה, ה-Open House Weekend מבטא באופן הטוב ביותר את ההיפוך שמתרחש אחרי הקבלה לאוניברסיטה. אם עד עכשיו המועמד הוא זה שהיה צריך להוכיח שהוא ראוי להתקבל למוסד היוקרתי והנחשק, עכשיו זוהי האוניברסיטה שצריכה לשכנע את המועמד שכדאי לו לבוא ללמוד דווקא אצלה. כך הופך המועמד ממחזר למחוזר. האוניברסיטה עושה כל שביכולתה כדי להבטיח שבשעת השי"ן, בתאריך ה-15/4, אותו מועמד יגיד לה "כן".

את הנסיעה "הגדולה" אנחנו צפויים לעשות רק בסוף הקיץ. אלון ייסע כבר באוגוסט ואני אשאר בארץ כדי להיבחן בבחינת ההסמכה הממשלתית בסיעוד (אז, בעצם, אני אהיה אחות מוסמכת, "על אמת"). זה עוד יתרון של ה-Open House Weekend. לא אני או אלון ביקרנו אי פעם בארה"ב. הנסיעה המקדימה במרץ תאפשר לנו להתרגל לרעיון של המעבר ליבשת אחרת. זה צעד די גדול ודי קשה ברגע אחד או ביום אחד להבין את כל המשמעויות שלו. בגלל זה, כמו רוב הדברים בחיים, הכי טוב לפרק את זה לביסים קטנים, לתתי-משימות. כמו לסדר ויזה. ואז רק לנסוע להתרשם לכמה ימים במרץ. ואז רק להחליט לאיזו אוניברסיטה רוצים ללכת. אחרי זה רק להודיע להם ורק להתחיל בתהליך של סידור ויזת סטודנט בעזרתם. לאט-לאט.

מעבר לחששות הצפויים והברורים, כל העניין הזה ממש מרגש. מפה לשם אנחנו מתעסקים בהרשמה ובהכנות כבר חודשים רבים, אבל עד עכשיו שמרנו את רוב המחשבות לעצמנו והקפדנו להשתמש במושגים די מעורפלים, לדבר בגדול ומגבוה, לא להיכנס לפרטים. דיברנו הרבה בינינו, אבל לא פתחנו את הנושא החוצה. התמקדנו בתהליך ההגשה, בבחינות ה-GRE וה-TOEFL. כל פעם העיניים היו על השלב הבא. ואז כל הבקשות נשלחו ולא היו עוד עיסוקים שקשורים ללימודים בחו"ל. רק המתנה. היינו מאוד עסוקים ולא היה לנו אכפת להשאיר מאחורינו את התהליך המייגע לעיתים של הגשת הבקשות וההרשמה. היינו מרוצים מכך שהצלחנו לשמור על שפיות בכל התהליך, שעמדנו במתח ובעומס, במיוחד בשילוב עם אורח החיים הגם-ככה עמוס שלנו. שקענו בחזרה לתוך שפע עיסוקי היומיום האחרים. ואז פתאום הגיע המייל. אני ישנתי צהריים וכשקמתי מהשינה אלון סיפר לי שהתקבלנו.

השבוע האחרון הוא שבוע של התממשות. הכל מתחיל לקבל יותר ממשות ואפשר להתחיל לתהות בקול רם איך זה יהיה. קצת כמו גישוש בערפל, כשהתנועות של הידיים מפזרות את חלקו, מאפשרות לראות חלקים של התמונה בבירור רב יותר. טיפין-טיפין אנחנו מתחילים להפיץ את הבשורה, פותחים את השיח הפנימי כלפי חוץ. עם חברים, עם בני משפחה.

השימוש בלשון רבים אינו מקרי. את כל התהליך עברנו יחד. ההחלטה בכלל להגיש, ההבנה שזה צעד שיבטיח לשנינו עתיד טוב יותר, מקצועית ואישית. וכדי להצליח במסע הזה, הוא צריך להיות מסע משותף, כך אני מאמינה. והשימוש בלשון רבים מבטא את התפיסה הזאת, אבל גם עוזר לזכור שזה המצב. עוד חודשיים וטיפה מהיום נדע לאן אנחנו נוסעים. בינתיים אנחנו באמת מנסים להתאזר בסבלנות.

ולהתכונן למסע.

פוסט פתיחה: מי ולמה?

שלום. אני דפנה.

אני גרה באן ארבור, מישיגן, עם אלון בעלי (שיחיה).

סיימתי ביוני 2011 תואר ראשון בסיעוד (בית ספר לאחיות, אחות מוסמכת עם תואר) , בספטמבר 2011 ניגשתי למבחן ההסמכה הממשלתי לעוסקים בסיעוד, עברתי את המבחן בהצלחה. ביוני 2012 ניגשתי לבחינת ה-NCLEX בארה"ב, גם אותה עברתי בהצלחה. הרישיון הגיע בדואר תוך כמה ימים. וכך הפכתי ל"אחות בינלאומית", מוסמכת בישראל ובארה"ב גם יחד. לפני שהתחלתי "ללמוד אחיות", הייתי סתם אחות, לא מוסמכת, של שני האחים שלי ושל אחותי. סדר הלידות הציב אותי במשבצת הצעירה מכולם, אבל בגילנו הפערים כבר מיטשטשים.

למה "מגלה את אמריקה"?

בסתיו של 2010 אלון פצח בתהליך הגשת בקשות ללימודי PhD בארה"ב. בסוף פברואר 2011 התבשרנו על הקבלה הראשונה לאוניברסיטה נחשבת. קצת לפני פתיחת שנת הלימודים האקדמית של 2012 (אוגוסט-ספטמבר 2011) עברנו לאן ארבור, מישיגן.

ולמה בכלל לכתוב בלוג?

מאז ומתמיד אהבתי לכתוב וגם ניהלתי יומן אישי כמה שנים. בשנים האחרונות זנחתי את המנהג הזה, אבל לפעמים עוד עולה בי הצורך לזרוק החוצה את כל הרעיונות והמחשבות שמתרוצצים לי בראש ובבטן. עם ההחלטה על הנסיעה לארה"ב הרעיון לפתוח בלוג הפך הגיוני, שכן כך בני משפחה וחברים יוכלו להתעדכן בכל מה שקורה איתנו מעבר לים. אני תופסת את עצמי כאדם חושב, לומד ומעבד. אני מנהלת עם עצמי שיח פנימי בלתי פוסק, יום-יום. הבלוג מספק לי במה לשפוך את רגשותיי ומחשבותיי ולזכות ברמה נוספת של פענוח עצמי ומודעות.

פתחתי את הבלוג עוד לפני שעברנו לארה"ב. הקונקרטיות הגוברת של המעבר עוררה הרבה שאלות בנוגע לחיים בחו"ל ולתהליך ההסמכה לקבלת רישיון לסיעוד בארה"ב. הרגשתי שאין שום מקור ברשת שמציע מענה לכל אותן שאלות. לאט-לאט הבלוג הפך גם למאגר של ידע שצברתי במהלך המסע האישי שלי.

הבלוג הזה, כמו שמעידה כותרת המשנה שלו, הוא "בלוג אישי על החיים". אני כותבת כאן על היומיום שלי, על הספרים שאני קוראת (למרות שמאז שעברנו לארה"ב ובעצם עוד קצת לפני זה, קשה לי להתמיד בקריאה ואולי לא במקרה יוצא שאני קוראת המון ספרות ילדים ונוער), על סרטים שאני רואה ועל מוזיקה שאני שומעת. וגם קצת על הדברים העולים על צלחתנו, כי אני מבשלת ואופה ואלון אוכל ויחד אנחנו יוצאים למסעדות ומסעות ונהנים מהחיים.