נסיעה ראשונה לארה"ב, או: נעים מאוד, ג'ט-לג

החודש האחרון עבר עלינו בציפייה מתוחה לתשובות שיגיעו מהאוניברסיטאות אליהן אלון הגיש מועמדות. עם רשימה ארוכה של 11 מקומות, חיכתה לנו המתנה לא קלה.

ממש לפני חודש קיבלנו שתי הודעות ביום אחד. הראשונה, דחייה מסטנפורד והשנייה, קבלה מאוניברסיטת מישיגן, אן ארבור. הקבלה לאן ארבור לוותה בהזמנה להגיע להתרשם מהעיר ומהקמפוס בסוף שבוע אחד במרץ. כבר אז אמרנו שאולי ניסע, אבל חיכינו לראות מה יעלה בגורל ההגשות האחרות. אחרי שתי תשובות שהגיעו יחדיו ביום אחד, חיכינו וחיכינו ותשובות נוספות בוששו לבוא. כל יום של המתנה מרט את העצבים. אחרי שבועיים של שקט התחילו לזרום דחיות מפה ומשם. הלך והסתמן - אן ארבור היא היעד.

. . .

אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה מדירתו של המארח שלנו באן ארבור. האוניברסיטה הציעה לאלון להתארח אצל אחד מהסטודנטים לדוקטורט במחלקה, אבל האירוח לא כלל אותי וכך פנינו לחפש לנו סידורים אחרים.

עם ההודעה על קבלתנו התחלנו לשמוע ממכרים על ישראלים שגרים ולומדים באן ארבור. ההפתעה הגדולה הגיעה כשגילינו שאח של אחת מבנות הכיתה שלי, בחור מהמושב, לומד כאן לדוקטורט בהיסטוריה. יצרנו איתו קשר והוא ישר הציע לנו את הדירה שלו ואחרי שבדקנו את כל האפשרויות, קיבלנו את ההצעה בשמחה.

. . .

השבועות העמוסים שעברנו עלינו לא השאירו לנו זמן לחשוב על הנסיעה המתוכננת. הזמנו כרטיסים ושקענו שנינו בחזרה כל אחד בשגרת יומו העמוסה. אפילו ביום הטיסה, אני עשיתי משמרת בוקר בסטאז' ואלון עוד העביר תרגול בצהריים. חשבנו שזה דווקא טוב ככה, כי נגיע לטיסה עייפים ונישן ואז אולי נצמצם קצת את הג'ט לג. איך אומרים בפולניה? נו, אוז חשבנו.

המראנו מבן-גוריון לכיוון ניו-יורק בלילה שבין שלישי לרביעי בשעה חצות וחצי. נחתנו ב-JFK ברביעי בבוקר ומיהרנו להספיק לקונקשן שייקח אותנו לדטרויט. מחלון השאטל שהעביר אותנו מטרמינל 3 לטרמינל 2 עוד הספקתי לראות את קו הנוף של מנהטן. "תראה-תראה-תראה", אמרתי לאלון, "אמפייר סטייט בילדינג!". אפילו 11 שעות של טיסה לא הפחיתו את ההתלהבות. הגענו לשער הטיסה היוצאת לדטרויט כשכבר קראו קריאה אחרונה. שעה וחצי אח"כ, היינו בדטרויט. השמיים הכחולים שפגשנו בבוקר הניו-יורקי לא הכינו אותנו לנחיתה בדטרויט האפורה והגשומה. כשהקברניט הודיע שאנחנו מתחילים להנמיך לקראת נחיתה, התחלפו העננים הלבנים בעננים בצבע אפור-חום. חוטים דקים של מים הופיעו על חלונות המטוס. הדיילת באמת הזכירה גשם כשהיא דיברה על מזג האוויר הממתין לנו ביעד. חורף של ממש קיבל את פנינו.

ימין למעלה: מנהרה מגניבה בבית הנתיבות בדטרויט; ימין למטה: מחלון המונית בדרך לאן ארבור; שמאל: שדה התעופה בדטרויט עוטה אפור

תפסנו מונית ותוך פחות מחצי שעה היינו כבר באן ארבור. המפתח לדירה של ינאי חיכה לנו בתיבת הדואר ונכנסו לדירה החמימה. בחוץ גשם ושאריות של שלג ובפנים חמים ונעים. נפלנו על המיטה לשינה חטופה עד שינאי הגיע ויצאנו יחד לארוחת צהריים בעיר. קצת התלבטות והליכה הובילו אותנו ל- Amer's Deli. אלון אכל סלט עשיר עם מגוון נקניקים ואני הסתפקתי בסנדוויץ' עוף-חסה-עגבנייה-מיונז ובייקון על לחם שיפון לבן. לא הצטערנו לרגע. ינאי הזמין את המרק הצמחוני וגם סלסלת צ'יפס שנהנינו לנשנש ממנה.

אחר כך הלכנו למכולת השכונתית, ה-White Market,  שם הצטיידנו בכמה דברים בסיסיים כמו מיץ תפוזים, חלב, דגני בוקר, תה ובייגלה. בשבילי, יצור די מסתגל שלא צריך הרבה כדי להרגיש בבית, כמה פריטי אוכל בסיסיים ומאוד לא אקזוטיים תורמים ישר לתחושת נינוחות ביתית.

ינאי גר מאוד קרוב למרכז העיר, כך שלא היינו צריכים ללכת הרבה יותר מחמש דקות ושוב היינו בחזרה בדירה, מוכנים היטב לשינה נוספת. ניסינו לא להתמסר יותר מדי לשינה, כדי שנצליח להירדם בלילה, דבר שהתגלה כמשימה קשה מאוד. בשבע בערב הגוף מרגיש כמו שתיים בלילה. העיניים שורפות מהעייפות ומהטיסה הארוכה והראש קל ומסוחרר. אני מרגישה רוב הזמן כאילו אני יושבת בסירה שמתנדנדת על גלים עדינים פעם לכאן ופעם לשם. תחושת הבחילה עוברת כשנשכבים, אבל אם נשכבים - נרדמים. מלכודת!

ברביעי בערב אכלנו ארוחת ערב עם ינאי אצל עוד זוג ישראלים שלומדים כאן, באחת הדירות היפות ביתר שראיתי בחיי. בכלל, הרבה מהבתים כאן מתהדרים ברצפת פרקט ודלתות ומשקופים מעץ מלא, כבד וכהה, דבר שיוצר מראה מאוד חם ומזמין. המפגש עם ישראלים שגרים כאן כבר איזו תקופה הוא נחמד וחשוב, כי בעצם הם השגרירים הטובים ביותר להסביר לנו על המגורים בעיר הזאת, מזווית הראייה שאנחנו הכי יכולים להתחבר אליה.

בארוחת הערב שתינו קצת יין, שהבטיח שנגיע הביתה ונישן טוב. הלכנו לישון בשתיים וקמנו בערך בעשר. הג'ט-לג עדיין לא חלף לגמרי, אבל השינה הרצופה כן שיפרה את המצב. ועדיין, כמעט בכל הזדמנות שמופיעה אני נשכבת על המיטה ועוצמת קצת עיניים. זאת עייפות מסוג אחר.


היום אחה"צ מתחיל סוף השבוע המודרך של האוניברסיטה, מה שאומר שאלון יהיה מוצף בפעילויות ואני אצטרך קצת יותר לבדר את עצמי. בארבע אחה"צ אני הולכת לשמוע הרצאה על ספרי בישול במאה ה-18, למשל :)
הבוקר יצאנו קצת להסתובב בעיר ואכלנו ארוחת צהריים באחת ממבשלות הבירה המקומיות, שמתהדרת במבחר ה- Ales המקורי והגדול שלה.
די קפוא כאן ולמרות זאת אני מקווה שמזג האוויר יאפשר לי לצאת לסיבובים בעיר, להתרשם, לצלם וללמוד את מפת הרחובות דרך הרגליים. הגילוי המשמעותי ביותר של היום הראשון כאן, הוא שהמגפיים החדשים שלי לא אטומים למים... ומי גשם שנספגים בשלג, הופכים אותו לקרח ומשם זורמים לשלולית - זה קר! במיוחד כשזה מחלחל דרך המגפיים אל הגרביים ומשם לאצבעות. קפוא! פרט לזה, הקור די נסבל ולא היינו צריכים להתלבש הרבה יותר חם ממה שהיינו לובשים בירושלים, נגיד. הבעיה היא כפות הרגליים וכפות הידיים ואני מתלבטת ברצינות לגביי האפשרות לקנות מגפי-שלג טובים.

ממש עכשיו יש סיילים מעולים בחנויות וזאת הזדמנות לקנות מעיל טוב ועוד מגוון ציוד חורף. הישראלים שגרים כאן ויצא לנו לדבר איתם המליצו לנו להתחיל להצטייד, אבל אנחנו מעדיפים לחכות עוד קצת, אולי בגלל שבינינו לבינינו אנחנו עוד רוצים להרגיש שעוד לא התחייבנו סופית למעבר ושהנסיעה הזאת היא באמת לשם התרשמות קודם להחלטה.

בשבת אנחנו ממשיכים לבוסטון ומשם לניו-יורק, שם נחגוג את יום הולדתי ביום האחרון לשהותנו בארה"ב. עכשיו תגידו לי - יכול להיות טוב יותר מזה?