יום שלישי, 29 במרץ 2011

חיפוש דירות וירטואלי

שבוע וחצי עבר מאז שחזרנו ואני מרגישה שעדיין לא נחתתי.
אמנם חזרנו היישר אל תוך ארגוני החתונה האחרונים, בחזרה ללימודים ולסטאז', אבל אני עדיין מרגישה כאילו שאני הולכת מתוך שינה. חלק מהתחושה הזאת קשור בכך שכל שבוע שעבר לא למדתי או עשיתי משמרות במחלקה וכך הלכתי לישון מאוחר וקמתי מאוחר ויכולתי להעביר את כל היום בבטלה גמורה בלי שום הפרעות חיצוניות (למעט הצורך הפעוט לצאת לקניות, כי הבית ריק ואין אוכל). וביום ראשון חזרתי ללימודים. ואתמול חזרתי למחלקה. והיום שוב לימודים. עכשיו לעייפות שלי יש סיבה.
ובתוך כל זה הספקנו לבחור צבעים למפות ומפיות, להקטין את טבעת הנישואין של אלון, לקנות לי נעליים, ליצור שוב קשר עם המסעדה ולבחור שירים לרשימת ההשמעה ופרחים למרכזי השולחן. זה באמת קורה, זה ממש מתקרב. ובמקביל - אן ארבור. התבשיל שכל הזמן מבעבע על האש הקטנה שדולקת בחדר הסמוך. התחלנו להיכנס לאתרים של דירות להשכרה. אחת העצות הטובות שקיבלנו מהחבר'ה הישראלים שלומדים שם היא שצריך להתחיל את חיפושי הדירה כמה שיותר מוקדם ולסגור ברגע שמחליטים שבאים. הדירות של ספטמבר נחטפות כבר באפריל-מאי.
זה נחמד לראות תמונות של בתים ישנים ויפים באינטרנט. מחופים בקורות עץ צבעוניות, עם מטבח משופץ ורצפת עץ מלא. זה קצת פחות נחמד שעל סמך תמונות ברשת ושרטוטים של מתאר הדירה ומידותיה אני צריכה להחליט אם שם ארצה לגור או שאולי עדיף להמשיך ולחפש הלאה. קצת מפחיד לחפש ככה, בשלט רחוק, אבל אין לנו ברירה. מפחיד אבל גם מרגש. איזה כיף יהיה לרהט בית מאפס. לקנות כורסאות וכיסאות, לתלות וילונות על החלונות. למלא את הארונות במגבות ומצעים, כלי אוכל ואביזרי מטבח. חלומה הרטוב של כל עקרת בית מתחילה.
מאז שחזרנו אני מרגישה כאילו באנו לישראל רק לביקור וכבר ניסע שוב. זה בעצם נכון, במידה. עוד חמישה חודשים וקצת נארוז את חיינו בשתי מזוודות וניסע אל מעבר לים הגדול. כל-כך הרבה יקרה עד אז ובעצם כל-כך מעט. הזמן שצריך לעבור יעבור, כדרכו של הזמן, מתוך שגרת היומיום והעומס ושפע העיסוקים. ופתאום נתעורר בבוקר ונראה שזהו זה. עוד חודש, עוד שבועיים, שבוע, יום. שוב טיסה ארוכה, שוב ג'ט-לג. ואז התרגלות לסביבה חדשה. וחיים.

בינתיים נשארו לי בארנק כמה מטבעות של רבע דולר. אולי כשנגיע הם יהיו שימושיים להפעלת מכונת הכביסה.

יום שני, 14 במרץ 2011

ביי-ביי אן ארבור, ברוכה הבאה בוסטון

ביום שבת בצהריים עזבנו את אן ארבור במונית לכיוון שדה התעופה בדטרויט.
עוד ישבנו עם ינאי לקפה אחרון ופרידה, החזרנו לו את המפתח ועלינו שוב על הכביש לכיוון הטיסה שתיקח אותנו לבוסטון. בשדה התעופה בדטרויט ואחר כך שוב בבוסטון צחקנו קצת על עצמנו - עד אתמול בערך היינו שנינו רק באירופה ותמיד כתיירים. ועכשיו ארה"ב, עם אפשרות למעבר, למגורים. מדלגים מנמל תעופה אחד לאחר, רואים מגוון של טרמינלים ואנשים. וכאילו כדי להוכיח לנו כמה מהר יכול להתרגל האדם לדברים חדשים, התחלנו בטבעיות רבה להשוות בין שדות התעופה בהם ביקרנו. איפה היו שירותים טובים יותר, איזה בית נתיבות מציע מסעדות יותר טובות. ולמה פה האינטרנט פתוח בחינם ובאחר מצפים שנשלם. טסנו כבר בשלושה מטוסים, בשלושה גדלים שונים ולא עבר אפילו שבוע מאז שעזבנו את ישראל!

הביקור באן ארבור היה עבורי יותר תיירותי, אבל בעבור אלון זה היה ביקור אינטנסיבי שנשא בחובו משקל לא קל. הוא זה שצריך לקבל פה את ההחלטה. ואמנם התקבלנו רק למקום אחד וכאילו אין שאלה, אבל יש. ההחלטה פשוט הופכת להחלטה "מדרג שני", כמו שאלון אוהב לקרוא לה - האם בכלל לנסוע לארה"ב?
הביקור באן ארבור היה חשוב עבור שנינו, כדי שלא נחליט ללכת על זה מתוך ברירת מחדל. אנחנו באמת רוצים להרגיש שבחרנו. שנינו. ועכשיו, אחרי שכבר לכאורה היה ברור שאנחנו נוסעים, שאנחנו עושים את הצעד הגדול הזה ובוחרים בארה"ב לתקופה של הדוקטורט, פתאום נפתח שוב איזה סימן שאלה בקצה המשפט הזה וצריך לבדוק את הדברים מחדש. אז ארבעת הימים באן ארבור היו עמוסים במחשבות ותחושות. ושאלה גדולה שמרחפת כל הזמן באוויר, חלק מהזמן נאמרת במילים וחלק מהזמן נוכחת בשתיקות - האם אנחנו רואים את עצמנו גרים כאן, לומדים ועובדים כאן, מגדלים כאן את ילדינו?
אנחנו כמובן משהים את התשובה. הדברים עוד צריכים לשקוע, כל מה ששמענו וראינו צריך לעבור עיבוד נוסף. אנחנו צריכים לדבר על זה עוד קצת, להתמסר במילים וברעיונות, לחשוב, להבין.
רוב הזמן אני די בטוחה בצעד הזה. אני חושבת שהוא מציע המון לשנינו ממגוון בחינות. הוא פותח בפני שנינו אפשרות להתפתחות אישית, מקצועית, זוגית. אבל יש רגעים שבהם מתגנבים חששות ופחדים. בסגנון האופייני לי, זה קורה כשאני עייפה או מרגישה לא טוב פיזית. אז נפתח הפתח למחשבות פחות חיוביות. ואז אני לא בטוחה שנצליח. אני לא בטוחה שזה רעיון מוצלח. אבל אחרי שאני ישנה וחושבת על הדברים שוב, עוד קצת, אחרי שעובר לי כאב הבטן ולקחתי נשימה עמוקה, אני שוב חושבת שזה הצעד הנכון.
ועדיין, עם כל זה, ברור לי שזה יהיה קשה. להיות רחוקים מכולם. לגור בארץ שמתנהלת אחרת, בתרבות אחרת, בשפה אחרת. כל הדברים האלה שלא גדלנו לתוכם, שהם לא הטבע הראשוני שלנו. לחשוב בעברית ולחיות באנגלית. ייקח זמן עד שנרגיש בבית, אבל אני מקווה שיגיע הרגע שבו נרגיש בנוח, לפחות במידה שתאפשר את השקיעה בחיי היומיום.
אבל על מה אני מדברת? יש עוד זמן. דבר ראשון, רק ב-15/4 אנחנו צריכים להחזיר תשובה. ואח"כ רק בסוף אוגוסט אלון ייסע ואני אצטרף אליו בהמשך, אחרי מבחן ההסמכה הממשלתי שלי שמתקיים ב-8/9/11. וכבר אמרו לנו שגם אחרי שמחזירים תשובה, לא כולם נוסעים. שיש אנשים שכבר היו עם דירה סגורה, עם כרטיס טיסה ביד - והחליטו לא לנסוע. בינתיים אני כן מוכנה להודות שאן ארבור מצאה חן בעיני. שאני יכולה לראות את עצמי גרה שם. ובינתיים זה מספיק, זה כל מה שצריך. המחשבה הבסיסית הזאת, האמירה הזאת, הפשוטה. ואת ההמשך נראה. בהמשך.

סנאי אן-ארבורי מצוי.
אומרים שעם הזמן מפסיקים להתלהב מהם. מאחר ואני מתלהבת סדרתית, אני לא חושבת שזה יקרה לי.
הסנאים בבוסטון שונים, הם פחות חומים ויותר אפורים. והם קטנים יותר. באן ארבור הם ענקיים!
מה נותנים להם לאכול פה?

ועכשיו בוסטון. זאת עיר נהדרת.
בינתיים כבר הלכנו להחליק על הקרח וישבנו בכמה מסעדות ובתי קפה. היום אנחנו לוקחים לעצמנו קצת חופש. התעוררנו מאוחר יחסית ואנחנו נמרחים מול המחשבים, קוראים, שותים לאט את התה של הבוקר. לוקחים נשימה. בחוץ מזג האוויר די אפור ודווקא נחמד לשבת בבית ולנוח, כשבחוץ נמצאת בוסטון כולה. מאוחר יותר בטח נלך להסתובב קצת בקיימברידג'. הדירה של תומר ואורלי, החברים שאנחנו ישנים אצלם, היא פשוט מדהימה. המטבח פה משגע. וגם האנשים... איזה כיף ללכת למסעדה עם החברים הכי טובים שלנו - בבוסטון! וסתם לטייל ברחוב עם החברים הכי טובים - בבוסטון! מצד אחד זה הכי טבעי ומצד שני זה בלתי נתפס.
ולחשוב שאם נגור בארה"ב נוכל לנצל את החופשות בשביל לעלות על מטוס, לטוס שעה וחצי ולהגיע לבוסטון. זה אחד ההיבטים האדירים של הנסיעה הזאת. הקרבה המחודשת לכל מי שנמצא בחו"ל.

בכל פוסט כזה שאני כותבת אני מרגישה שמגיע הרגע שלקראת סיום בו אני צריכה לכתוב איזה סיכום, אבל לכל הפוסטים האלה יש סוף פתוח. הטיול עוד ממשיך, נותר כמעט שבוע. והעתיד מי ישורנו.

יום חמישי, 10 במרץ 2011

נסיעה ראשונה לארה"ב, או: נעים מאוד, ג'ט-לג

החודש האחרון עבר עלינו בציפייה מתוחה לתשובות שיגיעו מהאוניברסיטאות אליהן אלון הגיש מועמדות. עם רשימה ארוכה של 11 מקומות, חיכתה לנו המתנה לא קלה.
ממש לפני חודש קיבלנו שתי הודעות ביום אחד. הראשונה, דחייה מסטנפורד והשנייה, קבלה מאוניברסיטת מישיגן, אן ארבור. הקבלה לאן ארבור לוותה בהזמנה להגיע להתרשם מהעיר ומהקמפוס בסוף שבוע אחד במרץ. כבר אז אמרנו שאולי ניסע, אבל חיכינו לראות מה יעלה בגורל ההגשות האחרות. אחרי שתי תשובות שהגיעו יחדיו ביום אחד, חיכינו וחיכינו ותשובות נוספות בוששו לבוא. כל יום של המתנה מרט את העצבים. אחרי שבועיים של שקט התחילו לזרום דחיות מפה ומשם. הלך והסתמן - אן ארבור היא היעד.
. . .


אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה מדירתו של המארח שלנו באן ארבור. האוניברסיטה הציעה לאלון להתארח אצל אחד מהסטודנטים לדוקטורט במחלקה, אבל האירוח לא כלל אותי וכך פנינו לחפש לנו סידורים אחרים.
עם ההודעה על קבלתנו התחלנו לשמוע ממכרים על ישראלים שגרים ולומדים באן ארבור. ההפתעה הגדולה הגיעה כשגילינו שאח של אחת מבנות הכיתה שלי, בחור מהמושב, לומד כאן לדוקטורט בהיסטוריה. יצרנו איתו קשר והוא ישר הציע לנו את הדירה שלו ואחרי שבדקנו את כל האפשרויות, קיבלנו את ההצעה בשמחה.
. . .


השבועות העמוסים שעברנו עלינו לא השאירו לנו זמן לחשוב על הנסיעה המתוכננת. הזמנו כרטיסים ושקענו שנינו בחזרה כל אחד בשגרת יומו העמוסה. אפילו ביום הטיסה, אני עשיתי משמרת בוקר בסטאז' ואלון עוד העביר תרגול בצהריים. חשבנו שזה דווקא טוב ככה, כי נגיע לטיסה עייפים ונישן ואז אולי נצמצם קצת את הג'ט לג. איך אומרים בפולניה? נו, אוז חשבנו.
המראנו מבן-גוריון לכיוון ניו-יורק בלילה שבין שלישי לרביעי בשעה חצות וחצי. נחתנו ב-JFK ברביעי בבוקר ומיהרנו להספיק לקונקשן שייקח אותנו לדטרויט. מחלון השאטל שהעביר אותנו מטרמינל 3 לטרמינל 2 עוד הספקתי לראות את קו הנוף של מנהטן. "תראה-תראה-תראה", אמרתי לאלון, "אמפייר סטייט בילדינג!". אפילו 11 שעות של טיסה לא הפחיתו את ההתלהבות. הגענו לשער הטיסה היוצאת לדטרויט כשכבר קראו קריאה אחרונה. שעה וחצי אח"כ, היינו בדטרויט. השמיים הכחולים שפגשנו בבוקר הניו-יורקי לא הכינו אותנו לנחיתה בדטרויט האפורה והגשומה. כשהקברניט הודיע שאנחנו מתחילים להנמיך לקראת נחיתה, התחלפו העננים הלבנים בעננים בצבע אפור-חום. חוטים דקים של מים הופיעו על חלונות המטוס. הדיילת באמת הזכירה גשם כשהיא דיברה על מזג האוויר הממתין לנו ביעד. חורף של ממש קיבל את פנינו.


ימין למעלה: מנהרה מגניבה בבית הנתיבות בדטרויט; ימין למטה: מחלון המונית בדרך לאן ארבור; שמאל: שדה התעופה בדטרויט עוטה אפור


תפסנו מונית ותוך פחות מחצי שעה היינו כבר באן ארבור. המפתח לדירה של ינאי חיכה לנו בתיבת הדואר ונכנסו לדירה החמימה. בחוץ גשם ושאריות של שלג ובפנים חמים ונעים. נפלנו על המיטה לשינה חטופה עד שינאי הגיע ויצאנו יחד לארוחת צהריים בעיר. קצת התלבטות והליכה הובילו אותנו ל- Amer's Deli. אלון אכל סלט עשיר עם מגוון נקניקים ואני הסתפקתי בסנדוויץ' עוף-חסה-עגבנייה-מיונז ובייקון על לחם שיפון לבן. לא הצטערנו לרגע. ינאי הזמין את המרק הצמחוני וגם סלסלת צ'יפס שנהנינו לנשנש ממנה.
אחר כך הלכנו למכולת השכונתית, ה-White Market,  שם הצטיידנו בכמה דברים בסיסיים כמו מיץ תפוזים, חלב, דגני בוקר, תה ובייגלה. בשבילי, יצור די מסתגל שלא צריך הרבה כדי להרגיש בבית, כמה פריטי אוכל בסיסיים ומאוד לא אקזוטיים תורמים ישר לתחושת נינוחות ביתית.




ינאי גר מאוד קרוב למרכז העיר, כך שלא היינו צריכים ללכת הרבה יותר מחמש דקות ושוב היינו בחזרה בדירה, מוכנים היטב לשינה נוספת. ניסינו לא להתמסר יותר מדי לשינה, כדי שנצליח להירדם בלילה, דבר שהתגלה כמשימה קשה מאוד. בשבע בערב הגוף מרגיש כמו שתיים בלילה. העיניים שורפות מהעייפות ומהטיסה הארוכה והראש קל ומסוחרר. אני מרגישה רוב הזמן כאילו אני יושבת בסירה שמתנדנדת על גלים עדינים פעם לכאן ופעם לשם. תחושת הבחילה עוברת כשנשכבים, אבל אם נשכבים - נרדמים. מלכודת!
ברביעי בערב אכלנו ארוחת ערב עם ינאי אצל עוד זוג ישראלים שלומדים כאן, באחת הדירות היפות ביתר שראיתי בחיי. בכלל, הרבה מהבתים כאן מתהדרים ברצפת פרקט ודלתות ומשקופים מעץ מלא, כבד וכהה, דבר שיוצר מראה מאוד חם ומזמין. המפגש עם ישראלים שגרים כאן כבר איזו תקופה הוא נחמד וחשוב, כי בעצם הם השגרירים הטובים ביותר להסביר לנו על המגורים בעיר הזאת, מזווית הראייה שאנחנו הכי יכולים להתחבר אליה.
בארוחת הערב שתינו קצת יין, שהבטיח שנגיע הביתה ונישן טוב. הלכנו לישון בשתיים וקמנו בערך בעשר. הג'ט-לג עדיין לא חלף לגמרי, אבל השינה הרצופה כן שיפרה את המצב. ועדיין, כמעט בכל הזדמנות שמופיעה אני נשכבת על המיטה ועוצמת קצת עיניים. זאת עייפות מסוג אחר.


היום אחה"צ מתחיל סוף השבוע המודרך של האוניברסיטה, מה שאומר שאלון יהיה מוצף בפעילויות ואני אצטרך קצת יותר לבדר את עצמי. בארבע אחה"צ אני הולכת לשמוע הרצאה על ספרי בישול במאה ה-18, למשל :)
הבוקר יצאנו קצת להסתובב בעיר ואכלנו ארוחת צהריים באחת ממבשלות הבירה המקומיות, שמתהדרת במבחר ה- Ales המקורי והגדול שלה.
די קפוא כאן ולמרות זאת אני מקווה שמזג האוויר יאפשר לי לצאת לסיבובים בעיר, להתרשם, לצלם וללמוד את מפת הרחובות דרך הרגליים. הגילוי המשמעותי ביותר של היום הראשון כאן, הוא שהמגפיים החדשים שלי לא אטומים למים... ומי גשם שנספגים בשלג, הופכים אותו לקרח ומשם זורמים לשלולית - זה קר! במיוחד כשזה מחלחל דרך המגפיים אל הגרביים ומשם לאצבעות. קפוא! פרט לזה, הקור די נסבל ולא היינו צריכים להתלבש הרבה יותר חם ממה שהיינו לובשים בירושלים, נגיד. הבעיה היא כפות הרגליים וכפות הידיים ואני מתלבטת ברצינות לגביי האפשרות לקנות מגפי-שלג טובים.




ממש עכשיו יש סיילים מעולים בחנויות וזאת הזדמנות לקנות מעיל טוב ועוד מגוון ציוד חורף. הישראלים שגרים כאן ויצא לנו לדבר איתם המליצו לנו להתחיל להצטייד, אבל אנחנו מעדיפים לחכות עוד קצת, אולי בגלל שבינינו לבינינו אנחנו עוד רוצים להרגיש שעוד לא התחייבנו סופית למעבר ושהנסיעה הזאת היא באמת לשם התרשמות קודם להחלטה.


בשבת אנחנו ממשיכים לבוסטון ומשם לניו-יורק, שם נחגוג את יום הולדתי ביום האחרון לשהותנו בארה"ב. עכשיו תגידו לי - יכול להיות טוב יותר מזה?