מרק עוף עם קניידלעך והפתעה

אתמול חזרנו הביתה אחרי שבוע שלא היינו כאן, למעט גיחה קצרה למטרות התאבזרות מחדש ועריכת מסיבת רווקים אחת (סיפור לפוסט אחר).

ערב החג השני כבר הציץ מעבר לפינה כשהגענו העירה. אחרי סיבוב קצר בסניף "יש!" שצמוד לתחנה המרכזית והתרשמות שלילית מאוד מהיצע הירקות שם, החלטנו לנסוע לשוק ולקנות שם ירקות נורמליים. בינינו, תמיד הירקות ב"יש!" מגעילים. אולי בגלל שזה סופר מהדרין ואולי סתם בגלל שהם לא שמים פס על הלקוחות שלהם. בכל אופן, זה לא המקום לקנות ירקות לסלט.

בהגיענו לשוק הכה בנו הרעב, יחד עם העובדה שבגלל הפסח כל מאכלי השוק הטובים - פלאפל, שווארמה, בורקס - שובתים. מחשבה מהירה הולידה פיתרון וכך החלטנו להחליף אוטובוס, לנסוע לרחוב עזה, לאכול שם ארוחת צהריים באחת המסעדות היחידות שאינן כשרות, לפסח ובכלל. אחר כך, על בטן מלאה, כבר נחשוב איפה לעשות קניות ליומיים הקרובים, למרות שכבר בדרך לעזה הסברתי לאלון שבעצם בבית יש הכל חוץ מגבינה, קוטג' וירקות טריים, אז אפשר לצלוח את החג בכבוד ובשובע אם נחיה על מזונות שבאים מהמקפיא או המזווה.

אכלנו צהריים ב"קפה יהושע", בית קפה מסעדה שלא מאכזב.

לשמחתנו, קפה יהושע שוכן ממש ליד הירקן היקרן של רחוב עזה. אצל הירקן הזה יש פירות וירקות נפלאים. מבריקים, גדולים, מלאי ריח ועשירים בטעם. הם גם מכינים מגשיות מוכנות של אבטיח, מלון, פומלה, אננס ועוד מגוון פירות נפלאים שדורשים קילוף וחיתוך וזה פינוק אמיתי שמישהו אחר עושה את זה בשבילך.

בין הדברים שקנינו אצל הירקן, היו גם פטרוזיליה וסלרי. בדרך מהמושב לירושלים נזכרתי שיש לי עוף במקפיא והחלטתי להכין מרק עוף. בזמן האחרון עשיתי לי מנהג - אני מחזיקה באופן קבוע עוף במקפיא ואז גם אם לא יצא לנו ללכת לקניות או שאנחנו חוזרים לעיר אחרי היעדרות ארוכה ואין אפשרות לקניות, אפשר להרכיב ארוחה נאה ולא צריך להסתפק בשניצלים קפואים וטוסטים.

אלון ואני, שנינו חובבים להוטים של מרק עוף. לא רק בחורף. גם בקיץ כמעט תמיד אפשר למצוא אצלנו סיר מרק במקרר. אני מאוד אוהבת את האפשרות לחזור הביתה, לחמם מרק, ולקבל ארוחה שלמה בקערית. ולכבוד הפסח בישלתי אתמול גם קניידלעך. ולא סתם קניידלעך - קניידלעך ממולאים.

מתכונים?

מרק עוף מעולה

כמעט כל בלוג אוכל שמכבד את עצמו מציע בשלב כלשהו של חייו מתכון למרק עוף. וכמעט כל בלוגר כותב באותו פוסט שאין מרק עוף אחד. לכל אחד יש את מרק העוף שלו, על המרכיבים שהוא אוהב להכניס אליו, חלקי העוף (ולפעמים גם הבקר) שהוא זורק פנימה, משך הבישול ושיטת הבישול. יש אסכולות רבות במרק עוף ולכן כל פוסט בנושא מגיע עם דיסקליימר.

מרק העוף שלי עבר גלגולים רבים. בתור חולת קרוהן שבילתה ימים רבים בחברת עוף מכובס וירקות מהמרק, היו לי הרבה הזדמנויות להתנסות. במשך שנים הייתי משתמשת בשורש פטרוזיליה ושורש סלרי, ניסיתי את כל הוריאציות והקומבינציות של הירקות השונים שאפשר להכניס למרק - בטטה, קישוא, דלעת. אפילו שמתי שום. ולפני שנה וחצי בערך הכרזתי על פיצוח טעם המרק המושלם עבורי. מרק בעל טעם עשיר ועמוק, שאם נותנים לו את כל מה שהוא צריך, הוא לעולם לא מאכזב. אותי (ואם תנסו ותאהבו, אז גם אתכם לא).

החומרים:

עוף - שלם, כרעיים, או שוקיים. למי שלא אוהב לאכול את העוף מהמרק, אפשר להסתפק בקילו כנפי עוף שאח"כ הולכות לפח ללא רגשות אשם.

גזר - או שניים. קלופים וקטומי קצוות.

תפו"א - שלושה בינוניים מסוג דזירה (אדומי הקליפה). יש ויכוח גדול על סוגיית תפוח האדמה במרק. יש הטוענים שהוא מעכיר את המרק. אני אוהבת לאכול את תפוח האדמה מהמרק בתום הבישול, אחרי שספג את כל הטעמים. אם אתם לא בקטע, אפשר לוותר עליו. אבל - תפוח אדמה מתקן מליחות יתר. הוא סופח אליו את המלח ויכול להציל מרק שהומלח יתר על המידה. לשיקולכם.

שני בצלים יבשים - למרק עם טעם עשיר יותר אפשר להחליף בצל לבן אחד בבצל סגול ולהוסיף צרור עירית או בצל ירוק. זה עושה נחמד.

צרור פטרוזיליה
סלרי, שני מקלות-גבעולים באורך כולל של כ-20 ס"מ, ללא העלים (שעושים מר).
עלה דפנה אחד
פלפל שחור שלם, חמישה כדורים
מלח. במרק עם עוף שהוכשר כף אחת תיתן טעם מעולה. אם העוף לא עבר הכשרה, צריך יותר מלח. בתום הבישול טועמים את המרק ומתקנים לפי הצורך. אם מוסיפים מלח כדאי לחכות עוד 10-15 דקות ורק אז לטעום שוב ולראות אם התיקון הצליח.
פלפל שחור גרוס לפי הטעם (אני סופרת כ-18 סיבובי מטחנה. בישול מספק כר פורה ל-OCD).

מה שכחנו? נראה לי שיש הכל.

וההכנה?

1. נותנים את העוף בסיר גדול ומכסים במים. מבשלים עד לרתיחה. בעזרת כף ,מכפים את הקצף שמצטבר על פני המים. מדי פעם מערבבים עם הכף כדי לאפשר לעוד קצף שמסתתר מתחת לעוף לעלות אל פני המים.
2. כשאין יותר קצף, מכניסים את כל המרכיבים האחרים לסיר ומקטינים את חום הכיריים. המרק צריך לרתוח בעדינות בבעבוע עדין.
3. מבשלים בסיר מכוסה למחצה כשעה. אם מבשלים חלקי עוף ולא עוף שלם, יספיקו גם 45 דקות. לטעם מרוכז ועשיר קצת יותר אפשר לבשל קצת יותר זמן.
4. מכבים את הכיריים, סוגרים את הסיר לגמרי. מחכים רבע שעה או כמה שמצליחים להחזיק מעמד. מוזגים לקערית, מוסיפים שקדי מרק והופ!

(גיוונים: אפשר להוסיף קצת דלעת, בטטה, קישוא. אם אוהבים שמיר הוא אופציה גמכן, אני לא חובבת. אם רוצים להכין מרק עוף עם ירקות ולא מרק צח, אפשר לחתוך את כל הירקות לקוביות בגודל שיהיה נעים בפה. ואז אפשר גם להוסיף פרחי כרובית/ברוקולי ואפונה ירוקה. חגיגה.)

קניידלעך מעולים עם מילוי או גם בלי

אלון אוהב קניידלעך. בגלל זה, לפעמים אני מכינה אותם גם לא בפסח. הפשע החמור הזה הוביל אותי לגילוי מרעיש: יש קמח מצה כשר לפסח, וקמח מצה לא כשר לפסח. הידעתם?

בכל אופן, כמו עם מרק עוף, גם קניידלך הם עניין של הטעם של בית אמא, ועליו ניטשים ויכוחים אין סופיים הנסובים סביב סוגיות כבדות משקל כמו קשה לעומת רך, דביק לעומת יבש, הקצפת חלבון הביצה או לא ועוד כהנה וכהנה. הסכמה אחת יש: קניידלך זה כבד בבטן אבל ממכר.

בשנה שעברה פיצחתי את היחסים הנכונים בין כל המרכיבים וגם זכרתי לרשום את המתכון. והנה הוא לפניכם.

המרכיבים:

כוס קמח מצה

כוס מים רותחים

ביצה אחת

שתי כפות שמן

מלח, פלפל, אגוז מוסקט

ההכנה:

1. בקערה, מערבבים קמח מצה עם מים רותחים.
2. מוסיפים ביצים ומערבבים במהירות (כדי שלא תהיה לנו חביתת קמח מצה)
3. מוסיפים שמן ותבלינים ומאכסנים במקרר לשעה לפחות.
4. מבשלים את הקניידלעך בסיר גדול של מים רותחים מומלחים, עד שהם צפים והופכים תפוחים ומעט יותר בהירים מהעיסה הלא מבושלת.
5. מוציאים בעזרת כף מחוררת לקופסא או ישר לקערית המרק.

וההפתעה? כבר שנה אני חושבת על קניידלעך ממולאים. אתמול סופסוף העזתי. טיגנתי בצל אחד. במעבד מזון ריסקתי לפירורים בשר של 6 שוקי עוף שבושלו במרק. ערבבתי את הבצל והעוף, הוספתי רק מלח ופלפל שחור טחון. יצרתי קניידלעך בגודל הרצוי ובעזרת האגודל יצרתי בקניידל גומה. מילאתי את הגומה במילוי, סגרתי בצביטות אצבע וגלגלתי חזרה לכדור. עבור מי שיודע להכין קובה - זה בדיוק אותו דבר!

אחרי 20 כאלה נשברתי וחזרתי לגלגל רגילים. מהמילוי שנשאר אכין פשטידת פסטה (הרעיון המבריק - של אלון).

מי שמתעצל לעשות את כל זה בעצמו מוזמן אלינו. כאן הכל כבר מוכן וליד השולחן תמיד יש המון מקום.

פוסט פוסט-חתונה

ביום רביעי אחר הצהריים מתן בא לקחת אותנו לקיבוץ.

עשרה ימים לפני כן הוא התקשר אליי קצת לפני אחת עשרה בלילה ואמר שאבא החליט שהוא יסיע אותנו, כי צפויים לנו יומיים קשים ומעייפים. מתוך הדברים שלו, חשדתי שמתבשלת איזו מזימה ושהוא עומד להופיע אצלנו עם רכב שכור – וכך היה.

הסענו את מתן לרמת גן ומשם המשכנו לקיבוץ. בדרך עצרנו ב"שמש" וקנינו שווארמה, כי היינו מורעבים. בכלל, כל נושא האוכל בימים שלפני החתונה קצת התבלגן לנו ומצאנו את עצמנו אוכלים רק כשכבר הגענו לנקודת רעב קיצונית. כשסופסוף הגענו לקיבוץ, בתשע וחצי בערב, פתאום קלטנו ששכחנו את המכנסיים של אלון בבית. ולכן, הדבר הראשון שעשינו ביום חמישי בבוקר היה לנסוע לעפולה ולקנות מכנסיים לחתן. קנינו גם חולצה. במקור אלון היה אמור ללבוש את הבגדים שהוא לבש לחתונות של האחיות שלו, אבל הצורך הפתאומי לקנות מכנסיים חדשים הביא אותו להודות שבעצם הוא כבר לא כל-כך שלם עם הבחירה בחולצה ששירתה אותו נאמנה שנתיים ושלוש מוקדם יותר. וכך, יצאנו מהחנות עם מכנסיים (שדרשו קיצור) וחולצה אחת לבנה וקלילה. חולצה של חתנים.

מעפולה נסענו לכנרת דרך בית שאן. עצרנו באחד החופים שאחרי קיבוץ האון כדי לאסוף חלוקי נחל, שהחליפו את פתקי ההושבה המסורתיים. כל אורח קיבל חלוק נחל ועליו שמו ומספר השולחן בו הוא יושב.

בדרך לכנרת הכרזתי שאני רעבה. עצרנו בארומה שבצומת צמח והזמנו שתי קעריות של מרק ירקות טוסקני, מרק עשיר עם שעועית ופסטה, וריאציה על מרק מינסטרונה. שתינו גם מיץ תפוזים ועשינו רשימה של כל הדברים שעוד היינו צריכים לארגן לפני החתונה. ישבנו בשולחנות בחוץ, בחצי שמש-חצי צל ונהנינו מהשקט שלפני הסערה. אכלנו לאט ומתחנו כל ביס וכל שלוק. כשסיימנו נסענו לאסוף את החלוקים. האיסוף על חוף הכנרת היה כמו טיול וקצת כמו מדיטציה. זאת הייתה עוד הזמנות להיות יחד לבד, רק שנינו. בשקט. זאת הייתה מנה טובה של שלווה ששנינו היינו זקוקים לה אחרי המיני-דרמה שהתרחשה ערב קודם לכן, כשגילינו שאנחנו צריכים לקנות בגדים לחתן יום לפני החתונה.

השיטוט על החוף הפגיש אותנו עם שמש קופחת ואכזרית הרבה יותר ממה שניחשנו. היה חם ורצינו לחזור כבר הביתה, אבל המשכנו לבחור את האבנים בקפידה ולאסוף רק את אלה שאפשר לכתוב עליהן. בדרך חזרה לקיבוץ, עצרנו באלונית וקנינו בקבוק מים וקרטיב לימון. כשחזרנו הביתה הישרנו את האבנים בשני דליים של מים. אחר-כך אני פרשתי מגבת והענקתי לכל חלוק טיפול אישי מסור. כל אבן קורצפה במברשת קשה ואחר-כך הוטבלה שוב במים והונחה על המגבת לייבוש.

באחת ועשרה בלילה סיימנו לכתוב על כל האבנים. באמצע עשינו הפסקה לארוחת ערב משפחתית אחרונה של רווקות (יום לפני החתונה, כל דבר שעושים יכול לקבל את הכותרת "פעם אחרונה ברווקות"). אחרי ארוחת הערב התקלחתי ואלון הסיע אותי למקווה באחד מהקיבוצים הדתיים השכנים. אלון נשאר באוטו בחברת עיתון מלא בתשבצים לחכות לי בזמן שאני הלכתי לפגוש את הבלנית ולטבול. כשסיימתי חזרנו הביתה והמשכנו להתארגן ולהתכונן.

למחרת התעוררתי בשש בבוקר. התכוונתי בכלל לקום בעשרה לשבע, אבל בימים שקדמו לחתונה השינה שלי הפכה קלה. אמא של אלון כבר התעוררה והתחילה להסתובב בבית ולא היה צריך הרבה יותר מזה כדי שאני אתעורר גם כן. אבל הרווחתי מהיקיצה המוקדמת, כי הספקתי לעשות יוגה לפני שאני מתחילה את היום. אחר כך התקלחתי ואכלתי ארוחת בוקר – ביצת עין, מלפפון ועגבנייה, לחם וגבינה לבנה ובשמונה וקצת יצאנו למספרה. השיער שלי נחפף ורוכך ופונפן והודבק והוצמד לכדי יצירת פאר של ממש, עד שנראיתי כמעט כלה. האיפור שאיפרה אותי אחותו של אלון השלים את היצירה ואחרי שלבשתי את השמלה והציפורניים שלי נצבעו בלק, הייתי כלה של ממש.

אלון הגיע עם אבא שלו וסבא שלו ויחד יצאנו לדרך, משאירים את בנות המשפחה מאחור לסיום ההתארגנות וההתייפייפות. הגענו למסעדה קצת לפני חצות היום. בכניסה למושב עוד תלינו שלטים "לחתונה של אלון ודפנה".

מיד כשהגענו התחילו ההכנות – לסדר את חלוקי הנחל לפי א-ב על אחד השולחנות בכניסה. להציב את הכאילו-כספת שהכנתי יום קודם לכן במקום מספיק בולט לעין. למלא כוסות קטנות במים ולהציב אותן עם זרי הפרחים על השולחנות. לפזר את מספרי השולחנות שהכנתי שלושה ימים קודם לפי הסדר הקבוע מראש שסיכמנו עליו, כדי שכולם ישבו בחברה טובה.

כבר בדרך למסעדה הרגשתי שאני רעבה ולשמחתי כשרק פיציתי פה בנושא, בהגיענו, מיד הכינו לי סנדוויץ' מפואר של אנטיפסטי וגבינת עיזים בתוך ג'בטה שמנמנה. ככה זה כשהכלה אומרת שהיא רעבה. מיד מכינים לה אוכל טעים. אפילו יש לי תמונה אחת אוחזת בסנדוויץ' ועושה בו את זממי. זה היה אחד מכמה רגעים אחרונים של שקט לפני שהתחלנו בחגיגה.

בעשרים לאחת התכנסנו לצילומי המשפחות המסורתיים על הדשא שליד המסעדה וקצת לפני אחת התחילו להגיע ראשוני האורחים. בהתחלה הם טפטפו פנימה בקבוצות קטנות. ופתאום הגיע גל שסחף אותנו כמו שיטפון. כל פעם שנישקתי או חיבקתי מישהו שהגיע, ראיתי מעבר לכתף שלו מישהו נוסף שאני צריכה לומר לו "שלום" ו"תודה שבאת". וכולם איחלו והסתכלו, בחנו והחמיאו. על המקום, על הבגדים, על השיער, על המוזיקה.

השעות הקרובות עברו חיש-מהר. אמנם הרב קצת איחר כי נתקע בפקקים, אבל בסופו של דבר החופה הורמה וטקס הקידושין נערך, הטבעת הושחלה על האצבע הנכונה והכוס נשברה, מה נשברה – רוסקה, במכת מחץ של רגלו של החתן שרק לילה לפני כן חשש שהוא לא יצליח לשבור, כי בעצם אף פעם הוא לא נדרש לשבור כוס אמיתית בדריכת רגל, כאילו היה זה עניין של מה בכך.

אחרי החופה, אותו גל של מברכים שהפתיע אותנו בעוצמתו בכניסה למסעדה, שטף אותנו שוב בחיבוקים וברכות ואיחולים. ואז הלכו כולם לאכול ואני לקחנו נשימה ועוד כוס שתייה והמשכנו ליהנות מאירוע חתונה צנוע ונעים, בשישי בצהריים, עם המוזיקה שבחרנו בקפידה, האנשים שבחרנו בקפידה, המקום, האוכל, השעה ביום. הכל היה בדיוק כמו שרצינו וייחלנו. אמנם לא חיכינו ליום הזה כל חיינו, אבל הוא היה מושלם בשבילנו. כל מה שיכולנו לבקש. אפילו מזג האוויר, שהיה אפור וגשום כשיצאנו מהבית, התחלף בשמים כחולים ושמש מלטפת, רוח קלה שמדי פעם ליטפה והנעימה עוד יותר. לא היינו חסרים דבר. זכינו.

היו מי שאמרו שהחתונה שלנו תהיה קצרה, ששמעו שבעצם זאת רק ארוחה במסעדה בצהרי יום שישי, בלי ריקודים ובלי תוכנית אומנותית מיוחדת. אבל האווירה והנינוחות של המקום חלחלו לתוך הקהל ואנשים האריכו בישיבה ובשיחה. בשש בערב עוד היינו מוקפים בחברים ומשפחה. לאט-לאט התחילו האנשים להתפזר עד שנשארנו שוב רק אנחנו, מתחילים להרגיש את העייפות מזדחלת ותובעת את מקומה. אחרי שסגרנו את החשבון והעמסנו את האוטו, יצאנו חזרה בדרכנו לקיבוץ. הגענו הביתה ונכנסנו להתקלח. ישבנו לאכול מתוך קופסאות האוכל בהן ציידו אותנו במסעדה. זה נכון מה שאומרים, החתן והכלה אף פעם לא אוכלים בחתונתם הם. אבל כשאכלנו בבית שמחנו שזה האוכל שאכלו האורחים שלנו. היה לנו טעים.

למרות שהגענו הביתה כבר בשמונה וחצי, כשנכנסנו למיטה היה כבר אחרי חצות. אולי משהו בנו רצה למשוך את היום הזה עוד קצת. ואולי הרגשנו שכדי להירגע מכל ההתרגשות הזאת צריך יותר מרק נסיעה של שעה, מקלחת וארוחת ערב. לפני השינה עוד שכבנו במיטה על הבטן, כתף אל כתף ופתרנו תשבץ היגיון במוסף סוף השבוע של העיתון. דווקא הלך לנו לא רע.

אחרי שהצלחנו להפסיק לדבר (בעיקר אני) נרדמנו תוך רגע. למחרת בבוקר התעוררנו ליום שכולו התעצלות. מרחנו את הבוקר בעצלתיים, מתפנקים בסלון של ההורים של אלון, נעים בין הטלוויזיה לעיתון. בצהריים פרשנו לחדר הצדדי, פתחנו את קופסת הצ'קים ושלינו משם צרור מעטפות בכל פעם, קוראים את הברכה לפני הכל, מתרגשים ונהנים מהמילים שבחרו לכתוב לנו כל אותם אורחים שבחרנו שיחלקו איתנו את החתונה המיוחדת שבחרנו לחגוג. כל הברכות נאספו בתוך שקית ואלון הציע שנעשה אלבום ברכות. אימצתי את הרעיון בשמחה. מבין כל הברכות היו שתיים מפתיעות ומשמחות במיוחד, מתומר ומליאור, שניהם חברים טובים, שבמקור הגיעו דרך אלון אבל היום הם כבר חברים של שנינו. שניהם גרים רחוק-רחוק, בחו"ל. אחד בקנדה ואחד בארה"ב. הם ועוד קומץ מובחר של חברים של אלון לא יכלו להגיע לחתונה וחסרו לנו מאוד. לא ידענו שהם שלחו לנו ברכה. כל אחד במעטפה משלו. כל אחד עם מילים משלו. נוגעות ומלטפות, כמו חיבוק חם, מפוקק עצמות, שמגיע מעברו השני של האוקיינוס ונוגע בכל נימי הנפש. כמה חייכנו ודמענו והתרגשנו מהברכות האלה. בצד, בקובץ אקסל על המחשב, ערכנו רשימה של כל החברים להם אנחנו רוצים להודות תודה אישית על הברכה או המתנה המיוחדת שנתנו לנו. גם אחרי החתונה יש עוד משימות שאפשר למצוא ולאמץ.

אחרי שסיימנו עם המעטפות הלכנו לסיבוב בכביש המערכת של הקיבוץ. תמיד יש לנו על מה לדבר. השמש הייתה טובה והגלבוע נשקף מרחוק. חזרנו הביתה והמשכנו לעשות כלום בצורה הכי רצינית שאפשר. בזכות הרכב השכור שנתן לנו אחי, יכולנו למשוך עוד קצת את סוף השבוע. למרות שאני לומדת בימי ראשון, החלטתי מראש שלא אלך. היה לי קשה לוותר, אבל הסכמתי שחתונה היא אחד הצידוקים היותר מוצלחים שישנם. בין כה כל כך נמאס לי מבתי הספר, שאני רק מחפשת תירוצים לא ללכת. וחתונה זה אחלה תירוץ.

ביום ראשון בבוקר הלכנו להפקיד את כל הכסף בבנק ואחר כך מסרנו את העתק הכתובה ברבנות, כדי שינפיקו את תעודת הנישואין שלנו. החזרנו את הרכב השכור לירושלים ויצאנו לארוחת צהריים באחת המסעדות החביבות עלינו בעיר. כשהגענו הביתה החלפתי מצעים והזמנתי את אלון להיכנס לסוויטת הכלולות הכי שווה שישנה – המיטה שלנו, בבית שלנו, עם השקט שלנו.

מאז החתונה אנחנו שומעים מפה ומשם איך אנשים נהינו, איך היה כיף וטעים ונעים. אנחנו כל כך נהנינו. היה לנו כיף, משמח ומרגש. מאוד שמחנו שהצלחנו לעשות הכל כמו שרצינו, כמו שדמיינו. שלא התפשרנו על דברים שהיו לנו חשובים, אבל גם לא התעקשנו על הדברים הזניחים. שהלכנו לפי תחושות הבטן והן הובילו לתוצאות מוצלחות. שהקשבנו לטעם ולחוש האסתטי שלנו. שלא נתנו לאחרים להלחיץ אותנו ושמרנו על קור הרוח האופייני לנו לכל אורך התהליך, גם בימים האחרונים, שזה נהיה קצת פחות קל. שלא שכחנו לעבוד כצוות, שהקשבנו אחד לשני כל הזמן, שדיברנו על הדברים וחשבנו יחד מה אנחנו רוצים ולמה. שהיינו אנחנו, כמו שאנחנו תמיד, גם בתוך התהליך הזה. ובגלל זה התוצר שיקף באופן מוצלח את מי שאנחנו, והתאים לנו ולתפיסת העולם שלנו. הצלחנו לחוות את החתונה ממש. להיות נוכחים. למרות שהרגשנו שזה עבר מהר, אנחנו נזכרים מדי פעם באנקדוטה, במשהו שמישהו אמר או עשה. היה פשוט נפלא.

היום כבר ניקיתי את הבית ומחר אבשל. ביום רביעי יש לי משמרת סטאז' אחת לפני אחרונה. ובתום הסטאז' אני מתחילה לעבוד במחלקה כסטודנטית. כבר אמרתי לאלון שבחלק מהכסף שארוויח נשלם לעוזרת בית, שתבוא ותנקה פעם בשבועיים. חזרנו לחפש דירות באן ארבור, אחרי שהסיבוב הקודם לא הניב את התוצאה המיוחלת. לאט-לאט חוזרים לשגרה. עוד שבוע ליל הסדר. עד אז אפשר לנוח. ואחרי חופשת פסח יישארו רק עוד חמישה שבועות לסוף שנת הלימודים. מיד אחרי החופשה אני מתחילה בקורס הכנה לבחינת ההסמכה הממשלתית. ובאמצע מאי אנחנו טסים לארבעה ימים בפראג. והזמן טס.

בינתיים, בימים הקרובים אקנה אלבום ואתחיל לסדר את הברכות בתוכו. זאת מזכרת שאלון ואני מאוד שמחים בה מהחתונה שלנו, שהייתה בדיוק כמו שרצינו. שהייתה שלנו מא' ועד ת'.

איך זה יהיה?

לעלות על מטוס לבד ולטוס בלי אלון טיסה של 11 שעות, קונקשן ועוד טיסה.

לנחות בלעדיו בניו-יורק, לעבור בדלפקי ההגירה עם ויזה חדשה. לעבור טרמינל ולעבור עוד בדיקה בטחונית בדרך למטוס הבא. לנחות בדטרויט. לתפוס מונית לאן ארבור או שהוא יבוא לאסוף אותי מהשדה. לא להצליח לישון בטיסות למרות שהבאתי מהבית כיסוי עיניים ואטמי אוזניים. לנסות לראות את הסרט שמקרינים במטוס. להתבאס ולנסות שוב להירדם. לנחות ולהמריא ושוב ולנחות.

להגיע.

לפגוש את אלון אחרי שהיינו כמה שבועות בנפרד. אחרי שאני כבר ניגשתי לבחינה הממשלתית. אחרי שהוא כבר התחיל את שנת הלימודים הראשונה שלו בארה"ב. לראות את הדרך משדה התעופה בקיץ. בלי גשם, בלי שלג בצדי הדרכים. בסנדלים וחולצה קצרה. עם עלים על העצים ודשא ירוק בין הבתים. עם אגמים של מים ולא של קרח.

להיכנס לבית החדש שלי בפעם הראשונה. לפתוח את המזוודה ולהוציא את כלי הרחצה שלי. להתקלח ולצחצח שיניים במקלחת שתהיה המקלחת שלי בשנים הקרובות. להיכנס למיטה החדשה בפעם הראשונה. להתכרבל טוב-טוב, להכניס את השוליים של השמיכה מתחתיי סביב-סביב. לשקוע לשינה עמוקה ללא חלומות. להתחיל להתאושש מהג'ט-לג. לקום וללכת לאכול. לפתוח את המקרר ולהסתכל פנימה. לראות מה חסר וללכת לקנות. להתחיל לחיות את החיים שלי במקום אחר שיהפוך להיות בית. להכיר את הדירה. להפסיק לחכות שהחופשה תיגמר ונחזור לארץ.

בדיוק חמישה חודשים מיום החתונה שלנו, מתקיים המבחן הממשלתי. אלון כבר יהיה בחו"ל שבועיים-שלושה כשאני אעשה את המבחן. אחר כך אעלה על טיסה שתביא אותי אליו לאן ארבור, לבית החדש שלנו. אני לא אראה את הבית שלנו לפני זה. רק בתמונות באינטרנט, רק שרטוטים של תוכניות-קומה שמפרטות את המידות של הסלון וחדר השינה, המטבח וחדר האמבטיה. בחמשת החודשים הקרובים יהיה לי הרבה זמן לדמיין. לחלום. להרהר ולתכנן. איך זה יהיה? שאלה שקופצת לי מדי פעם בראש ואין לה מענה אמיתי, רק ניחושים ודמיונות. רק כשאעלה על המטוס החלומות יתחילו להתגשם לכדי מציאות. זה כל כך מפחיד וכל כך מרגש, בעת ובעונה אחת. איזה צעד. כמה מתח וכמה ציפייה. וכמה התרגלות ולמידה מההתחלה, מהבסיס. אני רוצה שזה כבר יהיה.

חמישה חודשים. זה פחות מחצי שנה. זאת תקופה שתמיד נראית ארוכה כשעומדים בתחילתה, אבל כשמסתכלים אחורה בסופה אומרים, "וואו, כמה שזה עבר מהר". זה יעבור לי מתחת לאף. ופתאום יגיע היום הזה. שבו אגש למבחן. ואחר כך אעלה על המטוס. ואטוס אל עבר העתיד שלי.

מדגדג לי על קצה הלשון להגיד, "שרק נהיה בריאים". כנראה שהדברים לימדו אותי דבר או שניים.

שרק נהיה בריאים. וחזקים. ואוהבים. ובטוחים. ומסורים. ושנזכור לצחוק.