יום שבת, 25 ביוני 2011

היום הראשון של הקיץ וריבת שזיפים ביתית

ביום שלישי השבוע, ה-21 ביוני, צוין היום הארוך ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. היום בו יש הכי הרבה שעות אור והשמש שוקעת הכי מאוחר, יותר מכל יום אחר בשנה. לפיכך, בחצי הכדור שלנו, נהוג גם לראות  ביום זה את היום הראשון של הקיץ.
בישראל אין להחלטה הזו הרבה משמעות. הקיץ התחיל כבר לפני חודש וכשאספתי את אלון מתחנת האוטובוס במושב בשבוע שעבר, הוא כבר לבש מכנסיים קצרים וסנדלים. אני מזמן רעננתי את מלתחת הקיץ שלי, אווררתי חצאיות, שמלות וכפכפים.
ברוב הבלוגים שעוסקים באוכל עליהם אני מנויה בקורא ה-RSS שלי, בסביבות אמצע יוני מתחילה להישמע (או להיכתב ולהיקרא) התלונה על החום הרב שמרחיק את המבשלים עוד ועוד מהמטבח. ואכן, עמידה ממושכת במטבח ביום קיץ, ללא מזגן, מבטיחה את התהוותו של כבשן קטן בלב הבית. גם אצלי נבטו בשבוע האחרון מחשבות על בישול עם מאוורר, גם אם עוד לא הוצאתי אותן לפועל.
הימים הנוכחיים מעמידים אותי בדילמה אמיתית כשזה מגיע לבישול. אני אמורה להקדיש את רוב זמני לשתי מטלות עיקריות. הראשונה, כתיבת מאמר שהוא הרחבה של איזה תרגיל שעשיתי במסגרת הסטאז' בלימודים כדי להציע אותו לפרסום בשני כתבי-עת מקצועיים בישראל והשנייה, לימודים למבחן ההסמכה הממשלתי, שכוללים בעיקר פתרון של שאלות ושחזורי מבחנים מהשנים הקודמות.

אבל אומרים שאמור זה שם של דג, לא?

אני מוצאת את עצמי מעבירה ימים שלמים מבלי שאגע אפילו בחוברת שאלות אחת.
לעזאזל, לפעמים אני אפילו לא מסתכלת לעברן של החוברות במשך יום תמים או יותר. אפשר לקרוא לזה דחיינות, אבל לא זה העניין. פשוט חסרה לי תחושת דחיפות. נותרו יותר מ-70 ימים עד המבחן (אני סופרת בדיוק) ואף אחד עוד לא הצליח לשכנע אותי שאם אני אדע את הפרקים של פסיכיאטריה או המטולוגיה באופן מושלם עכשיו, אני אפצח את השאלות שנוגעות לנושאים הללו בלי בעיה כשאגיע למבחן. אני פשוט מרגישה שעוד לא הגיע הזמן להילחץ.
באופן כללי, המבחן לא מלחיץ אותי. כשהתחלנו את קורס ההכנה כמה שבועות לפני סיום הלימודים, קצת נלחצתי מהלחץ של הסובבים אותי. או יותר נכון, נלחצתי מכך שהם נלחצים ואני לא. חשבתי לעצמי שבטח אני זו שטועה בכך שאני לא נלחצת. אבל לא. אני פשוט לא לחוצה. לאורך כל שנות התואר קרעתי את התחת. למדתי טוב, ברצינות ובחריצות. אני בטוחה בידע שלי וביכולתי לשלוף אותו מהזיכרון. אז כן, אני מעדיפה להעביר את החודשים האלה בחופשה קטנה, הרבה בישול ואפייה ומנה יומית קבועה ומצומצמת של שאלות לדוגמא. ואני בטוחה שככל שיום המבחן יתקרב, אני אגדיל מינונים. ואז נאכל אוכל פחות מורכב או מושקע.
וכך, במקום להילחץ ולפתור מאות שאלות ביום, אני עומדת במטבח. מקציפה, מערבבת, לשה וטועמת. ובגלל החום המתגבר, גם מסמיקה, מזיעה ומקללת. הפתרון לבעיית החום, פרט למזגן או מאוורר, הוא להכין אוכל שמורכב מהרבה הכנות קרות או מכמה שלבים של הכנות חמות שלא דורשים נוכחות פעילה במטבח. כך, אפשר להכניס את ה-מה-שזה-לא-יהיה לתנור ולברוח לשבת מול המחשב או לשכב על הספה בסלון. אפשר גם פשוט לאכול סלט או לחם עם גבינה, שתיים מהארוחות היומיות שנכללות בתפריט החדש שלי.

ביום שלישי, כשהשמש התקרבה לנקודת ההיפוך שלה, עמדתי במטבח והכנתי לזניה צמחונית-חלבית.
בערב אירחנו כאן ארוחה לשבעה מוזמנים, כמה חבר'ה שתרגלו עם אלון איזה קורס בסמסטר א' והמרצה באותו קורס. כל אחד הביא משהו שהוא הכין, ואני הופקדתי על המנה העיקרית. קצת לפני הצהריים התחלתי לקלוף ולגלען עגבניות, כי אין כמו רוטב אדום שמכינים מאפס. הרוטב האדום שלי, המושקע, שפיצחתי לפני למעלה משנתיים, הוא רוטב טעים כל-כך, שליקוק של הכף תוך כדי הבישול מוציא ממני קולות שהשתיקה יפה להם.
זאת הייתה אמורה להיות "רק לזניה", אבל איכשהו יצא שביליתי את כל הצהריים במטבח או בקרבתו. אחרי שהלזניה הייתה מוכנה פניתי לנקות את הבית לקראת בואם של האורחים. יום שלם עבר ולא חשבתי על המאמר או הגיתי בשאלות מייצגות לבחינה.
ההשקעה הרבה (והמשתלמת) ביום שלישי הביאה אותי להחליט שבערב שבת נאכל "סתם עוף בתנור". אבל כדי שלא יהיה משעמם, החלטתי גם לבשל ריבה. ככה, כאילו על הדרך, כאילו צ'יק-צ'ק. רק לזרוק את השזיפים לסיר עם קצת סוכר ולבשל, לא?
לא.

ולמה בכלל ריבה? כי אני פולניה עם רגשי נוסטלגיה.
כשהייתי קטנה, גדלו אצלנו בחצר מגוון עצי פרי. הייתה שקדייה שהייתי מטפסת עליה ושרה שירים, היה אפרסק כתום שהיה מניב מעט מאוד פירות ומושך אליו להקות של זבובוני תסיסה. והיה השזיף. עץ ענק שליווה את חיי עד שנות הילדות המאוחרת. שהיה צמוד ל"מחנה" שלנו בבית הישן. שכל שנה משנותיי הוגדרה במעגל החיים שלו. השלכת בסתיו, הפריחה באביב, הופעת הפירות הקטנים עם תחילת הקיץ וההמתנה הדרוכה להבשלתם קצת אחרי יום ההולדת של נועה, אחותי הגדולה. כך הוגדרה תפיסת הזמן שלי – אחרי שנועה חוגגת יומולדת יש שזיפים על העץ.


העץ, מזן שזיף פיסרדי, ידוע בהיותו עץ בעל נוף מרשים. יש לו עלים בגוון חמקמק, משהו בין אדום לבורדו לסגול. הוא צומח לגובה ולרוחב מרשימים. גם במושגים של מבוגרים הוא גדול מאוד, אבל בעיניים של ילדה קטנה הוא היה אדיר. הפירות פצפונים. קצת יותר גדולים מדובדבן והגבעול עליו הם תלויים מגביר את הדמיון בין השניים עוד יותר. וכשהם מבשילים, הם הופכים לכדור קטן ומשמח של עסיס מתוק וחמים (כי קוטפים ואוכלים ישר מהעץ. בילדותי מעולם לא הייתה לי הסבלנות להעביר כמה למקרר ולחכות עד שיתקררו).

שזיף-דובדבני

בשנים בהן אין רוחות חזקות שמעיפות את הפרחים, העץ מתמלא פירות במאות. הם כמו פיצוחים. ימים רבים עמדתי מתחת לעץ עם אוסנת ומיכל, קוטפות את פירות הבוסר, ננזפות, נועצות שיניים ומרכלות. שנים מאוחר יותר, גיליתי שככה ערביי ישראל נוהגים לאכול שזיפים ופירות אחרים ממשפחת הוורדיים. ואם יש קצת מלח בצד לטבול בו את הפרי, מה טוב.
כשהייתי בכיתה ט' העץ הגדול קרס. זה קורה הרבה לעצי פרי. הם נחלשים או מפתחים מחלות. מזיקים חופרים מחילות בגזע ובענפים ויום אחד הם פשוט נופלים. חציו של עץ השזיף שלנו נפל על הגג, ממש על חלון חדר השינה של ההורים שלי. את החצי השני אבא שלי הוריד עם המסור החשמלי, כדי שלא יקרוס גם הוא באופן לא מבוקר ויפגע ברכוש או בנפש. וכך הלך לו לעולמו אחד מסמלי הילדות הגדולים שלי.

החצרות בירושלים מלאות עצי פרי. ברובן ניתן למצוא עץ תות או שסק ובחלקן מוצאים את שניהם. בחצר הבית בו אנחנו גרים יש גם שני עצי לימון, שני עצי תפוז-סיני ועץ שזיף אחד.
כשעברנו הנה, לפני כמעט שנתיים, לא שמתי לב לקיומו של עץ השזיף. אולי מפני שכבר עמד במערומי השלכת ואולי בגלל שכמעט ולא עברתי באותו חלק של החצר. לפני שנה, כשהעץ עמד בפריחתו, הסתכלתי ופתאום ראיתי אותו ואמרתי, אולי זה עץ שזיף. לא הייתי בטוחה, כי יש עץ שדרה דומה מאוד, שנוטעים בגינות עירוניות ופרטיות בגלל אלמנט הצבע שנותנים העלים. בסוף החורף עוד נשבו בירושלים רוחות חזקות שהעיפו את רוב הפרחים וכשבאתי לבדוק את העץ מצאתי כמה פירות בודדים. אחרי כמה שבועות גיליתי שהציפורים הקדימו אותי. על העץ נותר רק בדל של פרי.
השנה, כשחזרנו הביתה מהסיור המקדים בארצות הברית מצאנו את העץ עומד במלוא הדר פריחתו. העייפות של הנסיעה הארוכה השכיחה ממני את בלורית הפריחה הורודה שראיתי, אבל יום אחד, כשחזרתי הביתה וחניתי את הקטנוע, איזה חרוז סגול וקטן ריצד לי בזוית העין ותפס את תשומת לבי. התקרבתי לעץ וראיתי שהוא מוצף פרי.
אחת לשבוע ניגשתי אליו ובדקתי מה שלום כולם. בוקר אחד ראיתי פועל בניין עומד ליד העץ ומחסל את פירות הבוסר בענפים שעוברים את החומה ופולשים לרחוב. ידעתי שההבשלה מתקרבת. ואז, באחד הימים בהם יצאתי מהבית השבוע, עברתי דרך העץ ולחצתי בעדינות על אחד הפירות. מוכן.
קטפתי אותו והכנסתי לפה. מעטפת הקליפה נשברה ונחשול עסיס הציף לי את הפה. הטעם המוכר, הייחודי, שאינו כמו אף שזיף אחר, הטעם שלא טעמתי כבר עשר שנים, היה שם. כאילו לא עזב מעולם. איזו שמחה.

שזיף-שמש

וכך, בניגוד לכל היגיון בריא, החלטתי להכין ריבה משזיף פיסרדי. אין בכך היגיון, כי ההשקעה בגלעון של פרי שיחס הגלעין-בשר שלו נוטה לטובת הגלעין היא כמעט סיזיפית. אבל חבל על הפרי שייפול על הרצפה ויתבזבז. זאת גם הסיבה שבישלתי בשנה שעברה ריבת קומקוואט למרות שאני בכלל לא אוהבת לא את הקומקוואט ולא ריבה ממנו. פולניה.
אתמול חזרתי מקניות (בשביל ה"סתם עוף") ואחרי כוס מיץ קר-קר, יצאתי לקטיף. קטפתי 2,600 גרם של פרי. אחרי גלעון, נשארו 1700 גרם. 900 גרם של גלעינים. ישבתי לשולחן עם קרש חיתוך, סכין רגיל ו"קישואן" (המוט הארוך המשמש להוצאת ליבה של ירקות ופירות שונים). חתכתי כל פרי לאורכו, סובבתי כדי לשחרר מהגלעין, את החצי שנותר בלתי-מגולען חתכתי שוב לחצי לאורכו ושוב סובבתי, ואת הרבע שנותר עם הגלעין בתוכו גלענתי בעזרת הקישואן. ניסיתי גם עם מגלען דובדבנים, אבל השזיפים הבשלים יותר לא עמדו בלחץ והמגלען עבד יותר כ"סוחט שזיפים".
אחרי שהשתלטתי על הטכניקה המוצלחת ביותר נכנסתי לקצב די טוב. כל העסק לקח לי שעתיים בקירוב, במהלכן בלוטות הרוק שלי הסתכלו על הפלא החמצמץ ונשמתן יצאה אליו. המון זמן, כן, אבל עם מוסיקה טובה ברקע זאת אחלה מדיטציה. בילוי לא רע לאחר צהריים עצל של יום שישי.
הגלעינים "סחבו" איתם לא מעט בשר-פרי, ולכן לפני תחילת בישול הריבה העברתי אותם במסננת תוך שימוש בכף, פעולה שהשיגה אפקט של פומפייה וגירדה את הפרי הנותר. לא הסתפקתי בזה ובישלתי את הגלעינים עם מעט מיץ לימון, פעולה שהפרידה עוד קצת פרי מהגלעין. פולניה, כבר אמרתי?
התחלתי את הבישול בלי סוכר, בעקבות המלצה שקראתי בטור במדור אוכל של YNET. לפי הכתוב שם, בישול של 20-30 דקות בלי הסוכר עוזר לשמר את הטעם המקורי של הפרי. אחרי הבישול המקדים הוספתי סוכר ומקל קינמון. במהלך ארוחת הערב קמתי כל עשר דקות לבדוק את הריבה, כי בדיוק כשליאור הגיע עברו 40 דקות בישול ברתיחה עדינה והייתי אמורה להתחיל במבחני הקרישה ועיקור הצנצנות. אחרי שעה וקצת הריבה ירדה מהכיריים ונמזגה לצנצנות בעזרת מצקת. יצאה ג'לטינית, כמעט שרירית, חמצמצה ומעט קינמונית ובעלת צבע עמוק, זרחני, של שזיפיסרדי.


וטעם מרוכז של זיכרון ילדות חמוץ-מתוק, של ריבים והסכמי שלום מתחת לעץ השזיף הגדול שבחצר.

קיץ שמח וממוזג לכולנו

System Overload

השבוע החולף עבר בטיל, כמו שאומרים הצעירים. נראה שלמרות שסיימתי את התואר ולכאורה לא אמורים להיות לי עיסוקים מיוחדים, הזמן הולך ונגדש. נכון, ברוב הימים אני בבית רוב הזמן, מזמן היקיצה ועד השינה, אבל איכשהו בשבוע האחרון כל יום היה לי "משהו". כשביום חמישי הטלפון של אלון צלצל וליאור שאל אם יש לנו תוכניות לשישי, מצאתי את עצמי די מופתעת.
מחרוּתו של יום שישי מצאה אותי בסלון, על מזרון היוגה שלי, עושה תרגילי שחרור. כבר שבוע מאז ישבתי עם אבא שלי ויחד בנינו לי תפריט מותאם לקצב המטבולי הבסיסי של הגוף שלי, יחד עם תוכנית אימונים לא מחייבת, שמדברת על ארבעה אימוני ריצה בשבוע ועוד פעם אחת יוגה, בשביל הנפש.
כמו בכל פעם שמישהו פונה אל אבא שלי בבקשה לעזרה בירידה במשקל או שינוי אורח חיים, ההתקשרות בינינו בנושא זה נפתחה במשימה: לכתוב כל מה שאני אוכלת במשך יום-יומיים מייצגים. ביום שישי שעבר הגעתי עם הרשימה אל בית ההורים. בחיוך בוטח התייצבתי מול אבא שלי והכרזתי – אין מצב שאני עוברת את גבול ה-1500 קלוריות ביום. בלחץ. מקסימום-מקסימום. ואז ישבנו. וחישבנו. וסיכמנו. אבא שלי הקריא לי את ערכי הקלוריות לכל מרכיב בכל ארוחה, אני חיברתי הכל יחד במחשבון. כשביקשתי מהמכשיר המטופש להציג את התוצאה הסופית חשכו עיני.
תיאוריית ה-1500 שלי קרסה, התפוררה, התנפצה לרסיסים על רצפת פינת האוכל. חישוב מהיר העלה שאני אוכלת פי 1.75 מכפי שאני אמורה. הגוף שלי זקוק ל-1400 קלוריות ליממה, ברמת פעילות רגילה, כלומר, ברמת פעילות של אדם שקם בבוקר ויושב מול המחשב ומדי פעם קם ומתהלך קצת. לעומת זאת, הסתבר שאני צורכת 2480 קלוריות ליום.
אני דווקא אוכלת מאוד בריא ונבון. אני אוכלת בין חמש לשש ארוחות ביום, כמומלץ. האוכל שאני אוכלת הוא בריא – דל שומן, מכיל כמות מספקת של סיבים. אני גם שותה הרבה מים. אממה? אני אוכלת הרבה מכל בריא שאני אוכלת. ארוחות ביניים מטפסות לערך הקלורי של ארוחות עיקריות ואני אוכלת הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי פחמימות.
טוב. באתי מוכנה לשנות. מאוחר יותר באותו יום בנינו יחד תפריט, קיבלתי במתנה שעון דופק ונשלחתי לבדי אל המדבר של תפריט 1200-1300 קלוריות ליום, כי כדי לרדת במשקל צריך להיות בדפיציט, או מה שנקרא בשפה מקצועית יותר "מאזן אנרגיה שלילי". צריך להכניס פחות ממה שמוציאים. וככל שהמינוס גדול יותר, הירידה במשקל גדולה יותר.
אבא שלי הכין אותי למשבר גדול. לרעב בלתי נשלט. לקרייבינג, לקריז. הם לא הגיעו. ביומיים-שלושה הראשונים הייתי קצת מסוחררת. בכל זאת, חתכתי יותר מאלף קלוריות מהתפריט ורובן ככולן ממקור פחמימתי. ההסבר הפשוט לסחרחורת היה שהמוח שלי עובר גמילה מהצפת הסוכר בה הוא היה שרוי בשנים האחרונות. אבל בשום שלב לא הייתי רעבה וחיפשתי כמו מכרסם איזה משהו קטן לנשנש.
להיפך. אחרי שהסחרחורת עברה, גיליתי שרוב הזמן אני שבעה, עובדה שאפשר לייחס לחלוקה המאוזנת של המרכיב החלבוני בתפריט על פני כל היום. אבל גיליתי עוד דברים – כבר שבוע לא הייתה לי צרבת. אני, שחיה מצרבת לצרבת, שתמיד שומרת בתיק חבילה של טאמס וסותרי חומצה אחרים, רק ליתר ביטחון. אני, שרק המראה של ארוחה כבדה ושמנונית עושה לי צרבת. האני הזאת, שבוע בלי צרבת. וכבר כמה זמן שלא הרגשתי אוכל עומד לי בגרון אחרי ארוחה.
ואז הגעתי למסקנה שהייתה, בעיני, די מתבקשת. כבר כמה שנים, כמעט לאורך כל התואר, הגוף שלי חי במין system overload. אני אוכלת ואוכלת. לא תמיד כי אני רעבה. לפעמים כי אני עייפה. לפעמים כי אני עצובה. לפעמים כי אני לא מרוצה, או משועממת, או כועסת. וכל הזמן הזה, אני "דוחפת" לגוף שלי כמעט פי שניים ממה שהוא זקוק לו וכן, ממה שהוא מסוגל להתמודד איתו. אז פלא שעליתי בשנים האחרונות במשקל, למרות הצעידה המזדמנת פה ושם, למרות בעיות הספיגה שמתלוות לקרוהן עם מטר ו-80 ס"מ של מעי דק?!

והנה, עבר לו שבוע. אני פותחת כל בוקר בקערית של דייסת קוואקר עם צימוקים וכוס תה עם לימון. בכל זמן שאני רעבה אני יודעת מה הדבר הבא אותו אני אמורה לאכול. וזה עושה סדר. זה מסדר הכל. את השינה והיקיצה, את הבטן (שעדיין מתרגלת לקונספט החדש) ואת הראש. ואני, שדאגתי כל כך שעם סיום הלימודים לא יהיה לי עם מה להתעסק עד הנסיעה לארה"ב, מוצאת את עצמי עסוקה. כי אורח החיים החדש נותן מסגרת. כל יום בשבע בערב אני יוצאת לרוץ. ובימים בהם אני לא רצה, אני מבשלת ומנקה. ובגלל זה השבוע שהיה חלף במהירות כזו. כל הזמן הייתי עסוקה בדברים של עיקר. וככה הרגשתי.
מעל הכל, אני שמחה שהחלטתי לעשות בשביל עצמי. שאני עושה את זה. ההחלטה הזאת, הצעד הזה, מחזירים לי את האמונה בכוח הרצון שלי להחליט ולשנות. לעשות. אני מרגישה חדשה.


לחיי 6 קילו פחות
לאט-לאט, אחד-אחד, מדוד-מדוד

יום ראשון, 19 ביוני 2011

טארט טאטן של יום הולדת


לפני הכל, אני רוצה לבסס עובדה – לפתוח בצק פריך זאת חתיכת עבודה. ואם כבר פריך, אפשר לקרוא לזה "עבודת פרך". רק רציתי לפרוק(ך). עוד נחזור לעובדה/ טרוניה הזו בהמשך.

ביום שני אלון חגג יומולדת.
מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו לא כל כך עושים עניין מתאריכים ואירועים שכאלה ולכן כל מי שלא מכיר אותנו שאל מה אנחנו מתכננים ליום ההולדת של אלון. השבנו בחצי פה שאולי נצא למסעדה, כי בכל זאת, לא נעים לאכזב את ההמון (מה גם שאני מאוד מושפעת מלחץ חברתי).
כשרק התחלנו לצאת הבחנו בכך שהחודשים מרץ-יוני מאגדים לתוכם כמה אירועים משמחים שרוב בני האדם רואים בהם סיבה למסיבה. במרץ אני חוגגת יומולדת, במאי התחלנו לצאת וביוני אלון מחליף ספרה. לאחרונה דחסנו גם את אפריל פנימה, כשבחרנו להתחתן בתחילת החודש.
מההתחלה, היינו יותר זוג של מילים ופחות של חפצים ולכן העדפנו מכתבים וברכות על פני מתנות. בהתחלה היה לנו קצת לא נעים, כי הנטיות שלנו קצת מנוגדות למוסכמה השלטת בחברה, אבל אחרי שיחת הבהרה ותיאום ציפיות הסכמנו ששנינו מעדיפים ככה. מה גם שההחלטה הזו משחררת אותנו לקנות מתנות חולין, שאינן תלויות בהכתבה חיצונית של תאריך כזה או אחר. אם מישהו מסתובב בעיר ורואה משהו שהוא חושב שהאחר ירצה או ישמח בו, קונים. בלי שנצטרך לחכות ליום ההולדת הבא או ליום האהבה או יום השנה להיווסדנו. אחרי שויתרנו על אי הנעימות שמקורה בתכתיבים החברתיים, נהיה לנו די נוח עם הסידור שמצאנו לעצמנו. ואכן, בכל שנה מאז התחלנו לצאת, אני מקבלת מכתב יום הולדת משמח ומרחיב לב. בדרך כלל, אלון מגדיל לעשות ומחביא אותו איפשהו וכך משיג גם אלמנט של הפתעה. בשנה שעברה הוא הסתיר את המכתב כל כך טוב שמצאתי אותו רק כשהלכנו לישון. כבר התחילה לנבוע בי איזו באסה חרישית על כך שלא קיבלתי מכתב ובכל זאת זה יום ההולדת שלי ומה זה כבר מכתב ומה, היה לו קשה להשקיע כמה דקות? ואז מצאתי אותו, במיטה. אני לא זוכרת בדיוק, אבל נראה לי שהיו שם צווחות שמחה (כי גם אם אני לא זוכרת, דבר אחד אני יודעת בביטחון – אני צווחנית).
השנה לא קיבלתי מכתב, כי היינו בניו-יורק. במקום מכתב אכלנו יחד את הפיצה הטעימה ביותר בעולם, באחת הפיצריות הטובות בניו-יורק, אם לא ביקום כולו. בתנאים כאלה, אני מוכנה לוותר על המכתב המסורתי באופן יוצא דופן וחד פעמי (ובכלל דווקא כן קיבלתי השנה מכתב מאלון, שהגיע אליי בדרכי-עורמה, בשבת כלה שערכו לי שבוע לפני החתונה. והוא היה יפה ומרגש כל כך אז למי אכפת מה היה התאריך באותה שבת בבוקר, עת קמתי ומצאתי מכתב מחכה לי על שולחן האוכל והבית היה ריק ושקט, וישבתי וקראתי פעם ועוד פעם, ועוד אחת. וסיימתי וקיפלתי את הדף והצמדתי אותו לחיקי ושמחתי שוב שזה הבחור איתו אני מתחתנת).
יום שני הגיע ואיתו יום ההולדת של אלון. הוא לא היה בבית רוב היום ואני נשארתי לבשל ואולי לעשות קצת כאילו אני לומדת. ופתאום, אחר הצהריים, קלטתי שעוד לא רקחתי מכתב יומולדת מסורתי. מיהרתי לקחת דף ועט ולחשוב מה בכלל אני רוצה לכתוב. ואחרי שכתבתי, הטמנתי את המכתב במקום שידעתי שבו אלון ימצא אותו בהפתעה (למדתי מהטוב ביותר).
בערב חגגנו את יום ההולדת במסעדת "אדום" בחצר הירושלמית. אכלנו בלי חשבון ושתינו יין נהדר. ולקינוח אכלנו פאי תפוחים. היינו די מלאים ובכלל לא היינו בטוחים שבא לנו, אבל כל אחד אמר שאם האחר רוצה... אז לקחנו. וחיכינו רבע שעה או יותר כי כמו שהמלצרית אמרה, הם אופים את זה במקום.
קיבלנו פאי קטן, בערך בגודל של תפוח עץ אחד, שנראה כאילו נאפה בכוס קפה הפוך. והוא היה סתם. למרות רוטב הקינמון וכדור הגלידה, הוא היה סתם. הבצק היה סתמי ולא פריך, הבפנוכו לא השאיר שום רושם מיוחד. סתם-סתם. ואז אמרתי לאלון בנימה קצת מתגרה, "בעצם, אחרי כל השנים האלה, אתה לא יודע שאני יודעת להכין טארט טאטן". בעיניו של הבחור נדלק איזה ניצוץ ואני הבטחתי שבסוף השבוע אכין טאטן תפוחים לקינוח הארוחה אצל ההורים שלי.
לפני כמה שנים, לפני שאמא שלי יצאה לפנסיה, כשהיא עוד עבדה כמורה בתיכון, היא יצאה לשנת שבתון. אחת המורות החברות בצוות ספרות קנתה לה במתנה ספר בישול בתמונות שכולו מתכונים למנות אחרונות. אני, שבאותו זמן גיליתי את חיבתי לתחום הקונדיטוריה, שמחתי על המתנה מאוד, אף על פי שלא יועדה לי. הכנתי קינוח ליום ההולדת של ההוא ומשהו לאיזו ארוחה אצל הזה ואחרי כמה פעמים הספר די נשכח. וביום שני האחרון נזכרתי שיש שם מתכון לטארט טאטן שפעם הכנתי ודווקא די הצליח לי. אז ביום שישי הגעתי אל ההורים שלי מוקדם מהרגיל, במיוחד כדי להכין לאלון טארט טאטן חגיגי לכבוד יום ההולדת.
יש משהו נחמד בעבודה עם ספר מלווה בתמונות. קצת כמו הספר "ילדים מבשלים" או ספר שמותאם לאנשים שהמטבח הוא לא ביתם ומפלטם. בשבילי זה סתם נחמד כי קל לי להבין שפה ויזואלית.
המתכון מתחיל בהכנת הבצק, שהוא בצק פריך. מנפים קמח על משטח עבודה. עשיתי בחוכמה וניפיתי על תבנית עגולה גדולה ושטוחה וכך חסכתי לעצמי קרצוף של משטח השיש. די מהר המרכיבים הפכו לבצק, אבל נשאר לי יותר מדי קמח "חופשי" על המשטח, מנוקד פה ושם בפירורי בצקמח. אבא שלי ייעץ להוסיף עוד קצת מים ואכן, שתי כפות מים שהוספתי לבצק לאט ובזהירות עשו את העבודה. כל הקמח נטמע והתקבל בצק קל ונוח לעבודה. הבצק נשלח למקרר ופצחתי במלאכת הכנת התפוחים והקרמל.
זה תמיד פלא בעיני שסוכר וחמאה מפסיקים להיות תערובת בלונדינית גבישית והופכים למסה אחידה ושחומה. זה עוד יותר מפתיע בעיני שבאופן סדרתי אני מצליחה לא לשרוף את הקרמל כשאני עובדת על רקיחתו.
אחרי שהקרמל התקרמל והתפוחים שחו בו עד שחימה, ניגשתי למקרר והוצאתי את הבצק. החזקתי ביד כדור בצק חמאה קר וקשה בגודל של תפוז גדול ועכשיו הייתי צריכה לפרוס אותו לקוטר 28 ס"מ. התחלתי במערכה. פרסתי דף אחד של נייר אפייה והתחלתי חובטת מעדנות בבצק כדי שיתחיל להשתטח. אחרי שהיה לי משטח בצק והחמאה התחממה מספיק, הבצק התחיל להידבק למערוך. אז הברקתי ויישמתי פטנט שקראתי עליו בהמון בלוגים וכתבות שעוסקים בבישול - כיסיתי את פני הבצק בדף נוסף של נייר אפייה ורידדתי את הבצק בין שני ניירות. הקץ למלחמות, לבצק הנקרע ודורש הדבקה ותפילות לשלומו. לא אגזים אם אומר שעברו עשרים דקות תמימות, לפחות, עד שהתקבל עיגול בצק בגודל הרצוי. זה היה אימון טוב לשרירי הזרוע והחזה.

ניצחון דפנה על הבצק

בזמן בישול הקרמל (או טיגון? מי יודע מה הפועל הנכון לקרמל?) ופתיחת הבצק ופריסתו על המחבת הרוחשת תפוחים מקורמלים, חשבתי ביני לביני על בשלות, בגרות וסבלנות בבישול ואפייה ואיך הן התפתחו בי לאורך השנים.
אם הייתי מכינה את העוגה הזאת, עם הבצק הזה, לפני שבע שנים, ובעיבוד הראשוני הייתי מגלה שלא כל הקמח נכנס, הייתי מסתפקת במה שיצא ואת יתר הקמח זורקת בלי לנסות להוסיף מים. פספוס ראשון. את הבצק המקורר הייתי מרדדת על משטח מקומח ובכך מייבשת אותו יתר על המידה. פספוס שני. הבצק היה נדבק למערוך ככל שהוא התחמם, נקרע ומתפרק ולבסוף הייתה מתקבלת שמיכת טלאים של בצק קרוע ומסוכסך. פספוס שלישי. אבל יותר מהכל, הזמן. אם הייתי מכינה את העוגה הזאת לפני שבע שנים, בחיים לא הייתי משקיעה עשרים דקות ברידוד. עשרים דקות שהן חיוניות כדי שהבצק יפתח. כדי שהחמאה תתחמם לאיטה ותאפשר פריסה של בצק דק-דק על פני היקף כל-כך גדול. גם לא הייתי לוקחת בקלות את השלב הטרום-קרמלי של הסוכר והחמאה, בהם נראה שהם לא ימסו לעולם. הייתי נלחצת, חושבת שאולי כדאי להוסיף מים, או להחליש את האש, או אולי דווקא להגביר אותה. בטוח הייתי מפסיקה לנשום. לפני שבע שנים לא היו לי הביטחון והשלווה לדעת שהכל יסתדר. שאולי זה ייקח עוד קצת זמן אבל שבסוף, אם המתכון נכון ולא מטעה, כל מה שכתוב פה, יקרה.
והיום, אני יודעת שזה בסדר. אפשר לחכות. לרדד עוד ועוד. למתוח את הבצק קצת לפינה הזאת וקצת לשם. לרדד אותו לעיגול כמעט מושלם. בלי סדקים, בלי קרעים ובלי טלאים. לגלגל אותו על המערוך ולדעת שהוא ייפרד אחר כך וינוח על המחבת בלי לקרוס. יש לי אמונה. בעצמי, בידע שלי, במיומנות שלי. גם אם עברו לפחות חמש שנים מאז התעסקתי עם בצק פריך, גם אם זאת הפעם השלישית, אולי, בכל חיי, בה אני בכלל מעזה לנסות להפריך בצק.
יצא טארט חמוד, עם בליטות במקומות הנכונים. הבצק השחים תוך 25 דקות, בדיוק הזמן לפי הספר. כשהכנסתי את הטארט לתנור והבצק התחיל לחבק את התפוחים מלמעלה ולשקוע היטב ברווחים שביניהם, התרגשתי כל כך שהייתי צריכה להזכיר לעצמי לשמור על השקט, כי ישנים פה צהריים. וכשאבא שלי התעורר מהשנ"צ הוא "התלונן" שהריח מקשה על ההתאפקות והוסיף שזה מריח "טעים".
אחרי ארוחת הערב חיממתי קצת את העוגה על הכיריים והפכתי אותה. הבצק פריך, נימוח ומאוזן, אם כי אלון ואבא שלי המליצו לעשותו עבה יותר בפעם הבאה. לקחתי לתשומת לבי ואמרתי שפשוט אשתמש במחבת קטנה יותר. התפוחים שחו שמחים בקרמל שלהם והריח נהדר. בשולי התבנית היו תפוחים שספגו יותר קרמל. כשהכנסתי אחד כזה לפה לא ידעתי את נפשי מרוב התמוגגות. רציתי רק לגרגר בהנאה, לגלגל עיניים באיזה טראנס קדמון ושיעזבו אותי לבד, להתייחד עם התפוחים שלי. עזבו אותי מהבצק, למי אכפת ממנו כשיש כזה ביס נימוח של גן עדן תפוחי בפה.

כל שלבי הטארט

רק דבר אחד ויחיד ואחרון - בפעם הבאה אשתמש בתפוחים מזן אחר. השתמשתי בירוקים וגם אחרי אמבטיית הקרמל העמוקה והממושכת נשארה בהם חמצמצות שהייתה לא-לגמרי נעימה. רצוי זן ירוק חמצמצץ אבל לא חמוץ-חמוץ. ינוסה בעתיד.

במרכז - אפויה והפוכה

שבוע טוב לכולם!

יום שלישי, 14 ביוני 2011

לחם, לחם תרדוף

לפני כמעט שבועיים נפגשנו עם דנה ואייל, זוג חברים שלי. הם הגיעו לירושלים והציעו להיפגש ואנחנו, זוג שוכני בית שכמונו, הסכמנו להוציא את האף החוצה ולבוא בחברת בני האדם.
כשאני מנסה להסביר למישהו מי זאת דנה, אני מציגה אותה כ"חברתי לקרוהן". נכון, הכרתי בימי חיי עוד חולי קרוהן, אפילו לא מעטים, אבל כמעט תמיד משהו הפריע בדרך. בדרך כלל זאת הייתה תפיסה שונה בקשר לחיים עם המחלה (או לצידה) ואולי בכלל תפיסת חיים שונה. אפילו בגיל 14 ידעתי להגיד שמפריע לי שהחברה שלי, ל', אותה הכרתי בבית החולים, מפצחת גרעינים שחורים ואח"כ בוכה על מר גורלה כשהיא מגיעה לאשפוז. אני מודה שבתחום מחלות המעי הדלקתיות מעולם לא הפגנתי סבלנות או קבלה יתרה למי שהתנהג אחרת במופגן. גם לא נמנעתי משיפוטיות וניתוק קשרים כשאותו אדם נקט בהתנהגויות שהסבו לו נזק. זה אולי נשמע קצת מתיפייף, אבל ככה זה.
כמובן שעם בחירתי במקצוע טיפולי הנחתי את השיפוטיות בצד. במהלך הסטאז' פגשתי לא מעט חולי IBD אבל לעיתים רחוקות חשפתי את עובדת מחלתי בפניי מטופל שהיה תחת טיפולי ומעולם לא מתחתי ביקורת על התנהגותו. כמובן שניסיתי לעזור לאנשים לגייס כוחות ולטפל בעצמם טוב יותר, אבל מעולם לא עשיתי את זה מעמדה של חולה שיודעת יותר טוב. בחיי האישיים אני עוד מרשה לעצמי להתבטא נחרצות נגד סגנונות התמודדות של אנשים, יהיו חולים כרוניים או לא.
אבל רציתי לדבר על דנה.
בנוסף להיותה חולת קרוהן, דנה מאובחנת גם כצליאקית. השילוב של קרוהן וצליאק הוא שילוב לא פשוט ובטח לא נעים, אבל דנה מתמודדת איתו בצורה שהיא לכל הפחות מעוררת השראה. היא מצליחה לחיות תחת ההגבלות התזונתיות המחמירות ביותר שנגזרות משתי המחלות והיא עושה זאת בגאון.
וכך, אחרי שנפגשנו לפני שבועיים, חזרתי שוב להרהר בתחום הבישול והאפייה ללא גלוטן. אחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם בקביעות ועוסק בצילום אוכל, מציע הרבה מתכונים שכאלה, היות ולפני כמה חודשים הכותבת שלו עברה בלעדית לדיאטה נטולת גלוטן. וכך, בכל פעם שהיא מפרסמת מתכון למאפה כלשהו, היא עושה זאת בגרסתו נטולת הגלוטן. הבלוג, Cannelle et Vanille, הוא הבלוג האהוב עליי ביותר מכל הבלוגים שאני קוראת. בתקופות בהן לא מתפרסמים בו פוסטים חדשים אני מוצאת את עצמי מחכה בציפייה דרוכה לפרסום חדש. כשאני במצב רוח שפוף, אני יודעת שקריאה בבלוג תשפר את מצב הרוח שלי, אפילו קצת. לא רק המתכונים, גם הטקסטים שם נפלאים. וצילומי האוכל, בעיקר הסטיילינג שלהם, הם שירה צרופה. הבלוג כולו פורט לי על איזה מיתר ולפעמים אני מרגישה שבעולם מקביל אני עצמי הייתי יכולה להיות הכותבת שלו.

בפסח שלפני שנה, קניתי קמח תפוחי אדמה. כל מי שאי פעם קנה מוצרים ייעודיים לפסח יודע שהם באים תמיד באריזות גדולות מדי ובכמות רבה פי כמה מונים מזאת שנדרשת במתכון. כך יוצא שאצלי במזווה שוכבת שקית של קמח תפו"א בן שנה וקצת. לפני שתאחז בכם חלחלה, אמהר ואומר שאני לא מתכוונת לעשות בו שימוש ושאני בהחלט מתכוונת לזרוק אותו לפח, יחד עם עוד הרבה פגי-תוקף, "בזריקה הגדולה" המתוכננת להקדים את עזיבתנו את הבית בירושלים. אבל דנה והצליאק והקמח שלחו אותי לחפש ברשת מתכון ללחם ללא גלוטן.

ואחרי כל הבילד-אפ הזה אני חייבת להפיל הכל.

מצאתי מתכון שעושה שימוש בקמח רגיל ולא בקמח תפוחי אדמה, אבל הוא היה נראה כל כך מבטיח שהייתי חייבת לנסות. כל כך מבטיח, שעוד לפני שניסיתי רצתי לספר לחבר'ה והבטחתי טעימות עתידיות לכל מי שנכנס שותף בסוד. מדובר במתכון ללחם תפוחי אדמה, דבר שלא ידעתי שקיים. השמועה סיפרה שאם מוסיפים ללחם לבן מחית תפוחי אדמה, מתקבל לחם קל ואוורירי. ביום ראשון קניתי שמרים יבשים לראשונה בחיי, כפי שהמתכון דרש. בדרך כלל אני משתמשת בקובייה של טריים וכך המתכון הזה הביא עוד חידוש לחיי, בדמות חבילת ואקום של 500 גרם שמרים יבשים. 500 גרם זה המון. לשם ההמחשה, במתכון הנוכחי דרושים 30 גרם. כמה לחם אפשר לאפות מכל כך הרבה שמרים? תעשו לבד את החשבון. בכל אופן, We shall overcome.
את יום האתמול הקדשתי לבישול קציצות ומרק ובערב יצאנו למסעדה לכבוד יום ההולדת של אלון. היום ביליתי יום שלם בבית ובכל זאת התחלתי לבשל את תפוחי את האדמה ללחם רק בשש בערב, אחרי שעות רבות של בטלה סמויה (או סמויה פחות). באמצע עוד יצאתי לרוץ וכך יצא שסיימתי ללוש לישה ראשונה קצת לפני עשר בערב ובשעה חצות וחצי, אחרי עוד סיבוב לישה ועריכה ואחרי אפייתו, הלחם יצא מהתנור.

רק יצאו מהתנור

אני מאוד אוהבת לחם. אפייתו גורמת לי לרצות לכתוב שירה.
אני אוהבת לאכול לחם ולפני כמה שנים, כשאבא שלי חלק איתי את המתכון שלו לבצק איטלקי, גיליתי גם שאני אוהבת לאפות אותו. אם זה חלה או קלצונה, או חלת הפיצה (שעוד יוקדש לה כאן פוסט), זה לא משנה. ערבוב החומרים, הרגע שהשמרים פוגשים את הקמח, הלישה. פעם, אחרי תקופה ארוכה בה לא אפיתי עם שמרים, החלטתי להכין פיצה. כשהיד שלי נכנסה לתערובת כדי להתחיל בערבוב המקדים, לפני הלישה, רציתי לבכות מרוב אושר. המגע של הבצק המתערבב הוא כל כך נעים, שאני לא מבינה את מי שמוכן לתת למכונת לחם או לקיצ'נאייד לעשות את העבודה הזאת בשבילו. הריח של הבצק אחרי ההתפחה, למי שאוהב את ריחם של שמרים טריים, הוא נפלא. זה ריח של חיים, ריח של בית.
אל הכנתו של הלחם שהכנתי היום ניגשתי בהתרגשות וסקרנות. תהיתי איך הבצק ירגיש, איך הוא יריח, איך הוא יתנהג. כמה מים יבקש והאם אצטרך להוסיף קמח. הוא היה נפלא. נוח, מתפנק, לא דורש. כל המילים שבעולם לא יקלעו לתיאור המדויק של אפיית לחם. בשביל זה מאיר שלו כתב את "עשו", אבל אני לעולם לא אגיע לקרסוליו. אולי רק אומר שבאפיית לחם יש את המהות הראשונית, המלאה, של היצירה. יש שם איזה בראשית שלא מתגלמת כמעט באף תבשיל או מאכל אחר, של כמה מרכיבים שמתאחדים לבצק ואחריו למאפה שמספק רעב ומעניק נחמה, מעורר ומלטף את כל חמשת החושים.
ללחם יש גם צליל. צליל הקרום הנסדק בין השיניים והצליל העמום שמשמיעה הכיכר בתגובה לנקישה. זה צליל שבאנגלית יש לו את המילה המושלמת, “Thud”. צליל שהוא בין החלול לאטום, צליל קהה וקדמוני.

אחרי שהכנסתי לתנור את שתי הכיכרות המפלצתיות שהתקבלו מכמות הבצק שבמתכון, בקושי יכולתי להתאפק ולחכות את כל שלושת-רבעי השעה שהמתכון דרש לאפייתן. ובאמת, הן היו מוכנות רבע שעה מוקדם יותר. כל שלוש דקות רצתי לתנור לבדוק אם כבר עלה זהב בלחייהן והתרגשתי עד עמקי נפשי כשראיתי שהן מקבלות את הקרום הקשה והמתפצח שנותנת אפייה באדים. הרגשתי כאילו ציפור הכתה בכנפיה בתוך בית החזה שלי.
אחרי עשר דקות של אפייה, כשפתחתי את התנור כדי להוציא את קערת המים-לאדים, המשקפיים שלי התכסו אד וריח של לחם מילא את המטבח. ואחרי זה עוד הייתי צריכה לחכות בסבלנות 25 דקות שלמות לפני שקמתי להוציא אותן מהתנור.



כמובן שלא הצלחתי להתאפק עד שיתקררו וישר פרסתי את הנשיקה של אחת הכיכרות. איזו פריכות!

את המתכון אני אביא כאן רק בלינק, כי בכ"ז, הוא לא שלי ולא עשיתי בו שום תיקון. מתקבל לחם אוורירי ונפלא, כמובטח. הוא לחם מלוח בהחלט שיילך מעולה עם חמאה או גבינה לבנה ופרוסת עגבנייה מעל. משהו בו מזכיר לי לחם צרפתי, עם הקרום הקשה והמראה הכפרי.
מה שכן, אם אתם מתכננים להכין, אני ממליצה להפחית מכמות המלח (אפשר אפילו לחתוך בחצי). יכול להיות גם שההתפחה השנייה יכולה להיות קצרה יותר בכמה דקות. אם יש לכם תנור טוב, אפשר להסתפק גם רק בחצי שעה לאפייה. עשר דקות ראשונות עם אדים ו-20 דקות נוספות לאחר מכן.
בנוסף, ממליצים במתכון לגלגל את הכיכרות בקמח אחרי העריכה. תהיו נדיבים עם הקמח, אחרת הניילון/ המגבת בהם תכסו את הכיכרות יידבקו אליהן. זה מה שקרה לי ובגלל זה שתיהן קצת נפלו אחרי ההתפחה והתוצאה יצאה קצת "פיתה" אם כי לא שטוחה לגמרי. בלי המעידה הקטנה הזו היו מתקבלות כיכרות בגובה 5-6 ס"מ והטעות הזו הפילה אותן למחצית הגובה.
בנוסף, אם אתם מתכננים לחרוץ חריצים בגב הכיכר, עשו זאת עם סכין חדה מאוד, פן פעולה זו (כן, גם היא) תגרום לשחרורן של בועות האוויר היקרות והכה עדינות ושוב - הכיכרות ייפלו. חבל. אני כותבת את הדברים בדם לבי, טוב לכם ללמוד מניסיונם של אחרים.
אפשר לנסות להחליף את העירית בזיתים שחורים או בעגבניות מיובשות, אם כי אני חוששת שהתוספות הכבדות יפילו גם הן את הבצק העדין. וזה טעים גם ככה, אז למה להתחכם?

ועוד שתי תובנות אפייה אישיות – אני צריכה רשת צינון (הרכישה תחכה עד אחרי שניסע) ולהב חד כדי לחתוך חריצים בגבן של כיכרות לחם.



עכשיו נסו אתם לא לאכול חצי כיכר כזאת, ישר איך שהיא יוצאת מהתנור. אם הצלחתם, ספרו לי ולעד אעריץ אתכם בחשאי. כיכר אחת ננגסה, נושנשה ויושרה כמיטב מסורת פולניה, עד שמצאתי בי את הכוחות לארוז אותה היטב בשקית ניילון. השנייה נשלחה למקפיא היישר בתום הצינון והיא תיסע איתנו בסוף השבוע למושב, לעטר את שולחן השבת בבית הורי ולהנעים את זמננו כמלווה לארוחת הערב.

ומה עם כל הטיזינג לאפייה נטולת גלוטן? זה יצטרך לחכות, אבל המחקר בעיצומו ואני עוד אפתיע. מבטיחה.

ולסיום, עדכוני בטן משמחים: אחרי שבועיים של מחלמת התשה, לילות ללא שינה ואף הידרדרות נוספת, הבטן שלי חזרה לעצמה ואני יכולה לחזור לשגרה. אני מסיימת את היום הזה כמנצחת.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

סיומות

השבועות האחרונים שלי היו מלאים בציוני-סיום.
בסוף מאי בית הספר לסיעוד קיים יום מחקר, מן ניסיון להפיק כנס מקצועי מקומי, שבו הצגתי איזה תרגיל שעשיתי כחלק מהסטאז' במחלקה. יחד עם עוד נואמים, עמדתי על במה ודיברתי במשך 10 דקות על העבודה שלי ובסוף זכיתי למחיאות כפיים. בבוקרו של אותו יום קיבלנו חולצות "סוף מסלול" שנועדו לציין את סיום התואר ודרכנו בבית הספר ובסוף אותו יום עליתי על הבמה ונשאתי נאום תודה ופרידה בשם המחזור כולו. ערב לפני, כשהגיתי את הנאום, כתבתי ושיפצתי אותו, החלטתי לוותר על הציניות וללכת עם הרגשנות עד הסוף. כולם בקהל התרגשו מאוד. הדוברת - נו.
שבוע וחצי לאחר מכן היה יום הלימודים האחרון. בתום יום הלימודים האחרון אספו אותנו בכיתה קטנה וחילקו תעודות הצטיינות, הוקרה והערכה (נחשו מי קיבלה אחת כזאת...). כל אחד קיבל גם "ערכת פרידה" שכללה דף קשר ותמונת מחזור. בסוף הוקרן "סרט" שהכינה אחת מהבנות שלמדה איתי, אוסף של תמונות שצולמו במהלך הלימודים וחוברו יחדיו למצגת יחד עם מוזיקת רקע. היום כולו נחתם בארוחת צהריים "חגיגית" היישר מהמטבח של בית החולים, קייטרינג שמנוני שהוא אחת הסיבות למצב הנוכחי של הבטן שלי. לא התרגשתי.
וביום חמישי האחרון חזרנו שוב לבית הספר. למרות שהשנה נגמרה רשמית, בית הספר עדיין עורך ימי הכנה למבחן ההסמכה. אולי זאת הסיבה שלא התרגשתי בכל הטקסים הקודמים לציון סיום דרכנו. כי אחרי כל אחד כזה חזרנו לבית הספר לעוד יום ועוד אחד. זה קצת עיקר את היום מהטקסיות שלו. לא היה שום קתרזיס.
נסעתי לשבת בכיתה, לקבל חתימה על הנוכחות ואולי גם ללמוד משהו. למדתי בעיקר שאני לא זוכרת כמעט כלום בקשר לסיעוד האישה, שלא צריך להילחץ כי עוד לא חזרתי על זה מאז שלמדנו את זה לפני שנה וחצי ואיזה מזל שאני רשומה לקורס הכנה למבחן. ניצלתי את אותו יום כדי לחסל את ענייניי בבית הספר. החזרתי את התג שלי, אותו קיבלתי בתחילת שנה ב', כשנכנסנו לראשונה למחלקות. בתמונה שעל התג עוד יש לי צמה ארוכה והיא מציצה ונחה לי על אחת הכתפיים. מאז השיער שלי התקצר פלאים ובימים כתיקונם הוא לא עובר את קו אמצע הצוואר. אני לובשת סוודר כתום שכבר מזמן ירד מגדולתו האופנתית, למרות שהוא עדיין חזק אצלי בארון מאחר ויש לו כיסים וכובע וריצ'רץ' שאף פעם לא מתקלקל, טפוטפוטפו.
בגלל שאמרנו לנו מראש שיצלמו אותנו באותו יום, התאפרתי וענדתי את אחד מזוגות העגילים האהובים עליי במיוחד. עטיתי עליי את חיוך התמונות היפה ביותר שלי שרק מעט לפני אותו זמן סיגלתי לעצמי וייצרתי תמונה מוצלחת בניסיון אחד, למרות העייפות הגדולה שתמיד נגררה לצדי, כמעט בכל אחד מהימים בהם הגעתי לבית הספר. העניין אף פעם לא היה מספר שעות השינה וגם מצב הבריאות שלי באותו זמן לא היה הגורם המכריע. אלה הן הנסיעות שהתישו אותי בצורה הכי יסודית שישנה, לפעמים שעתיים וחצי לכל כיוון, בכל מזג אוויר, יום-יום, כמעט ארבע שנים. אותן נסיעות מהן אני שמחה כל-כך להיפרד. שלום לאוטובוסים של אגד שיוצאים מהתחנה המרכזית בירושלים בשש וחצי בבוקר. ולא להתראות לאוטובוסים בכיוון חזור, שלעולם אין לדעת מתי בדיוק יגיעו ומה תהיה התפוסה עליהם, אם בכלל יהיה לי מקום ישיבה או שאצטרך לעמוד את כל הדרך. שלום ולא להתראות לחיילים הדוחפים בתור, לנהגים הנרגנים גם-אם-בצדק, לאוטובוסים של אגד שנתקעים בעליות לירושלים כבר בשרב הראשון בגלל שהמנוע שלהם התחמם יתר על המידה והם לא יכולים לסחוב את כל הנוסעים פלוס עשרה בעמידה ומזגן על טורבו.
בנוסף לתג, מסרתי את ערכת הסטאז' המלאה והמושלמת שלי, שהציון 100 מתנוסס על שתי ההערכות שהיא כוללת. נפרדתי מארבעה דפי נוכחות גדושים המציינים 56 משמרות, 4 חודשים, של אחת התקופות הקשות אבל היפות שהיו לי בשנים האחרונות. של למידה והתפתחות אישית וגילוי של האחות שבתוכי. גילוי נוסף של האהבה שלי לאנשים ולמקצוע ופיתוח תיאבון ענק לעיסוק בו.
אפילו מכרטיסי הצילום שעוד נשארו לי נפטרתי. שניים שהיו חצי מלאים נמסרו לחברה שלומדת כמה מחזורים מתחתיי ואחד שעובד רק בחוות השכפול של אגודת הסטודנטים בקמפוס עין כרם הועבר גם הוא למישהו שייהנה ממנו.
הגשתי את כל העבודות, סיימתי את כל חובותיי. אמרתי יפה שלום ותודה לכולם. והתרגשתי.
לילה לפני נתקפתי גל של סנטימנט ונוסטלגיה ולא הצלחתי להירדם. בשבילי, שלא עשיתי צבא, לא התגייסתי וסיימתי קורס או מסלול וסיימתי שירות והשתחררתי ברוב טקס – הפרידה המסודרת האחרונה ממסגרת הייתה בסיום בית הספר, לפני כמעט עשר שנים (חי זקני!). ופתאום כשארגנתי את התיק ליום המחרת ונזכרתי שאני צריכה לקחת את התג כדי להחזיר אותו ולסגור עניין, הוצפתי רגש. לא בעצב על עזיבת המקום, כל מי שהיה אפילו חמש דקות בקרבתי בחודשים האחרונים ידע כמה מאסתי בבית הספר ועד כמה לא יכולתי לשאת עוד יום אחד שם, בתוך המבנים עצמם, שאפילו להם התחלתי לנטור טינה. גם לא בעצב על הפרידה מהחברים. הקשר עם אלה האמיתיים שרכשתי כבר מזמן לא תלוי בהגעה ללימודים והסיום דווקא נותן הזדמנות משמחת לנתק קשרים שהיו מעיקים ולא רצויים.
אבל על הסיום, הפרידה, החתימה. מתקופת חיים שלמה שהיא מה שהייתי בארבע השנים האחרונות. מהסטטוס "סטודנטית". ולא סתם, "סטודנטית לסיעוד". מהבועה המגוננת של הלימודים, שמושכת את תקופת הנעורים עוד קצת. מהביטחון והידיעה – כאן אני נמצאת, זהו המסלול, דרך שתי נקודות עובר הקו הזה ואני רק צריכה ללכת לאורכו. להיכנס בקצה אחד ולצאת בקצה שני ובין לבין לחיות אבל לא לדאוג. כי ההליכה בתלם תוביל בהכרח לתוצאה הצפויה. צריך רק להמשיך ללכת בלי לסטות. להגיש את העבודות בזמן, לקרוא מאמר, להתכונן למבחן, לקבל ציון (לפחות עובר). לעבור את הסמסטר, לעבור את השנה, לשרוד את ההתנסות גם אם זה לא התחום שלי. לקחת נשימה ולהתחיל מיד את ההתנסות הבאה ואחריה עוד אחת. לא לעצור לנשום. להמשיך.
ופתאום זהו. אלון ואני דיברנו על השרירותיות של הסיום הזה. כן, ברור שנגמרו החובות והזמן הייעוד חלף, כל העבודות הוגשו וכל המבחנים נפתרו בהצלחה, כל ההתנסויות נחתמו בהערכה ומשוב ומסכם. אבל אז פתאום, יום אחד, זהו. ארבע שנים נסעתי יום-יום לאחד משני קמפוסים ופתאום – לא. ארבע שנים חישבתי את הזמן עד הסוף ופתאום – לא. ארבע שנים קיללתי בלב והחוצה מערכת קשוחה ולא מתחשבת ועכשיו במי אלחם, גם אם זו מלחמה מדומה? ארבע שנים כמעט כל חיי סבבו סביב הלימודים והם הכתיבו לי לוחות זמנים ועיסוקים ולפעמים אפילו מצבי רוח. ועכשיו?
הגיע הרגע שחיכיתי לו. הסיום. הסוף. הפרידה. תמיד דמיינתי את הזמן שאחרי. כבר שנתיים שאני יודעת שהתקופה שאחרי הלימודים תהיה תקופה של מעבר לארץ אחרת. עוצמת הידיעה השתנתה ולא תמיד זה היה וודאי, אבל זה היה הכיוון. זאת התקופה שאחרי. החודשים, הימים, אפילו השנים שאחרי סיום הלימודים. ללמוד למבחן הממשלתי, לקבל הסמכה. לטוס לארה"ב, להוציא אישור עבודה, לעבור את ההסמכה האמריקאית, למצוא עבודה בתחום. אבל הרגע עצמו, לא דקה לפני, לא רגע אחרי. רגע הסיום, ההישמטות הזו של כל מה שהיו הארבע שנים האחרונות, של כל מה שהייתי, של היסטוריה אישית שלמה – בזה לא הגיתי.
אפשר לומר שזה ברור. שזאת התעסקות תפלה, איזה טעם יש לעסוק בספקולציות, בדמיונות, בהרהורים של רגע אחד בודד בתוך כל אוקיינוס הרגעים שמרכיבים את החיים. אבל עכשיו, כשהרגע הזה הגיע, פתאום קצת התבלבלתי. התרגשתי מאוד והייתי מבולבלת באשר לסיבה. הרי זה לא רק התג וערכת הסטאז' ומעמד המסירה המרגשת של כרטיסי הצילום החצי מלאים. אלה הסמלים שעומדים מאחוריהם. זהו ניתוק הכבלים שקשרו אותי למקום הזה בשנים שחלפו. ואולי ניתוק של חוטים דקים ולא מורגשים ביני לבין מי שהייתי. מי שהייתי לפני תחילת הלימודים ומי שהייתי לפעמים תוך כדי הלימודים ואינני עוד. מישהי אולי פחות בטוחה ובהחלט פחות בוטחת. יותר נאיבית, נותנת אמון כמעט מיד בלי לשאול שאלות וחוטפת (אחת ישר בלקקן). פחות מאוזנת, זה בהחלט. מבחינה רגשית, אבל לא רק. במערכות יחסים ובדפוסי חיים ואפילו בדפוסי קרוהן. ופחות חכמה. לא רק מלומדת. חכמה באמת. בגרעין, במהות, ב"בתוכי פנימה".
כמובן שלא ברגע אחד מוסר איזה לוט ומוצגת לעולם "דפנה דגם 2012". אם מדברים על איזון רב יותר, ראוי בהחלט להכיר בקיומם ומקומם של תהליכים. וארבע השנים החולפות היו תהליך ארוך ולפעמים מייגע, אבל אחד שפירות בצידו. התחלתי את התואר בת 23 ואני מסיימת אותו בת 27. זאת בהחלט תקופת חיים. התחלתי אותו חולה מאוד ואני מסיימת אותו בריאה יותר מאשר אי פעם הייתי וזה ההישג הגדול ביותר של השנים האחרונות. התחלתי אותו רווקה ואני מסיימת אותו נשואה לבחור שאני אוהבת. זה פשוט מגניב.
יאללה, אני חושבת שאני מוכנה. בניתי את הנרטיב והצלחתי לעשות אותו עגול ושלם, רציף והמשכי. ועכשיו אפשר לעבור לשלב הבא. תודה רבה בית הספר לסיעוד.
תודה רבה וברוך שפטרנו.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

Visa

הבוקר, ממש עוד מעט, יש לנו ראיון בקונסוליה האמריקאית בנוגע לויזה שלנו לארה"ב.
אלון מועמד לקבל J1, ויזת הסטודנט שמאפשרת לבן הזוג התלוי (אני), שמקבל J2, לעבוד.
בפעם הקודמת, כשהיינו צריכים להוציא ויזת תייר, נסענו לקונסוליה בתל אביב, כי לא היינו בטוחים שמי שלא רשום בתעודת הזהות כתושב ירושלים (מערב או מזרח) או הגדה רשאי לגשת לקונסוליה בירושלים. אחרי הצעד הזה, כמה חברים אמרו לנו שאין עם זה כל בעיה. אפילו אחד העובדים בקונסוליה בת"א, בראותו הכתובת שרשמנו למשלוח הדרכונים, הביע פליאה. אז הפעם אנחנו חוסכים לעצמנו את הנסיעה, על ההתעוררות המוקדמת בבוקר. ניסע עם הקטנוע ונגיע בערך תוך רבע שעה.
בשתי הפעמים, אני הייתי אחראית לשלם את האגרה בדואר ולקבל לידי את הטופס הירוק-ורוד. בפעם הראשונה התרגשתי מאוד. בדרך חזרה מהדואר התקשרתי אל אחותי ואמרתי לה שזה כל כך מרגש. אף פעם לא הייתי בארה"ב ופיסת הנייר הקטנה שנתנו לי בדואר ייצגה עבורי צעד אל עבר החידוש, אל הלא-נודע. גם הפעם התרגשתי במעמד תשלום האגרה. הדברים הקטנים והמטופשים בגינם אני מתרגשת.
נוצר מצב, באופן טבעי, שאלון הוא זה שמטפל בכל העניינים מול האוניברסיטה ומול השלטונות האמריקאיים. הוא נאבק שעות באתר של הקונסוליה כדי להירשם ואחר כך באתר קביעת התורים לראיונות, שניהם אתרים לא יציבים שנופלים כל רגע ודורשים כניסה מחדש. אני ישבתי בצד, או עמדתי במטבח, מכינה ארוחת ערב. בגלל שאלון הוא הכוח המניע של התהליך כולו, היומיום שלו עמוס ייצוגים ממשיים של הצעד הזה שאנחנו עושים. אליי זה עובר כבדרך אגב, כמו בדיפוזיה, פשוט כי אני לצידו במהלך כל יום כזה, בו הוא מקבל עוד מייל מהאוניברסיטה ועוד מכתב בדואר. התשלום בדואר, או הארכת הדרכון שלי, או הקבלה של המעטפה עם החומרים של הויזה מהשליח של פדאקס - כולן התרומות הצנועות שלי לתהליך. אני עובדת הבמה בהצגה הזאת. ואני גאה בזה. אף אחד לא יודע להחליף את התפאורה כמוני, בלי לשרוט את הבמה או לקלף את הצבע מהסט.
מאז תחילת התהליך הגדרתי את עצמי כ"תומכת לחימה". ואני אוהבת את המקום הזה, של זאת שבכלים צנועים ושקטים עוזרת לתהליך להתממש. ראשית, בהסכמתי אליו. שנית, בסיוע על שמירת רמת מוטיבציה גבוהה גם ברגעים הקשים. שלישית, ביצירת סביבה נטולת רעשים ככל הניתן, כזו שתאפשר לאלון להתרכז במה שחשוב. בעיני, זה רק ביטוי של האהבה שלי אליו, המסירות שלי אליו, אל השאיפות שלו ואל האמצעים להגשמתן.

אני פותחת את הבוקר הזה עם קערית של דייסה. כבר כמעט שבוע שהבטן שלי לא טובה ומאתמול הגברתי את מאמצי הפיוס.
הכל התחיל מלילה אחד של שינה מחוץ לבית, על מיטה לא נוחה ועם רעשים שפעם היו מוכרים והיום הם כבר שוב זרים. אחר כך שהייה בת יומיים במקום עם אוכל שאני לא רגילה אליו, שלא אני בישלתי. תוסיפו לזה מאמץ פיזי קצת יותר מדי מוגזם ליכולותיי הנוכחיות וקיבלתם בטן כועסת.
אני מקווה שמסע הפיוס לא יארך יותר מיומיים-שלושה, אבל כבר תועדו מקרים של שבוע ויותר. בינתיים - בלי פירות ובלי ירקות (למעט בננות ומלפפונים, אולי). הרבה דייסות קלות לעיכול ואורז שבושל בהמון נוזלים לזמן ארוך. ותפוחי אדמה, ממש כמו בימים עברו.
אמא שלי סיפרה לי על טריק לטיפול בבטן סוררת. מגררים תפוח עץ בפומפיה ומניחים לו להתחמצן. אוכלים רק אחרי שהשחים מהמגע עם האוויר. מסתבר שבמרכז דוידוף בבי"ח בלינסון עשו על זה מחקר קליני וראו שזה עובד בחולים אונקולוגיים שסובלים משלשולים כתופעת לוואי לטיפולים הכימותרפיים. לא בדיוק המקרה שלי כאן, אבל אולי זה יכול לעזור איכשהו.

אם כך, אני הולכת לדבר קצת אנגלית עם פקידים קונסולאריים. אני מקווה שהפעם הזאת תהיה קלה וחלקה בדיוק כמו הפעם הקודמת. שבמהרה בימינו נאחז בידינו דרכונים עם ויזה עדכנית בתוכם. אמן סלה.

יום שישי, 3 ביוני 2011

עוגיות לשעת לילה מאוחרת

בתחילת השבוע, אחרי שסיימתי לבשל את העוף בעגבניות של סבתא שלי, החלטתי להסמיך את הרוטב בעזרת קצת קמח. פתחתי את מגירת המזווה שלי וראיתי שחבילת הקמח "הרגיל" היחידה שיש לי עודנה סגורה. "קמח עוגיות יעשה את העבודה", מלמלתי לעצמי. אלון צץ מעבר לכתף שלי. "את מכינה עוגיות?" כמה תקווה וכמיהה התגלמו בקול שלו כששאל את השאלה הקצרה, הפשוטה הזאת.
מיד התנצלתי על שהולכתי אותו שולל בלא דעת והסברתי שסתם דיברתי לעצמי ושעצמי הסכימה איתי שגם קמח עוגיות יתאים לבשמל. ואז אלון אמר שבעצם כבר המון זמן לא הכנתי עוגיות. והוא צודק.
אני חושבת שמאז שעברנו לבית הזה, אפיתי עוגיות פעם אחת. כדי לא להתחייב על המספר המביש, אני מוכנה להגיד שאולי פעמיים. הפעם האחרונה הייתה לפני כמה חודשים טובים, עת התכוננתי לביקור חולים אצל חברה טובה ולא רציתי להגיע בידיים ריקות.
אלון הציע שאופה עוגיות בסוף השבוע. והסכמתי מיד, כי מה זה בעצם עוגיות. אם בוחרים את המתכון הנכון it's as easy as pie

באופן כללי, אני לא כזאת עוגיינית. אני אופה דווקא עוגות, בעיקר בחושות ומדי פעם איזו עוגת שמרים מזדמנת. אני גם מודה שבבית של שתי נפשות שבו אחת מהן - אני - לא ממש מסתדרת עם חמאה, האפשרויות הן מוגבלות. יש גבול לאורך החיים של מאפה, גם אם מחזיקים אותו בכלי אטום לאוויר. אני אופה בהזדמנויות מיוחדות, או במצב הרוח הנכון ,או שאני לא אופה בכלל.
אני מאוד אוהבת לאפות, זה כן. הדרישה לדיוק וריכוז, המדע המדויק שהוא כל כך שונה מתחום הבישול הביתי חסר החוקים - יש בכל זה איזו חוויה מדיטטיבית. והתירוץ הכי פשוט הוא שאין כמו ריח של מאפה טרי שמתפשט בבית. אין .

קצת לפני יום ההולדת האחרון שלי פרסמתי משאלה בעמוד הפייסבוק שלי, בצירוף תמונה ולינק לאתר של Gourmet. אני כבר לא זוכרת איפה ראיתי את הספר הזה, אבל מיד כשראיתי אותו, נשביתי. הצילום על הכריכה, הקונספט, הסגנון כולו. ידעתי שהספר הזה חייב להיות שלי. אורי, אחי הגדול, שהוא צייד מתנות נודע, קלט את המסר הלא-מאוד-מעודן. בפעם הבאה שהוא הגיע לארץ, קיבלתי חבילה רבועה ושטוחה, עטופה בנייר מתנה. מיד ידעתי מה יש בפנים.
הספר עצמו מחולק לפי עשורים והוא מציע מתכונים מהשנים 1941-2009. עשרה מתכונים לכל עשור. כל מתכון פורסם במגזין בשנה מסוימת וזכה להצלחה ושבחים. המתכונים משקפים את רוח התקופה. המתכון של עוגיות החמאה החומה אותן אפיתי, למשל, הוא מגיליון יוני 1961 ובהקדמה למתכון מתארים את התרגשותה של הכותבת מהצטרפותו של המקפיא למכשירי החשמל המצויים בכל מטבח. חדשנות וקידמה ברוח הסיקסטיז.
כשרק קיבלתי את הספר השתעשעתי ברעיון לאתגר את עצמי לתוך התחייבות בסגנון ג'ולי וג'וליה, אבל ירדתי מזה די מהר. אז עוד לא היה לי בלוג וזה היה נראה לי לא מספיק מקורי (חשבו על זה קודם לפני – וגם עשו מזה סרט). מה גם שפשוט לא חשבתי שאני אעמוד בזה. חלק גדול מהמתכונים דורש חומרים שאני לא מחזיקה במטבח דרך קבע והצטיידות במגוון מכשירים וכלי מטבח שאין לי ואני אפילו לא יודעת אם אפשר למצוא בישראל. אולי יום אחד (ואולי בארה"ב), אני אלך על זה. מתכון אחד בשבוע. אבל אני לא חושבת שאני אדווח על זה בבלוג מיוחד לעניין.

אז כמו שהבטחתי לאלון, בסביבות שש בערב התעוררה בי המוטיבציה לפתוח את ספר העוגיות ולבדוק מה נסגר. בכלל חשבתי במקור לאפות עוגיות קוואקר, חמאת בוטנים וצ'וקלד צ'יפס, שהן בכלל לא מהספר, אבל פשוט לא קנינו את המצרכים הדרושים. כשהחלטתי בערב שאני בכל זאת רוצה לאפות, בחירת המתכון הונחתה לפי כלל האצבע "מה שיש בבית". וכך, היום אפיתי לראשונה בחיי עוגיות קוטג', כי קוטג', יודעים כולם, תמיד יש אצלנו במקרר. זאת לא בדיחה.
המתכון שהתפרסם במגזין ביולי 1962 הוא היחיד שפורסם במגזין באותה שנה. ההקדמה מציינת כי למרות שהרעיון של גבינת קוטג' בעוגיות עלול להישמע קצת מוזר, באופן מאוד דומה לריקוטה, הגבינה מעדנת את המתיקות של העוגייה והופכת אותה חביבה. ואכן כך.

אחרי שמכינים את הבלילה, אמורים "להפיל" את הבצק מכפית אל תבנית אפייה משוחה בחמאה. מאחר ועד היום אפיתי עוגיות שדורשות עיצוב לפני האפייה, נכנסתי לתוך המשימה לא נקייה מחששות. הם התבדו כשחום התנור גרם לעוגיות להתפשט ולהפוך לחמודות ביותר. זה מה שאחוז חמאה גבוה עושה. אני מודה, התרגשתי. אפילו התחלתי לדבר אל העוגיות בעודן בתנור. נהנינו מאוד יחד, תודה.

חוששת
לא חוששת

מאחר והספר הוא אמריקאי, כל מתכון מתחיל בהמרת מידות של משקל וטמפרטורה. מעבר לכך, זה די חסין-טעות.
אלה העוגיות הכמעט הכי קלות להכנה בעולם כולו.
תוך שעה וקצת מהרגע שהתחלתי לערבב, היו לי שתי צנצנות מלאות. המתכון הבטיח כמות משוערת של 96 עוגיות. פספסתי רק ב-3, עם 93 עוגיות לתפארת מדינת הקוטג'. מאוד גאה בעצמי. מאוד.

ני-יאמ-יאמ-יאם


עוגיות גבינת-קוטג'
מתוך ספר העוגיות "the gourmet cookie book"
(מאחר ובספר לא מפרידים בין חומרים להכנה, אנהג כמוהם. נא להתרכז).

מערבבים* 113 גרם חמאה מרוככת יחד עם רבע כוס קוטג' עד קבלת קרם חלק. מערבבים פנימה ביסודיות כוס סוכר, כפית תמצית וניל וביצה אחת. מוסיפים 2 כוסות קמח, כל אחת מהן מנופה עם חצי כפית אבקת סודה לשתייה וחצי כפית מלח (שימו לב! סה"כ כפית שלמה של סודה לשתייה לשתי כוסות הקמח). "מפילים" חתיכות בצק בגודל של גולת משחק על תבנית שעליה נייר אפייה משוח בחמאה. אופים את העוגיות בתנור שחומם מראש ל-190 מ"צ למשך כעשר דקות, עד שהן זהובות-שחומות.

*אני ערבבתי את כל החגיגה במזלג. היה קל ויעיל.

הן יוצאות פריכות מאוד בשוליים ומעט רכות במרכז. לא נשברות וכמעט לא מתפוררות.



והן נ-ה-ד-רות.
תריחו.

שבת שלום ומנוחה.