יום שבת, 30 ביולי 2011

ברוך הבא אוגוסט

שלום רב לך, הראשון באוגוסט.

אני מחכה לך כבר הרבה זמן שתגיע, הראשון באוגוסט, ועיני נשואות לקראתך כבר חודש או יותר. אמרתי לעצמי שכשתבוא, הראשון, תביא איתך את רוחות השינוי והעשייה, למרות שכולם יודעים שבהגיעך החום רק מתגבר והחום - אויב הרוחות הוא. ובכל זאת, קיוויתי שתגיע ותסחף אותי איתך לתוך מחול אחד אחרון, מחול שפותח את כל החלונות בלילה, מנקה את כל האבק מהמקומות שלא הגיע אליהם אור כבר שנים. מחול שיגלוש מההר ויחזיר אותי אל בית ילדותי לתקופה שיהיו בה סיכום ופרידה זמנית, לפני שאנתק למספר שעות מהקרקע.

אני לא יודעת למה בחרתי דווקא בך, הראשון באוגוסט. יכולתי, למשל, לבחור באחיך, התשיעי באוגוסט, בו מניין הימים עד המבחן והטיסה הוא חודש עגול ומדויק. אבל אולי בחרתי בך כי אתה עגול בפני עצמך, בלי קשר למי שבא לפניך או אחריך. או אולי בגלל המראה שלך, או פשטותך המזהרת. ואולי פשוט, כי אני בת-אנוש הבוחרת תבניות פשוטות באופן שרירותי, מאמצת אותן, נקשרת אליהן, מכניסה בהן יותר משמעות מזו הכרוכה בהן באופן מהותי, ולא מרפה מהן, לפעמים גם אחרי שעשו את שלהן, התיישנו והפכו חסרות שימוש.

הראשון באוגוסט, אני רוצה להגיד לך – חשבתי שתמצא אותי במצב קצת אחר. קיוויתי, בהגיעך, להגיש טיוטא ראשונה של המאמר שלי. עכשיו אני מבינה שזה כבר לא יקרה, אלא אם אעביר את היומיים הקרובים בכתיבה רצופה, תוך התעלמות מצרכי הגופניים הבסיסיים. אז החלטתי לנתק את הקשר בינך לבין המאמר. עוד אכתוב ואגיש אותו, בודאי, אל תדאג. לא ויתרתי עליו ולא אוותר. אבל הבנתי, עם התקרב הגיעך, שטעיתי לחשוב שאצליח. הבנתי שצריך להעריך מחדש את סדרי העדיפויות ולוחות הזמנים. זוהי המסקנה העיקרית המתבקשת ולכן אני מגיעה אליה ומקבלת אותה. גם את נקודת הציון הזו קשרתי אליך באופן שרירותי, אבל עכשיו אני מבינה שטעיתי כשבחרתי בך.

אבל אל תדאג, הראשון ידידי, אינני שוללת ממך את כל תפקידיך. הקשר בינך לבין הלימודים למבחן עוד ניצב איתן ואני ממשיכה לומר שמהיום בו אפגוש אותך, אגביר בהחלט את הקצב וההיקף. ויש לך גם תפקיד בכל הנוגע לאריזת הבית ועזיבת העיר.
בהקשר הזה, הראשון באוגוסט, התכוננתי לקראתך. זו כבר תקופת מה, שכאשר אני לא מצליחה להירדם, אני שוכבת במיטה ומחלקת את הבגדים, הכלים, התכשיטים שלי, לשתי ערימות. מי לשבט ומי לחסד. ואמרתי לעצמי – יבוא הראשון באוגוסט, ואתחיל להפוך את הערימות המנטאליות לערימות גשמיות. הסוודר הסגול שקניתי בעשרים שקלים כשהייתי בכיתה י"א וכבר לא נרכס עליי, קבקבי העץ עם רצועת העור הכתומה שנרכשו בספרד והתגלו כבלתי נוחים, קרם הפנים לשימוש לפני השינה שקיבלתי בהנחה בסופר פארם לפני ארבע שנים כשקניתי איפור ומעולם לא נפתח או נמרח. בקבוקים סגורים של מרכך לשיער שכבר לא אפתח, בקבוקוני אבקת תבלין שמעולם לא נפתחו אך תאריך התפוגה שלהם כבר עבר וטעם עוד אין להם - כולם יושבים ומסתכלים עליי, רוקעים ברגלם בתנועות קצובות ועצבניות, מחכים שאמסור אותם הלאה או אזרוק אותם לפח. שאתן להם מנוחה סוף כל סוף, שאשים אותם בשימוש.

ברור שהייתי לא ריאלית, הראשון באוגוסט. הרי כבר למעלה מחודשיים אני יודעת שכשתגיע נצטרך ללכת יחד לעקירת שן הבינה האחרונה שלי. אבל השתמשתי בך כנקודת ייחוס. קצת לפניך, אתחיל לאסוף ארגזים. ואחרי שנחזור מהעקירה, נארוז בהם. אבל אולי קודם, נארוז בשקיות זבל גדולות את הערימות שנידונו לשבט. ויחד, ניהנה מאיזו תחושה של הקלה סתומה. כל החפצים שרבצו ברוב משקלם על כתפינו לאורך השנים. ואולי אם קל לנו כל-כך לוותר על זה או אחר, אנחנו יצורים נעלים יותר? פחות חומריים, שזקוקים לפחות. אולי אנחנו עדיין לא לגמרי מבוגרים, שזקוקים לשתי משאיות מיטלטלות מאחוריהם ומכולה שתישלח אל מעבר לים. כמעט הכל בר-ויתור והרוב בר-תחליף.

יש לי איזו תפיסה לגבייך, הראשון באוגוסט. אני לא יודעת כמה היא מבוססת, אם כי יש לי תחושה חזקה שכן. אני מרגישה שאחרי שתבוא, הזמן יתחיל לדהור קדימה. בום-טראח-פאח ופתאום, חודש אחרי הגיעך ועזיבתך, ארים את הראש ואומר – הראשון בספטמבר, זה אתה? לאן הלך הראשון באוגוסט? המצחיק הוא, שזאת אחת הסיבות בדיוק שאני רוצה שכבר תגיע. אני מודה שלכן אני מחכה לך בציפייה כה מתוכננת ורבת כוונה. אני רוצה שתבוא ותיתן לי את חותמת ההכשר. שתסמן את קו הזינוק ותשמיע את יריית הפתיחה. שקצת תסובב לי את הראש. אני רוצה שיהיה מקובל להגביר את הקצב, לצאת מהישורת ולהתחיל לטפס בעלייה, או להידרדר במהירות מואצת בירידה. אני רוצה שזה יהיה ברור ומובן. שיהיה אפשר כבר לדבר ולהתעסק יותר. אפילו עוד יותר. לשאול מי בא איתי ומי נשאר מאחור ולדון בכך בפתיחות ובחופשיות, לעיתים מנופחות עד הגזמה, עד שתתקבל תשובה המניחה את הדעת, תשובה הגוזרת מתוכה פעולה בשטח, במציאות פיזית הסובבת אותי. אני רוצה להתחיל את הטיפוס מעלה, בדרך אל הקתרזיס של אוויר הפסגה המובטחת. מאסתי בהמתנה. אני מוכנה לצאת לדרך.

בגלל זה אני צריכה להיות מוכנה. לא אתן שיפתיעו אותי. לכן, כשתבוא לכאן, הראשון, אחכה לך ממש ליד הדלת. אל תקפוץ בבהלה כשתראה אותי, אני פשוט כבר לא יכולה לחכות. שלום ולהתראות.

יום חמישי, 28 ביולי 2011

The Run For Beating The Sun

השעון המעורר מצלצל בשש בבוקר. אני משתיקה אותו ומתיישבת במיטה. משפשפת עיניים, משחזרת מידה מסוימת של התמצאות בזמן ובמקום. אני בירושלים ורציתי לקום לרוץ. יוצאת מהחדר בשקט-בשקט. נכנסת למקלחת ומחברת סביב בית החזה את החיישן של מד הדופק. בחדר השני אני לובשת את בגדי הריצה שלי. למטבח, קומקום, תה, עוגייה אחת או ופל או קערית קטנה עם קורנפלקס. נעלי ריצה, סרט לשיער, נגן, אוזניות באוזניים, מסטיק בפה וקדימה. לא לשכוח טישו בכיס אחד ומפתחות של הבית בשני. יצאנו לדרך.

אם לפני שבוע מישהו היה אומר לי שאני אקום בבוקר במיוחד כדי לצאת לרוץ, הייתי נוחרת בצחוק מלגלג. אני? מה לי ולמשוגעים לדבר, אלה שקמים לפני השמש כדי לרוץ בצינה של סוף הלילה?!

הכל התחיל ביום שלישי לפני שבוע. ברביעי בערב היינו מוזמנים לעל האש בפארק הירקון עם כמה חברים של אלון, לקראת נסיעתנו המתקרבת. רצתי ביום שלישי בערב, אבל אז הבנתי שלא אוכל לרוץ ברביעי בערב בגלל התוכניות הצפויות. מה עושים? בלבי החלה מתרקמת תוכנית – ארוץ בבוקר. אחר-כך, נסענו לבלות את סוף השבוע אצל ההורים של אלון. בשישי בערב שוב היינו מוזמנים לעל האש, הפעם אצל הדודים. מה גם שכדי לרוץ בלב עמק בית-שאן באמצע יולי בלי להפוך לשלולית, צריך לחכות שהשעה תהיה אחת עשרה וחצי בלילה לפחות וגם זה לא תמיד מבטיח מזג אוויר נעים. המסקנה הייתה ברורה – אצטרך לקום לרוץ בשישי בבוקר. התעוררתי בעשרה לשש בבוקר ובשש ורבע כבר יצאתי. רצתי שעה וחזרתי הביתה לפני שהשמש תתחיל להכות בסגנון בית-שאני אמיתי.
השבוע החולף המשיך את רצף הריצות בבוקר מכורח הנסיבות. ביום שני נסעתי שוב צפונה, הפעם כדי לבלות כמה ימים אצל אחותי. שם הריצה בערב פחות נוחה מפני שזאת שעת ארוחת הערב, המקלחות וההשכבה, שלושה טקסים בהם אני רוצה לנכוח. לפיכך, אתמול בשבע בבוקר כבר נעלתי את נעלי הריצה שלי ויצאתי אל עבר המסלול הכי כמעט-מישורי שניתן למצוא בקיבוץ ההררי השוכן לגבול הצפון. המסלול המאולתר סיפק לי עשר דקות בערך לכל סיבוב וכך, אחרי כמה חזרות, היו לי חמישים דקות. בתחילת הריצה עוד התמקחתי עם עצמי, אולי ארוץ רק חצי שעה, כי מה הקטע בריצה במעגלים. בסוף, עם דיסק של ה-weepies באוזניות, המשכתי ונהניתי מכל דקה.

והבוקר שוב.
בערב אנחנו נפגשים עם חברים ובמהלך היום אני צפויה לשבת בשיעור הכנה למבחן מ-11 עד חמש אחה"צ לפחות. לפיכך, אין ברירה.
וזאת מידת המחויבות שלי להחלטה שלי מול עצמי. ומידת ההנאה שאני שואבת מהריצה, מידת ההתמכרות שלי להנאה הזו. אני מופתעת מעוצמתה ומהיקפה. מעולם לא ויתרתי על שעות שינה כדי לעסוק במשהו. משהו. הקימה הקבועה בשש בבוקר במשך ארבע השנים של התואר הייתה כפויה ובלתי נמנעת. אמנם כולם סביבי תמיד שמו לב שעשר דקות אחרי היקיצה אני כבר ערה ומוכנה לפעולה, ועדיין. בהינתן הבחירה, אני תמיד מעדיפה לקום בסביבות עשר בבוקר ולפעמים אפילו מאוחר יותר. אז מה ניה?

אני מרוצה מזה מאוד. אני נהנית לראות כמה אני מחויבת לעצמי. אני מופתעת מזה ומתענגת על זה. ההתעוררות בבוקר משווה לכל העניין תחושה טקסית. כשרצתי בערבים, הייתי מחכה כל היום לרגע בו השעון יכה שבע והרוח הירושלמית תחל לנשוב כדי שאוכל לנעול נעליים ולצאת לרוץ, אבל בכל זאת, אז הריצה הייתה חלק מהיום. עכשיו היא הטקס הפותח אותו.

אני חוזרת הביתה מהריצה, מכינה לי כוס מיץ קר-קר, מדליקה את הרדיו על 88FM, פורשת מזרון יוגה ומתיישבת מול המאוורר לשחרור ומתיחות. נכנסת להתקלח, לא לפני שכיבסתי את בגדי הריצה שלי בכביסת יד, כי אבא אמר שאם אני רוצה לשמור עליהם אני צריכה להקפיד לכבס אותם אחרי כל אימון.
אחרי המקלחת, תה מספר שתיים לצד קערית דייסה. בוקר טוב, היום נפתח, אפשר להתחיל.

את בגדי הריצה שלי תכננתי לקנות לעצמי כפרס על התמדה. החוזה ביני לביני היה שאם אתמיד בריצה חודש, אקנה לי בגדים טובים, מבד מנדף. בסופו של דבר הבגדים נרכשו כבר שלושה שבועות אחרי שפצחתי בריצות היומיות. הריצה בבגדי כותנה פשוטים הפכה בלתי נסבלת. הקיץ הלך והתקדם, החום הוסיף להתגבר ואני מצאתי את עצמי סובלת מתופעות שהשתיקה יפה להן. קניתי לי חליפת ריצה של אדידס, מיוחדת לנשים ומאז אני רצה, קלה ומאושרת.

ועוד בענייני ריצה-
בסופ"ש לפני כמעט שבועיים נסענו להורים שלי. ביקשתי מאבא שלי שיצטרף אליי לריצה כדי לתת לי הערות ותיקונים. קיבלתי אימון מקצועי אחד-על-אחד. היה תענוג. אבא שלי הוא מתנה גדולה. בחיים בכלל ובהקשר של הריצה בפרט. בכל שאלה או התלבטות שיש לי, אני מתקשרת אליו ואנחנו מדברים. הוא מרים ודוחף אותי קדימה, נותן לי זריקות עידוד ובסיס ידע רחב שמתוכו אני יכולה לבנות את הריצה בצורה חכמה ומותאמת אישית. כמה כיף לי שיש לי אותו כצוהר לעולם המדהים הזה, בו דרוש כל-כך מעט (רק זוג נעליים) ומקבלים כל כך הרבה בחזרה, תחושת סיפוק והנאה והגשמה של הפוטנציאל הגופני שלי.
השינוי באורח החיים כבר מתחיל לשאת פירות. מאחר ואין לנו משקל בבית, אני רואה אותם בעיקר בשינויים בגוף שלי. הבטן מוצקה יותר וקל לי יותר להחזיק אותה בפנים. הזרועות רזות יותר, היציבה זקופה יותר, הלחיים סמוקות יותר. בחודש וחצי מאז שהתחלתי לרוץ אני בטוחה יותר בגוף שלי ומרגישה יותר בנוח איתו ובתוכו. איזה כיף.

בסוף הריצה הבוקר עברתי ליד המכולת השכונתית, כשראיתי את המכולתניק מקפל ארגז קרטון אחד. פניתי אליו בברכת בוקר טוב ושאלתי אם אוכל לקחת את הארגז והוא השיב בחיוב. שאלתי אם יש לו עוד ארגזים, אבל הוא התנצל ואמר שכבר לקחו אותם. שאלתי אותו לאן הוא זורק ארגזים בד"כ, והוא הצביע אל עבר אחד הפחים הקרובים. ניגשתי לשם ואספתי עוד שבעה ארגזים. יש לנו סיפתח!

בשבוע שעבר ניהלנו התכתבות ערה עם סוכנת הנסיעות שלנו וביום שישי כרטסנו את הטיסות של שנינו. יש כרטיסים ולפיכך, יש תאריכים, כולל תאריך לעזיבת הבית בירושלים. שבוע לפני שאלון טס נעבור אל ההורים שלי. למחרת הטיסה של אלון, ב-23/8, מתקיים השיעור האחרון בקורס ההכנה למבחן הממשלתי. במסגרת השיעור האחרון עורכים לנו מן "בחינת מתכונת" שמנסה לדמות את תנאי המבחן כמה שיותר, באולם גדול עם משגיחים, שאלון מעורבב עם שאלות ממגוון תחומים ומספר שאלות רב. בסיום המבחן המדומה, מתכנסים ופותרים יחד את כל המבחן, מנמקים את התשובות. אחר-כך כל אחד הולך הביתה ומנצל את השבועיים עד המבחן לחיזוק נקודות תורפה ובעיקר לפתרון של שאלות, עוד שאלות ולקינוח, עוד קצת שאלות. לפני כמה חודשים התארגנו לקנייה מרוכזת של חוברת ענקית ובה 22 בחינות הסמכה משנים קודמות. בהגיע חודש אוגוסט אני מתכננת לפתור בערך בחינה אחת ליום. שיהיה לי בהצלחה עם זה...

אז ב-15/8 אנחנו מתכננים לעזוב את הבית. בסוף השבוע שלפני כן נארוז את כל החפצים שלנו וביום שני נגלוש מההר ונגיע למרכז. בינתיים אנחנו מתחילים להעביר את אוסף הדיסקים שלנו לפורמט דיגיטלי. חוץ מזה, אנחנו לא ממש עוסקים באריזה מוקדמת. אני מניחה שבהמשך נוכל לארוז את הדיסקים והספרים, חפצים וכלים שאנחנו לא משתמשים בהם על בסיס יומיומי.
אתמול, בזמן שהורדתי כביסה, הרהרתי לעצמי והלכתי לשאול את אלון – כמה מגבות ניקח איתנו? בינתיים סיכמנו שניקח את כל המגבות הטובות שלנו, אלא אם נהיה לחוצים במשקל ואז נוותר על העודפים.
החודש האחרון בשבילי הוא מאבק ברצון שלי להתחדש בארון קיץ. אני רוצה כפכפים וסנדלים וגופיות ומכנסיים קצרים. אבל אני מזכירה לעצמי חזור והזכר שבעוד פחות מחודש וחצי אני אורזת תיק ונוסעת למדינה קרה בהרבה מישראל. תוך חודשיים מהנסיעה כבר אזדקק למעיל טוב ואולי אפילו למגפיים. אז אמנם נועה קנתה לי אתמול שתי חולצות קצרות וגופייה, ובסוף השבוע קניתי מכנסי ג'ינס קצרצרים כמו שרציתי (כי די, חם, כמה אפשר?!), אבל ברוב הפעמים אני מודדת ומשאירה את הפריט בתא המדידה. נועלת סנדל ובוחנת במראה את מראהו על הרגל, אבל רגע אחרי זה אני מחזירה אותו למדף והולכת משם מבלי להביט לאחור.

לפני הנסיעה של אלון אנחנו מתכננים להקדיש סוף שבוע לפרידה מהמשפחה שלו ומחברים. לצד זאת, חשוב לנו לשמור את ציוני הפרידה בפרופורציה ולא לתת לכל העניין להפוך לפסטיבל. מאז שהזמנו את כרטיס הטיסה אנחנו דואגים להסביר לכולם שאנחנו חוזרים לביקור כבר בדצמבר ובעצם נחזור תוך שלושה חודשים, שהם זמן קצר יותר ממה שנמשכו רוב הטיולים למזרח או לדרום אמריקה של בני הדודים או האחים אחרי השחרור מהצבא, אז לא צריך להגזים. וגם יש סקייפ וטלפון ופייסבוק ומייל. אני בטוחה שעם חלק מבני המשפחה נהיה בקשר יותר תכוף מאשר התדירות הנוכחית, כשאנחנו בארץ. זה יהיה אחר, כן, אבל לא בהכרח פחות מוצלח.

באשר לי, אני טסה שבועיים וחצי אחרי אלון, בלילה של יום המבחן הממשלתי בסיעוד. אחרי המבחן אני מתכננת לנסוע לים עם חברות ולהטביע את כל המתח, לאוורר את המוח ולהרטיב את הזימים. אחרי כל הלחץ והמאמץ שיתבע ממני המבחן, אני מקווה שאישן טוב כל הדרך לניו-יורק.

יום שלישי, 12 ביולי 2011

החומר ממנו עשויה אהבה

אני אוהבת ילדים.
חברה שלי, אמא לשלושה ילדים קטנים, אמרה לי פעם שהיא לא מוצאת את הקסם הגדול בתינוקות. שנת החיים הראשונה של הילד לא מאוד מרגשת אותה ואם היה אפשר לקבל אותם בגיל 12 חודשים, היא הייתה בוחרת באפשרות הזאת בלי להסס.
אני לא. אני אוהבת תינוקות רכים וילדים צעירים. אני אוהבת אותם קטנים-קטנים, עוד בשלב התינוקייה, שעות ספורות אחרי הלידה. אני אוהבת אותם בני שבועיים ובני חודש. שלושה חודשים וחצי שנה. בכל גיל ובכל שלב התפתחותי. אני אוהבת ילדים קטנים מאז שהייתי ילדה בעצמי וכבר בגיל 12 ידעתי שיום אחד ארצה להיות אמא לילדים משלי. אני גם בטוחה שכשיהיו לי ילדים אני אהיה אמא טבעית, אם יש כזה דבר.

וכמו שאני אוהבת ילדים, נראה שגם הם אוהבים אותי, או לפחות, שיש לי איזו השפעה עליהם.

לפני כמה שנים נולדה לבת-דודתי בתה הבכורה. היא הייתה מה שנהוג לכנות "תינוקת קשה". בוכה המון, צורחת ממש, לא ישנה כמעט, שקשה להרגיע או להרדים אותה. לא הצליחה לינוק ולא הסכימה לקחת בקבוק. התסכול היה רב.
באותה תקופה גרתי אצל סבתא שלי, באותה עיר בה התגוררו גם האם הטרייה והתינוקת. יום אחד, הבתדודה הגיעה לבקר ואני לקחתי את העוללה בזרועותיי. כעבור עשר דקות התינוקת ישנה. על הבטן, אצלי בידיים, למקצב הנדנוד שלי מצד לצד. בסלון הקטן השתררה דממה. "מה עשית?" שאלה אותי בת-הדודה והוסיפה, "את קוסמת. היא אף פעם לא נרדמת באמצע היום. ועוד בכזאת קלות!". משכתי כתפיים בביישנות חפה-מפשע. אפילו לא התכוונתי להרדים אותה.
שבוע לאחר מכן התחלתי לעבוד אצלה בתור המטפלת של הנכדודה (ע"ע, בת של בת-דודה).
קצת אחרי שאלון ואני התחלנו לצאת, חגגו יומולדת שלוש או ארבע לאחת הנכדודות שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה ממש, אם לא סופרים את החתונה של אחותו של אלון כמה חודשים לפני כן. אותו אחר הצהריים נגמר כשאני יושבת בסלון הבית שלהם עם כלת יום ההולדת, מקריאה לה סיפור מספר חדש שקיבלה במתנה והיא מגלה עניין רב בעגילים שלי, בזמן שכל האחרים יושבים בגינה בחוץ. שנה וקצת מאוחר יותר הסתבר שהיא לא באמת ידעה מי אני, וחשבה שאני דודה של השכן. זה לא הפריע לה להתרפק עליי ולחפש תירוצים להיות חברה שלי.
לפני שנה וקצת ההורים שלי ערכו אצלם בבית קומזיץ לרגל ל"ג בעומר. לקינוח היה מרשמלו, כמובן. אני, אלופת צליית המרשמלו על גחלים, התרכזתי בהשחמת המרשמלו שלי תוך כריעה לצד הגריל. פתאום הרגשתי יד קטנה מונחת על הכתף שלי, ושקד, בתו בת הארבע של אחד השכנים שהוזמנו, בעלת העיניים הגדולות והקול הקטן שאלה אותי מה אני עושה ואם אני יכולה ללמד אותה ולהכין לה גם.
אמנם ראיתי את שקד לפני כן, אבל היא מעולם לא דיברה איתי או הפגינה סימן כלשהו שאני קיימת מבחינתה. באותו ערב היא החליפה איתי מילה או שתיים וזהו. ואז, פתאום, כף יד שמונחת על כתף במחווה כל-כך תמימה, כל-כך כנה ואמיתית ובלתי אמצעית, כאילו רצתה לומר, "אני לא לגמרי מכירה אותך, אבל החלטתי שאת מהטובים". זאת הבעת אמון שמבטאת תחושת ביטחון בסיסית ונקייה, כאילו באותה מחווה היצור הקטן הזה אומר, "את בסדר", ועולם ומלואו נפתח בפנייך והלב מתרחב. כף היד הקטנה הזאת המיסה אותי לשלולית של רגש וכשסיפרתי לאלון על המאורע המכונן זרחתי בהתרגשות אמיתית.

האחיינית שלי, עלמה, היא בת שלוש וחצי והיא יצור מופלא. היא סקרנית ושואלת, יש לה חוש הומור. היא סלקטיבית באנשים אליהם היא נפתחת ואיתם היא משתפת פעולה.
עלמה היא האחיינית הבכורה שלי ובתור שכזאת, לבי נפתח ויוצא אליה על כל תנועה או מילה שלה. כל עפעוף עיניים וכל "דפנה" רך שיוצא מפיה. אין כמעט אדם בעולם שאני אוהבת יותר ממנה. אני מסורה לה ומכורה אליה. היא כל עולמי, גם אם אני לא מבלה איתה זמן רב מאוד בגלל מגבלות פיזיות וטכניות.
כשעלמה נולדה לא היה גבול לאושר שלי. רציתי לתת לה את כל העולם, לקטוף לה את הירח. כשהיא הייתה בת שבועיים באתי לבלות כמה ימים אצל אחותי, שסמכה עליי מספיק כדי לעזוב את עלמה איתי לבד, בפעם הראשונה שהיא עזבה אותה אי-פעם. הייתי גאה ומאושרת.
כשהקסם התבגרה קצת והתחילה לבחור בעצמה את האנשים המועדפים עליה, בכל פעם שהיא קבעה שאני אהיה זאת שאצטרף לטקס האמבטיה או אצא איתה לטיול היה קשה לי להסתיר את השמחה. היא בוחרת בי. היא מעדיפה אותי. היא אוהבת אותי בחזרה!
כשהיא פוחדת, כואבת, עצובה, עייפה והיא בוחרת לבוא ולהתרפק דווקא עליי, אני נמסה. כשהיא יושבת עליי או מבקשת שארים אותה בידיים, מכניסה אצבע לפה וממוללת את קצה השרוול שלי או משחקת לי בשיער, אני נוסקת מעלה אל פסגת העולם.
וכשהיא למדה להגיד את השם שלי, בהתחלה הברה אחת, אחר כך משהו שנשמע דומה ובסופו "דפנה" שלם ורך, הכרזתי בפה מלא – הגעתי לשיא, אני מוכנה למות עכשיו, כאן במקום. חייתי את חיי במלואם.
הילדה הזאת היא תמצית של אהבה. אהבה ללא-תנאי, אהבה לא בת-חלוף. לבי שייך לה מהרגע שנפגשנו.

זה הקסם האדיר שיש בילדים, זה הכיף הגדול.
ההתמסרות שלהם, האהבה הענקית שהם מעניקים מבלי לדעת בכלל, בלי להתכוון, בלי להחליט. והאתגר. להצליח להרדים תינוק קטן שסובל מגזים ולא מפסיק לבכות. לראות אותו ישן שליו בזרועותיך. להצליח להצחיק אותם, לסחוט מהם חיוך. להצליח לשכנע אותם לאכול משהו שלא טעמו קודם לכן. ללמד אותם שיר חדש. לשמוע אותם מבקשים "עודפּם". ולמצוא את עצמך שוקע במשחק בלי לשים לב לזמן העובר. להרגיש את לבך המתפעם נוכח הפלא הצומח לנגד עיניך. ללמוד אותם, לחזות ולנבא את ההתנהגות והתגובות שלהם. להבין מה מעניין אותם, מה עושה להם נעים, ממה הם מפחדים. להכיר אותם. לגלות שלבך יוצא אל המפגש הבא, משתוקק אל המבט, אל הידיים המושטות מעלה ומבקשות שתרים ותגונן. להיות בעלי הברית שלהם, האנשים בעולם שהם מזהים כטובים ומיטיבים.

את סוף השבוע האחרון בילינו אצל אחותי. בשבת, אחרי ארוחת הבוקר ולפני הבריכה ושאר הפעילויות, נחנו קצת מול הטלוויזיה בזמן שיותם ישן את שנת הבוקר שלו, כמו שתינוקים קטנים עושים. עלמה באה לעברי, טיפסה על הספה ונשכבה עליי, בטן אל בטן, מניחה את ראשה בחיקי. הכניסה את האצבע לפה וביד השנייה ליטפה את הזרוע שלי בהיסח הדעת. האטתי את קצב הנשימות שלי. רציתי שתישאר שם לעד. עצמתי עיניים והתמסרתי למתיקות של הרגע.

זה החומר שממנו עשויה אהבה והוא טהור וממלא ובלתי מתכלה.
אלה חיים.

יום שני, 4 ביולי 2011

Only Love Can Break Your Heart

ערב מאוחר.
אני עומדת ליד הכיור ושוטפת כלים. וחושבת וחושבת וחושבת.

השעות הכמעט-קטנות של הלילה מזכירות לי את ימי החופש הגדול בתיכון. ההורים נסעו לחברים או לחו"ל ואני נשארתי לבד בבית, מחסלת את המטבח בשתיים בלילה, אחרי עוד משחק במחשב ועוד קצת טלוויזיה. מושכת את עצמי עד השעות הקטנות, קוראת וכותבת, חושבת, מדברת עם עצמי בקול רם, מתהלכת ברחבי הבית ומשחקת בלהיות גדולה. גם היום, עדיין, אני אוהבת לעשות הרבה ברצף. לפעול. להכין אוכל למחר, לבשל ביצים קשות, לשטוף כלים. להרגיש בלבוסטה.

ביומיים האחרונים יצאתי לרוץ מאוחר יחסית. אחרי שבשבועיים החולפים יצאתי כמעט בקביעות לריצה בשבע בערב וחזרתי עד שמונה, אתמול יצאתי בשמונה וחצי והיום בתשע.

היה יום עמוס בכל טוב. בדיקות דם בבוקר, אחר כך יום שלם בספרייה של הר הצופים, עזרתי לריקי לכתוב קורות חיים ואחר כך ישבנו כתף אל כתף בקומה השקטה של הספרייה ופתרנו שאלות בחוברת התרגול בנושא כירורגיה שלמדנו אתמול בקורס ההכנה לבחינה. אחר הצהריים נסענו ישר מהאוניברסיטה, אלון ואני, לקניון מלחה, כדי לקנות סנדלי שורש חדשים בריקושט, בתלושים שההורים שלי קנו לו לכבוד יום ההולדת. הגענו למלחה, אחד ממדורי גיהינום עלי אדמות. מדדנו והתלבטנו באשר לצבע הרצועות ואולי בכל זאת לקנות את אחד הדגמים היותר חדשים ולא את הקלאסי. החלטנו שלא וניגשנו לשלם, לא לפני שבדרך הסתכלנו על מזוודות והתרשמנו מהמחירים. ובקופה שלפנו מהתיק את המעטפה הקטנה עם התלושים ו... גילינו שאלה תלושים לרשת "למטייל" ולא ריקושט. איפה בדרך נפלה הטעות? מתי המוח של שנינו הפך את "ריקושט" ל"למטייל", אין לדעת. יצאנו ממלחה ונסענו לתלפיות. יש סנדלים חדשים ועוד "וי" לרשימת הדברים שצריך לעשות לפני הנסיעה.


כשהגענו הביתה כבר היה שמונה, אולי, ובכל זאת החלטתי שאני רוצה להכניס עוף לתנור ורק אז לצאת לרוץ. אבל בשביל להכין את העוף צריך היה להכין את המרינדה לעוף. אז הדלקתי תנור והתחלתי להכין את המרינדה, מעין משחה של עשבי תיבול עם המון שום, מלח גס, פלפל ושמן זית.

תראו מה המצלמה תפסה במקרה עת ניסיתי לתעד את הזהב הירוק

עשרים דקות מאוחר יותר, חשבתי לעצמי – כמה עבודה זה להוריד את העלעלים העדינים מ-50 גרם של ענפי טימין! האורגנו לא היה בעיה. אלה עלים גדולים ורכים והם נפרדים מהגבעול ברצון. אבל הטימין, הו, הטימין. נשברתי באמצע הדרך. היו 50 גרם של אורגנו טרי, אבל רק 25 גרם, אולי, של טימין. ורק ארבעה ענפי רוזמרין. אבל ראש שום שלם. וחצי כוס שמן זית, או יותר. לא מדדתי.

אחרי עיבוד נמרץ בפוד-פרוססור, המשחה הייתה מוכנה ופניתי לקלוף ערמה של גזרים, שיכנסו לשקית הקוקי עם העוף. אלון עזר לי והכניס את העוף לשקית ולי נותר רק להוסיף את כל המרכיבים האחרים, לתבל, ולשגר את העוף לתנור.
המשרה-משחה הזה, בו העוף נצלה היום, הוא עיבוד של הצעה שמצאתי בבלינגבלינג, בלוג משותף של שתי נשים שכותבות על עיצוב ומוצרי בוטיק לתינוקות, ילדים, אמהות ומשפחות. אחת מהן גם כותבת על אוכל וטיולים קטנים בארץ ואני נהנית מאורך הנשימה שהבלוג מציע, עם התמונות הנעימות שבו.
הרומן שלי עם הזהב הירוק התחיל לפני כמה שבועות, כשחזרנו מפראג ונפשי השתוקקה לתפוח אדמה אפוי בתנור. חיפשתי דרך לגוון, אז פתחתי אינטרנט. ואחת התוצאות שגוגל החזיר לי הייתה מתכון של גלית הבלינגית לתפוחי אדמה בנייר כסף.
אחרי פעם אחת בה ניסיתי את המתכון ככתוב, הגעתי למסקנה שאמנם התוצאה מאוד טעימה, אבל ההכנה מדי מקושקשת בשבילי. אבל נשארו לי עשבי תיבול, אז למחרת הכנתי עוף שלם בתנור באותה תערובת. וזה היה טעים. מאוד. מושחת, כמעט פלילי. אחרי העוף השלם הגיע, איך לא, הרעיון לנסות את תערובת עשבי התיבול על חזה עוף. עיסיתי כמה שניצלים ברי מזל בתערובת וזרקתי על המחבת. הטועם המלכותי סיפר שמעולם לא עלו על שולחנו חזות עוף כה עסיסיים. המנה התווספה לרפרטואר.
אבל לעמוד כל פעם מעל מחבת רותחת ולזרוק עליה אחד-אחד קילו וחצי שניצל עוף זה לא מתאים תמיד. וזה מתאים לעיתים רחוקות בקיץ, בחום. וגם סתם כי לפעמים אין כוח. אז קוקי. שקית צלייה לתנור.


יהיו מי שיגידו שקוקי הוא פתרון לעצלנים. אבל אם נניח לרגע בצד את הפלצנות הקולינרית ונודה באמת – צלייה בשקית מביאה את מכלול הטעמים של הצלי לכלל שלמות. היא מחדירה כל טעם קטן עמוק אל לב כל פיסת עוף או ירק. ההרמוניה שנוצרת בשקית הזו, שמאפשרת לכל החומרים לשהות יחד קרוב-קרוב בטמפרטורה גבוהה, היא חד פעמית ובלתי ניתנת לשחזור באמצעים אחרים. אני אוהבת קוקי ולא אבחל בו לעולם. כבר הודעתי לאלון - אני לוקחת איתי כמה חבילות של שקיות "קוקי" לארה"ב, עד שאמצא את המותג המקומי ואחליט הלנו הוא אם לצרנו.
היום, אם כך, נוסתה משחת הקסם על עוף בשקית. הוספתי גם קצת חומץ בלסמי וכף סילאן, שיהיה מעניין. כבר כשניערתי את השקית כדי שכל המרכיבים יתערבבו ויקבלו עליהם את טעמי התיבול ראיתי איך כל גזר, כל תפוח אדמה וכל פיסת עוף מתעטפים בשמחה ירוקה. איך העוף הופך חינני עוד לפני הצלייה, ברגע שהוא עוטה עליו את גלימת הפתיתים הירוקה. רציתי כבר לדעת איך ייצא. הכנסתי לתנור ויצאתי לרוץ.

כשחזרתי כעבור שעה וקצת, הריח חיכה לי כבר על מדרגות הכניסה לבית. ידעתי שיהיה ריחני, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. כמה מבושם, כמה מזמין, כמה מגרה ומעורר חושים. כיביתי את התנור והלכתי למתיחות ומקלחת. אחרי המקלחת, מול הטלוויזיה, טעמתי את היצירה החדשה. בזכות הסילאן, העוף יצא שזוף ומפתה. תפוחי האדמה אדומי הקליפה הפכו נימוחים וקיבלו טעם עמוק ואגוזי. מקלות הגזר ספגו גם הם את טעמי עשבי התיבול וקיבלו אופי אחר, מתוחכם ועומד בפני עצמו (שזה משהו שלא ישמעו אותי אומרת הרבה על גזר). כל המרכיבים בשקית קיבלו טעם, לא רק ריח. והטעם היה חוויה, תענוג. השילוב של האורגנו והטימין נותן לכל נגיעה לימונית בסוף הביס. זאת ארוחה רב-חושית ורבת טעמים.

אני יודעת, עוף לא מצטלם טוב. ובדרך כלל אני לא חוטאת בפשע הזה. אבל תראו איזה חמוד הוא יצא! והגזרים המבריקים...

ערמות הגזר הן לא רגילות במחוזותינו והתווספו לא בכדי. כבר שבועיים בתוך התפריט החדש שאימצתי לי, אני מחפשת עוד ועוד תוספות ירק חמות ודלות בקלוריות. כבר שבועיים שמככבים אצלנו בתנור ראשי כרובית בזה אחר זה, לצד פטריות שלמות וקישואים חתוכים לאורכם. כולם יחד בטיפת שמן זית, בלסמי ופלפל שחור גרוס. ובשבוע שעבר רקחתי מן כרוב מאודה עם פלפלים וגזר בטעם קצת אסייתי, עם סויה ובלסמי, אלא מה.


אחרי שסיימתי לאכול, כיביתי את הטלוויזיה. שמתי ברקע את הדיסק unplugged של אריק קלפטון והתחלתי לחסל את הבלגאן הגדול של המטבח. מאחר ולשקית עם העוף הכנסתי רק שתי כפיות של הזהב הירוק, את יתר המשחה אחסנתי בתבנית גמישה של קוביות קרח ושלחתי למקפיא לשליפה בעת התעוררות הצורך והרצון.


ניקיתי לאט. אספתי כלים, זמזמתי עם המוזיקה.
אלון חזר הביתה ואריק קלפטון סיים לשיר בלוז. הזמנתי את ניל יאנג.

נסיבות הימים האחרונים הביאו איתן מחשבות על עצמי. משום מה, אני עדיין מתפלאת שגם בגיל 27, אני ממשיכה להתבגר. ממשיכה להסתכל על מפגשים בעולם עם אנשים אחרים, חברים, בני משפחה, חברים לעבודה. ממשיכה לבדוק, לחפש, לשאול שאלות ולהגיע לתובנות. והיום הגעתי לתובנה חדשה ומעניינת לגביי עצמי. אחרי שאתמול בכיתי את עצמי עד הקרקעית, התעייפתי, יצאתי לרוץ וחזרתי מעודדת. תמיד זה ככה אצלי. קודם בוכה ואחר כך חושבת. ואז מבינה פתאום, נושמת עמוק, מתייקת את ההבנה החדשה שנולדה מתוך העלבון או הכעס או האכזבה. ומאז שאלון נמצא בחיי, יש לי למי להשמיע את המחשבות. ויש לי מי שיחזיר לי הדהוד. או ייתן לי דחיפה קלה לכיוון הנכון, היותר מדויק. אז אמרתי לו תודה הערב. תודה שהוא הקנבס שלי, שאני יכולה לזרוק עליו את הצבעים ומתוכם להעלות את דמותי, את הדיוקן שלי ולזהות את עצמי בו.
ותודה שהוא מחכה בסבלנות, לא דוחק בי ולא שופט אותי, שגם בגיל 27 אני עדיין נאיבית לפעמים. ועדיין מופתעת מאנשים, ממילים, ממעשים. ועדיין נופלת ונחבלת וקמה ומחפשת מחדש את השביל. השביל המתאים יותר, שההליכה בו נוחה יותר, הנוף נעים והאוויר צלול. שגם בגיל 27 הדינמיקה היא כזו, בה לפני שאני מוצאת את האיזון השליו בתוכי, קודם השקט מופר ובאה סערה שלפעמים שוטפת את כל-כולי דרך העיניים, למטה על הלחיים, דרך הקול הנשבר. אולי פעם עוד אצליח לעבור דרך אחרת במסע אל ההבנה וההשלמה-מחדש. אולי.
וכשניל יאנג שר ברקע, “only love can break your heart”, הרגשתי איך זוהי התמצית שלי ושל הדברים שקרו לי בימים האחרונים. כי רק מי שחווה חלקים מהעולם דרך ליבו, העולם יכול לפגוע בו בדיוק שם. קלישאתי, אולי, אבל מדויק לאותו רגע בודד בזמן, שלי, עומדת מול הכיור, שוטפת כלים ורגשות של יומיים שהתיישנו ואין לי בהם צורך יותר.

ואחרי הכל - זאת ארוחת הלילה שלי בימים האחרונים. יוגורט לבן עם ריבת שזיפים ביתית.