הציפורים

בשבוע הראשון לעבודתי, לפני שנסענו לישראל, כל יום אספו אותי מהבית והחזירו אותי הביתה עם תום יום העבודה. במהלך הביקור בארץ קיבלתי מייל מג'וליה, בו היא אמרה שלא מסתדר להם לאסוף אותי ולהחזיר אותי כל יום. לפיכך, מאז שחזרנו אני נוסעת לעבודה בתחבורה ציבורית. אני רוכבת כל בוקר לתחנה המרכזית וקושרת שם את האופניים שלי. אני עולה על קו 8 ויורדת בתחנה הקרובה ביותר לבית של ג'וליה ואריאל, משם אחד מהם בא לאסוף אותי (לא מדובר במרחק הליכה).

בעוד שבהתחלה קצת התמרמרתי על "הרעת התנאים", עכשיו אני מאוד נהנית מהפעילות הגופנית לה אני נדרשת על הבוקר. אני נהנית לרכב בתנאי מזג אוויר שונים ואני אוהבת מאוד לראות באיזו מהירות הגוף שלי התרגל לטיפוס בעלייה מתונה השכם-השכם בבוקר. בדרך חזרה אני מתגלגלת לי בירידה ונהנית מעוד קצת סיבוב רגליים של סוף היום.

בחלק מהימים אני מצטרפת אל ג'וליה כשהיא נוסעת לחדר הכושר שנמצא במרכז העיר. אנחנו מגיעות, ג'וליה מניקה והולכת להתאמן ואני נשארת עם גבי עד שהיא חוזרת. בסוף האימון הן מקפיצות אותי לתחנה המרכזית שם האופניים שלי מחכים לי. בימים בהם אנחנו לא נוסעות לחדר הכושר, אני תופסת אוטובוס גם בחזרה הביתה. עד כה, חיכיתי שלוש פעמים לאוטובוס בשעת בין ערביים ושמתי לב לתופעה מעניינת - מעבר לכביש יש כמה עצים גבוהים מאוד, ערומים מעלים. בשעת השקיעה, באור אחרון, מתמקמת להקה ענקית של ציפורים על העצים ומקימה רעש רב. אחת לכמה רגעים, נראה שמשהו מבהיל אותן והן מתעופפות, כולן יחד, כמו נחשול גדול ופועם. אז הן מסתחררות להן קצת בשמיים, רק כדי לנחות שוב על אותם העצים וחוזר חלילה.

היום חיכיתי לאוטובוס בערך עשר דקות. שוב שמתי לב לתופעה. הפעם גם צילמתי, סטילס וגם וידאו.

אלה לא עלים, אלה ציפורים!

לקחו לפלאפון שלי שלושה ניסיונות עד שהוא הבין שאני לא עובדת עליו ושאני אכן מצפה ממנו להצליח לצלם באור מועט כל-כך. האיכות שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שאפשר להבין את הרעיון הכללי.

אני בטוחה שהעוברים והשבים במכוניות ניסו להבין על מה אני מסתכלת בכזאת התפעלות. זה באמת היה מרשים מאוד.

. . .

בשבוע שעבר היו מספר פעמים בהן החלפתי לגבי חיתול והיה נראה לי שהיא מחייכת בתגובה למשהו שעשיתי או לקול שהשמעתי. היום הגעתי לעבודה רק בצהריים. התוכנית המקורית הייתה שאקדיש את היום לבישול, אבל היו מספיק שאריות מהבישולים של שבוע שעבר. לכן, החלטנו שאבלה את אחר הצהריים עם גבי, שישבה באותו זמן בטרמפולינה. התיישבתי לידה על הרצפה והתחלתי לדבר איתה. והשובבה חייכה אליי, חיוך מלא חניכיים! ואז עוד אחד ועוד. מאוחר יותר, אחרי שהתעוררה מנמנום צהריים קצר וסיימה לאכול, השכבתי אותה על הגב במיטה של הוריה, רכנתי אליה וקשקשתי איתה. ושוב - חיוך. ועוד אחד ועוד. ג'וליה אמרה שאליהם היא לא מחייכת ככה. שמדי פעם היה נדמה לה שהיא אולי מחייכת, אבל זה היה הרבה פחות ברור. ואני, עם החיבור המגניב הזה שיש לי עם תינוקות קטנים ופעוטות, זיהיתי את כפתור החיוך שלה ואני מצליחה ללחוץ עליו שוב ושוב, בלי מאמץ. זכיתי.

. . .

אני עדיין עובדת על להצליח לשלב את החיים שלי עם העבודה החדשה שממלאת לי את השבוע.

הבוקר יצאתי מהבית בלי המגפיים הטובים שלי, אלה שמרופדים פרווה בפנים. באמת שהיה נראה שהולך להיות יום יפה, אבל בעיקר, אני לא יודעת מה חשבתי. הערב, אחרי שקפאתי עשר דקות בתחנת האוטובוס ואז רכבתי הביתה כל הדרך בירידה, הגעתי הביתה עם אצבעות רגליים סגולות-לבנות קפואות לחלוטין.

הופתעתי מכך שהעייפות לא מיהרה לנחות עליי בדרך הביתה והיא אפילו לא הגיעה כשהגעתי הביתה והתיישבתי לרגע מול המחשב. עירנות יחסית בשעות הערב משמעותה אחת, בשבילי - אפשר לעשות ספורט. אבל אחרי שאצבעות הרגליים שלי הפשירו סוף-סוף, ממש לא רציתי לצאת שוב החוצה אל הכפור. וגם התחשק לי משהו בתוך הבית, שהוא אפילו יותר זמין ונוח מריצה. אז חיפשתי אימון אירובי בבית בגוגל ומשם המשכתי ליוטיוב. כך מצאתי את עצמי רוקדת מול המחשב בחדר העבודה של אלון, לבושה בגדי ספורט וחמושה במד דופק, כדי לראות אם משתלם לשחזר את האירוע. 270 קלוריות פחות ו-36 דקות מאוחר יותר, הוצאתי את האוזניות מהאוזניים ופסקתי שזה בהחלט יכול להיות משהו שאעשה בימים כאלה, שאני לא עייפה בדיוק מספיק כדי לעשות עם עצמי משהו, אבל לא מספיק אנרגטית כדי לצאת להילחם בקור המקפיא. נהניתי מאוד וגם שמחתי מכך ששוב הבסתי את האקסיומה שטוענת שאם קר מכדי לעשות ספורט בחוץ, צריך מנוי לחדר כושר. עכשיו רק צריך להרחיב את פלייליסט השירים הקצביים והמטופשים שלי - ולהתמיד.

תוכניות להמשך השבוע בתחום שילוב עבודה וחיי-פנאי: לבשל מחר בערב מרק עדשים עבורנו, לקפוץ למכבסה לכבס את בגדי המלך החדשים שלי (אופציונאלי), ללכת לקניות ולחיות כדי לספר. לא הכל באותו ערב - מינון וחלוקה נכונה של המטלות בין ימות השבוע הם שם המשחק.

ותודה לאל על המצאת סוף השבוע, שעזר לי לחזור לעצמי, להיפטר מהג'טלג, להתגעגע לגבי ולפתח התרגשות לקראת כל הדברים הנהדרים שאני הולכת לבשל השבוע, בתשלום ולא בתשלום.

שיהיה לכולם המשך שבוע מופלא.

(אני חושבת שאולי הפוסט הזה מוקדש לאמא שלי, בשל הציפורים שבו)