השעון המעורר מצלצל ואני מתיישבת במיטה. לא לגמרי בטוחה למה בכלל הייתי צריכה להתעורר, אבל מונעת מתוך איזה ציווי פנימי, אוטומטי, שיודע במקומי. אני מגששת בחשכה אחרי המשקפיים שלי, מאירה קצת את הדרך באמצעות האור שבוקע ממסך הפלאפון שלי. יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת מאחוריי. מנסה מאוד לא להרעיש. בעוד כמה שעות אלון יתעורר ויתבלבל לרגע כשהוא יקלוט שאני כבר לא לידו במיטה. הרגלים של שנה פלוס לא נמחקים בשלושה ימים.
אני מפנה את הפלאפון לכיוון התרמוסטט שעל הקיר בין הסלון למטבח, מסובבת אותו ל-70. המפוח מתחיל לפעול ואחרי כמה רגעים אוויר חם נישב מפתחי האוורור. בדרך למקלחת אני מעיפה מבט אגבי דרך הדלת האחורית. בחוץ חושך מוחלט. הרוח נושבת בעלים והם משיבים לה בשאון חרישי. בשעה הזאת זו רק אני ונהגי המשאיות.
נכנסת למקלחת ונותנת למים החמים לנתק ממני את הכובד של השינה, לשטוף אותו ממני והלאה. לאט-לאט אני שבה להכרתי. מצחצחת שיניים, מסתבנת, מגבירה את הזרם, מוסיפה עוד קצת חמים, שבינתיים קצת נחלשו. סוגרת את המים, מתנגבת, פותחת את הדלת ומסתכלת בשעון של המיקרו - עברו עשרים דקות מאז שקמתי, עוד ארבעים דקות ליציאה מהבית.
מורחת קרם גוף, קרם פנים, מסדרת את השיער. שפריץ אחד של בושם. לובשת חזייה ותחתונים ובדרך חזרה לסלון מעמידה את הקומקום לתה. לובשת את הבגדים שבחרתי אמש. בינתיים המים רתחו, חוזרת למטבח, פותחת שני תיונים ומוזגת מים לספל שלי ולכוס התרמית שאקח איתי לעבודה. מביאה את התיק שלי, פותחת את המקרר ומוציאה את שקית האוכל ועוד שתי קופסאות קטנות שהכנתי אתמול, אגסים בסירופ ודייסת אורז, מוכנים לאכילה. האוכל המוכר והבטוח בתוך מקום העבודה החדש. עוגן, גלגל הצלה מהלא-נודע.
לוקחת את התה ומתיישבת ליד המחשב. מחפשת שיר טוב לשמוע ולהתחיל איתו את היום. עונה למיילים. נועלת נעליים, אוספת דברים אחרונים לתיק - פלאפון, בקבוק מים, מפתחות של האוטו. מסתכלת החוצה ועדיין לא מאמינה שהשמיים כהים לחלוטין, ללא שום רמז להתבהרות, ללא טיפה של אור, אפילו לא בשוליים.
יוצאת לאוטו, מניחה את הכוס על הגג, מגששת אחרי המפתחות, פותחת את הדלת וקורסת לתוך מושב הנהג. משחילה את הכוס למחזיק הכוסות. חוגרת חגורה, מתניעה, בוחרת מוזיקה לנסיעה, יוצאת לדרך.
אני נוסעת מזרחה על ה-94. לאט-לאט, השמיים מתבהרים. האור מתחיל לחלחל מהשוליים, מבהיר את הקצוות ומתפשט כלפי מעלה. אפשר כבר לראות אם האופק מעונן או בהיר. אני קוראת את כל השלטים - חומים, ירוקים, כחולים. שרה עם הרדיו, מסתכלת על השמיים, מתערבבת בנחשול המכוניות, נחש ארוך של אורות אדומים מלפני, נחש זהה של אורות צהובים מולי. אני עוברת ליד Ford Lake, רואה את האורות הכתומים של הלילה משתקפים בו, כמו היה מראה. אני מחייכת וממשיכה לנסוע.
כשאני חולפת ליד יציאה מספר 187, הירידה לרוסונוויל, אני מתנערת מהאוטומטיות שעוטפת אותי, מתפלאת על המהירות בה הגעתי לשם. אני שולחת יד לאוזן ומגלה שם עגיל. מתי הבוקר ענדתי עגילים? אני לא זוכרת. אבל צחצחתי שיניים... ולקחתי תרופות. נכון?
בלילה, העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת תוך רגע. ובתוך אדי התשישות המנטלית שאופפים אותי בשלושת הימים האחרונים, אני נזכרת בפעמים אחרות, בעבר, שעברתי הכשרות דומות, תהליכי קליטה לעבודה חדשה. קורס תמיכה טכנית באינטרנט זהב, קורס טלרים בבנק לאומי. הטקסים הקטנים שהיו לי בבוקר, קפה בכוס ענקית וטוסט עם ריבת תות בחדר המחשב של אמא שלי, רואה את השמש זורחת מעל הגבעות הקירחות שאחרי הכביש הגדול שמאחוריי הבית. מריחה את הבוקר מגיע ומגרש את האוויר של הלילה.
בבניינים בלי שם, בחדרים בלי חלונות. המסדרונות מריחים מארוחת הצהריים של אתמול ומאבק, מזכירים לי את הריח של ספריית בית הספר הישנה. מרצה אחד שעומד ומדבר ומדבר ומדבר וכיתה שלמה של אנשים שמפהקים ונאבקים להשאיר את העיניים פקוחות.
אני מביטה באנשים שאיתי בחדר ומשוכנעת שכבר פגשתי אותם בעבר, מזמן. כולם נראים כל-כך מוכרים. אני מזהה את הקולות שלהם והם מהדהדים עם זכרונות ישנים, מאובקים, שמתעוררים פתאום ונדחקים החוצה אל המודע שלי מתוך עיסת העייפות הכבדה בה אני אפופה. אבל מה שבישראל ממשיך לחמש דקות של בירור שנגמרות בפיצוח של הקשר המקרי ביני ובין המכרים החדשים, כאן רק מבלבל אותי יותר. המוח שלי משחק איתי משחקים.
אמנם כף רגלנו עוד לא דרכה במחלקה, אבל אני חוזרת הביתה מותשת בסוף כל יום. עבר יותר זמן ממה שאני יכולה לספור מאז שטיפלתי בחולה אמיתי ואני מתחילה לשכוח שאי-פעם עשיתי את זה. בטח שלא מצליחה להעלות על דעתי שהייתי ממש טובה בזה. ופער השפה איתו נאבקתי בשנה שעברה חוזר ומפתיע, מפני ששפה רפואית מקצועית היא עניין חדש, נפרד לגמרי. פתאום אני מגלה איך אומרים פסוריאזיס באנגלית, סתם מתוך הקשר. רק שבכל משפט יש בערך חמש מילים שעד לאותו רגע רק קראתי, מעולם לא שמעתי אותן נאמרות. הראש שלי מייצר הקשרים חדשים, אני משתאה ביני לביני - אז ככה זה נשמע, אז ככה אומרים את זה. מתאמצת להבטיח לעצמי שאזכור את כל הדברים האלה, אני נשטפת פתאום גל של חרדה - ומה אם אני יודעת להיות אחות רק בעברית?
אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר. זה התפקיד של תהליך ההכשרה הארוך. להכניס אותנו למערכת ולעבודה המעשית לאט, בהדרגה. אני לא היחידה שעוברת את זה. האתגרים שלי אולי קצת שונים, אבל כל אחת מהאחיות החדשות שאיתי בחדר מתמודדת עם אתגרים משלה. לאט-לאט. כל יום בנפרד, זה יבוא. זה יסתדר.
אני אסתדר.
אני חוזרת הביתה ומשתדלת להישאר ערה, כדי שאוכל ללכת לישון מוקדם, כדי שאוכל להשחיל מספיק שעות שינה בלילה. מחר בבוקר קמים בחמש וחצי.
אני מתגעגעת למטבח. בכל יום אני רוצה לאפות ולבשל משהו, בכל פעם אני צריכה להתאפק, מפני שאין מספיק זמן, אני צריכה להכין את האוכל למחר, לארגן את התיק וללכת לישון. וכמו שקרה הרבה בימים האחרונים, רק כשאלון חוזר הביתה אני מתמודדת עם העובדה שיהיה צריך לאכול ארוחת ערב, בין היתר. אם זה היה תלוי בי, הייתי מתעלמת מהצורך, אבל נוכחותו של אדם אחר מקשה על ההדחקה של העניין הזה. בימים האחרונים הצלחתי לאלתר, לגוון מארוחת הצהריים של שניצלים לשנינו, להכין משהו קטן ובסיסי לארוחת ערב. אבל היום התחשק לי משהו שאין ורציתי שהוא יהיה חם ומנחם. דווקא רציתי אולי לצאת לאכול, אבל במצבי העדין, עדיף לא לשחק באש. מה גם שאלון היה צריך לכתוב עבודה.
אז קפצתי לקרוגר וקניתי עליי תרד-בייבי וביצים ובאמצעות כמה ירקות אבודים שנשכחו במגירת הירקות וכבר די התעייפו, הרכבתי לנו ארוחת מלכים מנחמת, מפנקת ומספקת, ה"משהו שאין" המושלם.
בצל מטוגן, עגבנייה, פלפל כתום, שני חופנים של תרד, ארבע ביצים מקושקשות.
אני מפנה את הפלאפון לכיוון התרמוסטט שעל הקיר בין הסלון למטבח, מסובבת אותו ל-70. המפוח מתחיל לפעול ואחרי כמה רגעים אוויר חם נישב מפתחי האוורור. בדרך למקלחת אני מעיפה מבט אגבי דרך הדלת האחורית. בחוץ חושך מוחלט. הרוח נושבת בעלים והם משיבים לה בשאון חרישי. בשעה הזאת זו רק אני ונהגי המשאיות.
נכנסת למקלחת ונותנת למים החמים לנתק ממני את הכובד של השינה, לשטוף אותו ממני והלאה. לאט-לאט אני שבה להכרתי. מצחצחת שיניים, מסתבנת, מגבירה את הזרם, מוסיפה עוד קצת חמים, שבינתיים קצת נחלשו. סוגרת את המים, מתנגבת, פותחת את הדלת ומסתכלת בשעון של המיקרו - עברו עשרים דקות מאז שקמתי, עוד ארבעים דקות ליציאה מהבית.
מורחת קרם גוף, קרם פנים, מסדרת את השיער. שפריץ אחד של בושם. לובשת חזייה ותחתונים ובדרך חזרה לסלון מעמידה את הקומקום לתה. לובשת את הבגדים שבחרתי אמש. בינתיים המים רתחו, חוזרת למטבח, פותחת שני תיונים ומוזגת מים לספל שלי ולכוס התרמית שאקח איתי לעבודה. מביאה את התיק שלי, פותחת את המקרר ומוציאה את שקית האוכל ועוד שתי קופסאות קטנות שהכנתי אתמול, אגסים בסירופ ודייסת אורז, מוכנים לאכילה. האוכל המוכר והבטוח בתוך מקום העבודה החדש. עוגן, גלגל הצלה מהלא-נודע.
לוקחת את התה ומתיישבת ליד המחשב. מחפשת שיר טוב לשמוע ולהתחיל איתו את היום. עונה למיילים. נועלת נעליים, אוספת דברים אחרונים לתיק - פלאפון, בקבוק מים, מפתחות של האוטו. מסתכלת החוצה ועדיין לא מאמינה שהשמיים כהים לחלוטין, ללא שום רמז להתבהרות, ללא טיפה של אור, אפילו לא בשוליים.
יוצאת לאוטו, מניחה את הכוס על הגג, מגששת אחרי המפתחות, פותחת את הדלת וקורסת לתוך מושב הנהג. משחילה את הכוס למחזיק הכוסות. חוגרת חגורה, מתניעה, בוחרת מוזיקה לנסיעה, יוצאת לדרך.
אני נוסעת מזרחה על ה-94. לאט-לאט, השמיים מתבהרים. האור מתחיל לחלחל מהשוליים, מבהיר את הקצוות ומתפשט כלפי מעלה. אפשר כבר לראות אם האופק מעונן או בהיר. אני קוראת את כל השלטים - חומים, ירוקים, כחולים. שרה עם הרדיו, מסתכלת על השמיים, מתערבבת בנחשול המכוניות, נחש ארוך של אורות אדומים מלפני, נחש זהה של אורות צהובים מולי. אני עוברת ליד Ford Lake, רואה את האורות הכתומים של הלילה משתקפים בו, כמו היה מראה. אני מחייכת וממשיכה לנסוע.
כשאני חולפת ליד יציאה מספר 187, הירידה לרוסונוויל, אני מתנערת מהאוטומטיות שעוטפת אותי, מתפלאת על המהירות בה הגעתי לשם. אני שולחת יד לאוזן ומגלה שם עגיל. מתי הבוקר ענדתי עגילים? אני לא זוכרת. אבל צחצחתי שיניים... ולקחתי תרופות. נכון?
בלילה, העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת תוך רגע. ובתוך אדי התשישות המנטלית שאופפים אותי בשלושת הימים האחרונים, אני נזכרת בפעמים אחרות, בעבר, שעברתי הכשרות דומות, תהליכי קליטה לעבודה חדשה. קורס תמיכה טכנית באינטרנט זהב, קורס טלרים בבנק לאומי. הטקסים הקטנים שהיו לי בבוקר, קפה בכוס ענקית וטוסט עם ריבת תות בחדר המחשב של אמא שלי, רואה את השמש זורחת מעל הגבעות הקירחות שאחרי הכביש הגדול שמאחוריי הבית. מריחה את הבוקר מגיע ומגרש את האוויר של הלילה.
בבניינים בלי שם, בחדרים בלי חלונות. המסדרונות מריחים מארוחת הצהריים של אתמול ומאבק, מזכירים לי את הריח של ספריית בית הספר הישנה. מרצה אחד שעומד ומדבר ומדבר ומדבר וכיתה שלמה של אנשים שמפהקים ונאבקים להשאיר את העיניים פקוחות.
אני מביטה באנשים שאיתי בחדר ומשוכנעת שכבר פגשתי אותם בעבר, מזמן. כולם נראים כל-כך מוכרים. אני מזהה את הקולות שלהם והם מהדהדים עם זכרונות ישנים, מאובקים, שמתעוררים פתאום ונדחקים החוצה אל המודע שלי מתוך עיסת העייפות הכבדה בה אני אפופה. אבל מה שבישראל ממשיך לחמש דקות של בירור שנגמרות בפיצוח של הקשר המקרי ביני ובין המכרים החדשים, כאן רק מבלבל אותי יותר. המוח שלי משחק איתי משחקים.
אמנם כף רגלנו עוד לא דרכה במחלקה, אבל אני חוזרת הביתה מותשת בסוף כל יום. עבר יותר זמן ממה שאני יכולה לספור מאז שטיפלתי בחולה אמיתי ואני מתחילה לשכוח שאי-פעם עשיתי את זה. בטח שלא מצליחה להעלות על דעתי שהייתי ממש טובה בזה. ופער השפה איתו נאבקתי בשנה שעברה חוזר ומפתיע, מפני ששפה רפואית מקצועית היא עניין חדש, נפרד לגמרי. פתאום אני מגלה איך אומרים פסוריאזיס באנגלית, סתם מתוך הקשר. רק שבכל משפט יש בערך חמש מילים שעד לאותו רגע רק קראתי, מעולם לא שמעתי אותן נאמרות. הראש שלי מייצר הקשרים חדשים, אני משתאה ביני לביני - אז ככה זה נשמע, אז ככה אומרים את זה. מתאמצת להבטיח לעצמי שאזכור את כל הדברים האלה, אני נשטפת פתאום גל של חרדה - ומה אם אני יודעת להיות אחות רק בעברית?
אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר. זה התפקיד של תהליך ההכשרה הארוך. להכניס אותנו למערכת ולעבודה המעשית לאט, בהדרגה. אני לא היחידה שעוברת את זה. האתגרים שלי אולי קצת שונים, אבל כל אחת מהאחיות החדשות שאיתי בחדר מתמודדת עם אתגרים משלה. לאט-לאט. כל יום בנפרד, זה יבוא. זה יסתדר.
אני אסתדר.
אני חוזרת הביתה ומשתדלת להישאר ערה, כדי שאוכל ללכת לישון מוקדם, כדי שאוכל להשחיל מספיק שעות שינה בלילה. מחר בבוקר קמים בחמש וחצי.
אני מתגעגעת למטבח. בכל יום אני רוצה לאפות ולבשל משהו, בכל פעם אני צריכה להתאפק, מפני שאין מספיק זמן, אני צריכה להכין את האוכל למחר, לארגן את התיק וללכת לישון. וכמו שקרה הרבה בימים האחרונים, רק כשאלון חוזר הביתה אני מתמודדת עם העובדה שיהיה צריך לאכול ארוחת ערב, בין היתר. אם זה היה תלוי בי, הייתי מתעלמת מהצורך, אבל נוכחותו של אדם אחר מקשה על ההדחקה של העניין הזה. בימים האחרונים הצלחתי לאלתר, לגוון מארוחת הצהריים של שניצלים לשנינו, להכין משהו קטן ובסיסי לארוחת ערב. אבל היום התחשק לי משהו שאין ורציתי שהוא יהיה חם ומנחם. דווקא רציתי אולי לצאת לאכול, אבל במצבי העדין, עדיף לא לשחק באש. מה גם שאלון היה צריך לכתוב עבודה.
אז קפצתי לקרוגר וקניתי עליי תרד-בייבי וביצים ובאמצעות כמה ירקות אבודים שנשכחו במגירת הירקות וכבר די התעייפו, הרכבתי לנו ארוחת מלכים מנחמת, מפנקת ומספקת, ה"משהו שאין" המושלם.
בצל מטוגן, עגבנייה, פלפל כתום, שני חופנים של תרד, ארבע ביצים מקושקשות.
מאדים את הירקות
מוסיפים את הביצים, מלח ופלפל
מערבבים במחבת עד שלא נותרים נוזלים ומפזרים מעל החגיגה פתיתי גבינה צהובה.
מסנדווצ'ים (אלון)
או מקערים (אני)
זוללים בהנאה ומברכים את ידי המבשלת לברכה והצלחה.
נראה שתגובתי תובן רק לקוראיך הנאמנים והקפדניים שאינם מחמיצים מילה:
השבמחקאת יודעת להיות. לא רק בעברית. לא רק אחות. גם אחות וגם אחות.
"האור מתחיל לחלחל מהשוליים"...
את כתבת את השורה הזאת.
את הממציאה שלה.