יום שני, 22 באוקטובר 2012

What A Girl Needs

לפעמים, כל מה שבחורה צריכה זה לאפות עוגת שוקולד אחת קטנה ולקשט אותה. מה כבר ביקשתי?!

אבל זה בשביל הנשמה. והחיים מציגים דרישות אחרות, כמו ללמוד למבחן על תרופות, מתן דם ונוזלים שיהיה מחר בבוקר ביום האחרון של השלב הנוכחי בהכשרה, Core competencies. מיומנויות ליבה.


אבל צריך, פשוט צריך, לאפות. מפני שכמה זמן יכולה כבר נשמה אחת לשרוד הרחק מהמטבח. אפילו בישולי סוף השבוע לא פיצו על המחסור. ובדיוק היום החברה החדשה מהעבודה החדשה לחשה לי שמחר יש לה יומולדת וכשאמרתי שאופה לה עוגה היא התרתה בי, "שלא תעזי" (לא, אמא, היא לא מדברת עברית, אני מתרגמת!), וברור שאחרי זה אני בכלל לא יכולה להתאפק...

אז בין קריאה של נוהל אחד למשנהו, מחפשת מתכון באינטרנט שמשתמש רק בדברים שכבר יש בבית ומוצאת אחד מעניין, עוגת שוקולד עם יוגורט יווני.


וחותכת כמויות בשלוש, מכינה רק עם ביצה אחת, עוגה אישית, בתבנית הפצפונית שאמא פעם קנתה לי בחו"ל, לא זוכרת איפה. ובזמן שהעוגה בתנור מכינה את הפרוסטינג ואז חוזרת לקרוא עוד קצת, קוראת חמישים עמודים על מתן דם ועוד שלושים על עירויים ומתן נוזלים וחושבת איזה מזל שישנתי חצי שעה אחה"צ. ואחרי שהעוגה יוצאת מהתנור מניחה לצינון על רשת וקוראת את מה שנשאר.


ואחר כך מקשטת. רציתי לכתוב "יום הולדת שמח ג'ודי", אבל זאת עוגה כזאת פיצית, לא היה מקום. אז בחרתי בחשוב ביותר. וגזרתי קופסת קרטון גדולה של נעליים, ציפיתי בנייר עטיפה והנחתי את העוגה בפנים. עכשיו נשאר להתפלל שתעבור בשלום את השינוע מחר, כל הדרך מאן ארבור למרכז הלמידה בדירבורן.


יש לי עוד כל-כך הרבה מחשבות וסיפורים אבל אין לי זמן ומחר אני שוב קמה בחמש וחצי (לא שאני מתלוננת, ברביעי ושישי אצטרך לקום בחמש, אז לא תשמעו אותי אומרת מילה על חמש וחצי).

הגירוד נרגע, באתי על סיפוקי ועוד הספקתי בין לבין לארוז אוכל למחר.

עכשיו אפשר ללכת לישון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה