יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

אחרי הירידות...

יש צופיפניקים בקהל? מישהו מהנוער העובד והלומד, בני המושבים או מכבי צעיר, אולי? אם כן, אתם בודאי מכירים את חלקו השני של פזמון תנועות הנוער הזה, שנועד להחדיר מוטיבציה ברגליהם העייפות של מטיילים. אחרי העליות, מגיעות הירידות - ולהיפך. כמעט בכל פעם בה אני חושבת על התנועה המעגלית בה נעים חיי הרגשיים, אני חושבת על השיר הזה וכך גם הפעם.

הפוסט הקודם נכתב מתוך באסה ואיכשהו, כבר קרה הרבה פעמים שדווקא אחרי שכתבתי מן פוסט מסכן שכזה, היקום שמע את שוועתי והחליט להפוך את היוצרות.

ביום חמישי שעבר פרסמתי את הפוסט ומיד יצאתי מהבית למשמרת שנייה ביחידת טיפול נמרץ. לשמחתי, הפעם הרגשתי כבר קצת יותר בנוח. האח שהייתי איתו היה קצת יותר זורם ונתן לי לעשות קצת יותר דברים - לחלק תרופות, לשטוף עירויים, לדבר בעצמי עם המטופלים... וגם הייתה החייאה. פעמיים. לראשונה בחיי ביצעתי עיסויי-חזה על בנאדם ולא על בובה, בזמן אמת ולא כתרגול. אפילו קיבלתי מחמאות על הטכניקה שלי ועל המקצב. כמובן שלא שמחתי על עצם קיומה של ההחייאה, אבל כן שמחתי שהזדמן לי להיות נוכחת בשני "קודים" (Code Blue, כך קוראים למצב בו מתחילים לבצע החייאה בחולה, לרוב מחוסר הכרה), דווקא בטיפול נמרץ, יחידה בה כולם מאוד מנוסים בניהול קודים, יודעים מה צריך לעשות ומתי ומתנהלים בסדר ובקור רוח. במיון ייצא לי לעשות המון החייאות ואני שמחה שיצא לי לתרגל בסביבה מבוקרת. כטבען של משמרות בט"נ, בשלב כלשהו העניינים קצת נרגעו והעברנו את שארית המשמרת ברביצה ופטפוט, אבל למי אכפת. בסופה של המשמרת, השלישית לאותו שבוע, בוקרו של יום שישי כבר חיכה מחוץ לדלת ואני בירכתי בשמחה את סוף השבוע. מה גם שבאותו בוקר קיבלתי את המשכורת הראשונה שלי, אז החיים נראו יפים.

סוף השבוע היה נחמד מאוד. התעוררתי הלומת שינה בשישי בצהריים, אחרי שצברתי שמונה שעות מתחת לפוך. הדיסאוריינטציה שאפפה אותי גרמה לי לחשוב שוב שאלון צדק - העניין פה הוא לא רק כמה שעות ישנים, אלא מתי. בני-אדם לא אמורים לקבל את רוב השינה שלהם במהלך היום. כמה אני שמחה שאני הולכת לעבוד ימים!

בשישי בערב הלכנו לארוחת ערב אצל היולדת. הוריה הגיעו לביקור ארוך ובזמן שהגברים דיברו פוליטיקה, היא ואני ישבנו וקשקשנו ואני זכיתי בזמן איכות מרוכז ובלתי מופרע עם הפיצפיץ, שבשבוע שחלף מאז שפגשתי אותו לאחרונה התמחה בחיוכים והוא עכשיו מחלק אותם לכל דורש, לא בלי מידה מסוימת של מאמץ מהצד השני. הניסיון להשיג אחד מאתגר ביותר, אבל כשזה קורה זה מקסים לגמרי ומספק בהחלט. איזה דבר מתוק!

בשבת בערב יצאנו לבר מקומי, לציין את יום הולדתה של אחת מחברותיו ללימודים של אלון ובראשון בבוקר הוזמנו אל אלי לארוחת בוקר שהוקדשה לפאי תפוחים משני סוגים, אמריקאי והונגרי. יחד עם תה חם ושיחה טובה, זאת הייתה התחלה מעולה ליום האחרון של סוף השבוע.

קצת מצחיק, שאני מעלה פוסט על סוף השבוע ביום שלישי, לא? אבל מיד אחרי הבילוי אצל אלי בראשון בבוקר נסעתי לעשות בייביסיטינג על שלושת הבנים של היולדת (התחלתי לתהות מתי יפסיק להיות לגיטימי להשתמש בכינוי הזה... הפיצפוק כבר בן חודשיים...) וכשחזרתי הביתה בסביבות ארבע אחה"צ הייתי צריכה לאכול מהר-מהר ולצאת למכבסה ולקניות, כי ידעתי שביום שני אני צריכה לקום בחמש וחצי ולא רציתי לבלות במטבח עד מאוחר מדי. קצת נלחצתי מהצורך להצליח לשלב בין המכבסה, הקניות והבישולים והמתח הזה הוציא לי את כל החשק לאפות את הקלצונה שתכננתי עליו. לשמחתי, שיתפתי את אלון בדילמת ניהול הזמן והוא הציע שאני רק אעשה את הקניות ואחזור הביתה, לבישולים, ואז הוא ייסע למכבסה בעצמו, בלעדיי. ההצעה שלו כל-כך הקלה עליי שהודיתי לו חמש פעמים ברצף, אמרתי המון, "אתה פשוט לא יודע כמה זה עוזר לי" ואפילו קצת דמעתי. מה אני אגיד, אני רגשנית-בכיינית.

זאת הייתה עבורי הזדמנות טובה לראות שהעולם לא קורס כשאני קצת משחררת ונותנת לאלון הזדמנות לעזור לי. התמרון הזה התאפשר בזכות שני דברים; האחד הוא שלפני שבוע בערך קניתי שק-רשת לכביסה, שמאפשר לי למיין את הכביסה ל"רגילים" ו"עדינים" כבר בבית ואז אלון לא צריך למיין בעצמו. רק להכניס למכונה, להעביר למייבשים וגמרנו. השני, כמובן, הוא האוטו שלנו. זה מצחיק, כשלא עבדתי ולא היה לנו אוטו, לא העברנו כל יום וכל דקה בתחושה שזה כל-כך חסר לנו ומקשה עלינו. אבל עכשיו כשיש אוטו, לאט-לאט מתגלים לדברים קטנים שהאוטו מאפשר. אין ספק שמדובר ברמה חדשה לגמרי של נוחות שלא הייתה לנו לפני כן. ולמרות זאת, אני פשוט מחכה ליום שבו נעבור דירה למקום עם מכונת כביסה וגם המשימה הזאת תהפוך להיות פחות מורכבת.

בזכות כך שאלון עשה כביסה, יכולתי להכין כל מה שרציתי - שמונה קלצונים אישיים, ממולאים בקוביות חזה עוף, בצל מטוגן, עגבניות מיובשות, תרד ומוצרלה, שמתחלקים בין אלון וביני לצהריים במהלך השבוע, עוגת שיש שנאפתה במסגרת הנסיונות המתמשכים שלי לפצח את הקוד (וגם בגלל שבשבוע שעבר לא אפיתי עוגה וזה חסר לי מאוד כארוחת בוקר) וכמו בכל שבוע, סיר של דייסת אורז, עם מגוון שיפורים - הפעם לא הוספתי בכלל תמצית וניל לדייסה. תחת זאת, השתמשתי בכמה כפיות של תמצית פרחי תפוזים שהגיעה למזווה שלנו כחלק ממה שהורישו לנו יוני וסמדר (שמתם לב להשפעה המתמשכת? תודה סמדר!), בנוסף לתמצית הורדים הרגילה. התוספת הקטנה הזאת רוממה את הדייסה שלי לרמת שלמות חדשה. אני חושבת שפיצחתי את הטעם אליו כיוונתי כל הזמן הזה. גם את המרקם שיפרתי הפעם - קצת לפני תום הבישול עיבדתי את הדייסה באמצעות בלנדר-מוט וממש לפני שכיביתי את האש הוספתי עוד כחצי כוס חלב. התקבלה דייסה בעלת מרקם מעודן יותר ופחות "כבד" וקשה, משהו שיותר מזכיר פודינג, למעשה. ככה זה יהיה מעתה והלאה.

קצף הביצים של עוגת השיש. צילמתי כי זה יפה.

בסוף הלכתי לישון די מאוחר ביום ראשון, כי כמו שקורה לי לא מעט, לא רציתי שסוף השבוע ייגמר והשבוע יתחיל, אז משכתי את הערב עוד קצת. שילמתי את המחיר על זה אתמול בבוקר, כשקמתי בחמש וחצי, אחרי פחות מחמש שעות שינה. למרות זאת ולהפתעתי הרבה, הייתי די עירנית במהלך היום (פרט לשעה שאחרי ארוחת הצהריים, שהיא תמיד הקשה ביותר עבורי, אפילו שאני לא אוכלת ארוחה גדולה מאוד) ואפילו שרדתי די יפה את הנסיעה הביתה (ותודה לאביב גפן שעזר לי, כי אין כמו המוזיקה הגרועה ששמעתי כשהייתי בתיכון, לעזור לי לשרוד נסיעה ארוכה ומשמימה תוך שאני שואגת את המילים) ורק כשירדתי מהכביש המהיר התחלתי להרגיש את העייפות יושבת לי על העפעפיים וכשהגעתי הביתה נכנסתי מיד מתחת לפוך ותפסתי תנומה בת עשרים דקות, שלא הפריעה לי ללכת לישון בעשר ולהירדם תוך שלוש דקות.

לשמחתי, היומיים האחרונים היו מעניינים ודי מהנים. אני משתתפת בקורס critical care כחלק מהאוריינטציה והיה נחמד לחזור שוב על הדברים שלמדתי בעבר ולרענן את ידיעותיי על הפרעות קצב, שבץ מוחי ושאר מצבי חירום רפואיים. מחר אני מגיעה לטיפול נמרץ למשמרת שלישית ואחרונה וביום חמישי אני נכנסת לשמונה שעות ראשונות במיון. אני שמחה שהקורס מחולק כך שהשבוע היו לנו רק יומיים של ישיבה מהבוקר ועד אחה"צ, כי אתמול בצהריים כבר כאב לי הטוסיק. אני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב - לא הלכתי להיות אחות כדי לשבת על התחת (מה תחת? לי אין תחת, יש לי טוסיק). אבל אני מברכת על התוכנית המובנית והמסודרת של ההכנסה לעבודה ולמרות שבמידה כלשהי, כל שעות הכיתה שבעולם לא יכינו אותנו לכניסה למחלקה, אני כן מקווה שהחיזוק החוזר ונשנה של הידע והמיומנויות יקל על המעבר הזה וירכך קצת את ההלם.

העייפות שלי ממשיכה להפתיע אותי. אתמול בדרך לעבודה שמעתי את אוסף השירים של עלי מוהר "וכך התחיל העצב המתוק". הגעתי בדיוק כש"שיעור מולדת" נגמר וכך זכיתי לשמוע את "תן לי יד", השיר הבא בדיסק, מיד עם תחילת הנסיעה הביתה. השיר הזה הוא אחד מהשירים שכמעט תמיד גורמים לי לבכות, אבל אני בטוחה שלעייפות היה חלק גדול בכך שהתחלתי לדמוע כבר בפזמון הראשון. הדמעות חנקו אותי, עד כדי כך שלא הצלחתי להמשיך לשיר. תנו לי להגיד לכם, לבכות תוך כדי נהיגה על כביש מהיר, בזמן נהיגה במהירות של 75 מייל לשעה? לא כדאי. מיד לנגב את הדמעות!


כמו בכל לילה במהלך השבוע, כשאני לא עובדת, הלכתי אתמול לישון כשלוש שעות לפני אלון. הבוקר הוא סיפר לי בהודעת טקסט שכשנכנס למיטה, יד שמאל שלי הייתה מונחת לרוחב הצד שלו במיטה, כרגיל. הוא דיווח שישנתי כל-כך עמוק שאפילו כשהוא הזיז אותה, לא התעוררתי ולא זזתי, אפילו לא קצת. קראתי את ההודעה הזאת במהלך שיעור וזה כל-כך הצחיק אותי שממש הייתי צריכה להחניק צחוק. אני תמיד משועשעת להתוודע לדברים שקרו בזמן שישנתי, מבלי שחשדתי בדבר. "נעים מאוד", אמרתי לו, "אני שק תפוחי האדמה הפרטי שלך".

ואם חשבתם שלא לזכור אם שמתי דאודורנט מיד אחרי שהברגתי את המכסה על הבקבוק זה סימן לעייפות קיצונית, תחשבו שוב. הבוקר, בסוף טקס ההתמרחות הקבוע, כשנשאר לי רק למרוח קרם פנים, שבתי להכרתי באמצע הפעולה ושמתי לב שאני מחזיקה ביד שפופרת של "קרם טוסיקים" לתינוקות, אותו סוג שמורחים לטיפול בתפרחת חיתולים. בזמן שעמדתי על טעותי המוזרה, המכסה כבר היה פתוח והאצבע שלוחה לגרוף כמות נדיבה שתספיק להעניק לחות לכל שטח פניי. הסתכלתי על השפופרת בתדהמה מהולה בבהלה - אתם יודעים כמה קשה להוריד מהעור משחה, תהיה אשר תהיה, המכילה אבץ ומטרתה להעניק לעור שכבה מגנה? החזרתי את השפופרת למקום ומרחתי קרם פנים. "יא-אלוהים", חשבתי לעצמי.

יא-אלוהים.

4 תגובות:

  1. אז הי. אני כמעט ולא מגיב אף פעם לכלום, וקורא אותך מדי פעם בהנאה גדולה כי גם אנחנו מתארחים פה באמריקה לתקופה לא מוגדרת מראש, וגם אנחנו לא פעם מתנחמים בבישולים. אז את כותבת נהדר ותודה על זה. וגם המון הצלחה בעבודה החדשה. אבל משהו בפוסט הפעם לא נתן לי מנוח ובסופו של דבר הביא אותי לחרוג מהרגלי ולכתוב תגובה ; אלון (שנשמע כמו אחלה בחור, כן?) לא ״עוזר״ לך עם הכביסה, מהסיבה הפשוטה שזו גם הכביסה שלו שם אני מניח, ולכן הוא פשוט עושה את הכביסה. פשוט הפתיעה אותי מאוד הגישה שלך לאירוע הזה, בהתחשב בכל הדברים שהנחתי לגביך בתור קורא שלא מכיר אותך אישית.

    השבמחק
    תשובות
    1. היי!

      ראשית, תודה שויתרת על מעטה האנונימיות למעני :)

      שנית, אתה צודק לחלוטין. אלון עושה כביסה, כמו שאני עושה כביסה. והוא שוטף כלים ומנקה את השירותים בדיוק כמוני. ואתה עוד יותר צודק לגביי ההפתעה שלך מהגישה שלי ל"אירוע" הזה, כפי שבחרת לקרוא לו. אני חייבת להודות שאולי לא לגמרי שמתי לב לזה והשיקוף שלך הפתיע גם אותי וקצת הצחיק אותי. כי נבוכתי.

      אני מניחה שאני נושאת עמי איזו תחושה, שנובעת מתפיסתי את עצמי כ"שחקנית החיזוק" של אלון, זאת שהגיעה בתור תוצר נלווה ולא זאת שהובילה את המעבר הנה. לפי התחושה הזאת, עבודות הבית הן התפקיד שלי וכשאלון עושה משהו הוא "עוזר לי", "מקל עליי" וכו'. אני יודעת שזה מוטעה. אבל השנה שחלפה, בה אני הייתי פנויה יותר ואלון עסוק מאוד, קיבעה את התפיסה הזאת. עכשיו כשהמצב קצת השתנה ומטבע הדברים חלוקת הנטל בינינו יותר מאוזנת, אני צריכה לשנות את התפיסה כך שתתאים למציאות החדשה.

      נראה לי שאולי זה גם יעזור לי לחיות עם עצמי יותר בשלום, כמי שלפעמים חוטאת בכך שהיא קוראת לעצמה "פמיניסטית".

      אגב, אם תרצה לחלוק קצת יותר ואולי לשבור את מעטה האנונימיות, אני תמיד שמחה להתכתב במייל. כל טוב :)

      מחק
  2. הי,
    פה במעונות, המייבש הוא בגובה מטר שבעים בערך. אז אני נאלצת לטפס כדי להפעיל אותו. או להשמתמש בבחור הגבוהה, שבגללו אני בפריס.
    אבל חלקות התפקידים משתנה וזה נחמד.
    ואמשח למתכון לבצק הקלצונות. למרות שפה, הן בטח יתפחו יתנהגו אחרת לגמרי.

    השבמחק
    תשובות
    1. את רוצה להגיד לי שיש סיכוי שאף פעם לא חלקתי פה את המתכון שלי לקלצונה?!
      חזרתי אחורה וחיפשתי בבלוג ומצאתי רק אזכורים של הכנתו, אבל מעולם לא מתכון באמת. כמה מוזר!

      500 גרם קמח טוב (אני משתמשת ברב תכליתי או קמח לחם ולפעמים מוסיפה קצת מלא)
      15 גרם שמרים לחים או 5 גרם יבשים
      5 כפות שמנ"ז
      2 כפיות מלח
      280 מ"ל מים

      מערבבים את כל החומרים ורק חצי מכמות המים. את יתר המים מוסיפים בהדרגה כדי שלא נקבל בצק רטוב מדי ונצטרך להוסיף עוד ועוד קמח כדי להשתלט עליו. לשים כעשר דקות (אני אוהבת לשמן את הידיים שלי קצת, מדי פעם). מתפיחים כשעה-שעה וחצי/ עד שמכפיל את נפחו.
      בזמן שהבצק תופח, מכינים את המילוי - כיד הדימיון הטובה עלייך.
      אם יש נוזלים במילוי (למשל, תרד מאודה שנוטה להזיע) כדאי לסנן לפני מילוי המאפים עצמם. כדאי גם לתת למילוי זמן להצטנן מעט, כי מילוי חם יהפוך את הבצק לנוזלי וקשה לניהול.
      עכשיו, נקודת ההחלטה - אפשר להכין מאפה אחד גדול או קטנים, כמה שתרצי.
      על משטח מקומח קלות, מרדדים לעיגול דק (3-5 מ"מ), מעמיסים מילוי על מחצית מהעיגול. מושחים את השוליים של אותו חצי במעט מים, שיעשה דבק. מקפלים את הבצק "הפנוי" מעל העיגול ולוחצים בעזרת האצבעות לסגירה של קו התפר.

      אופים 15-25 דקות בחום גבוה (500 מ"פ, 260 מ"צ), זמן האפייה תלוי בחוזק התנור. הקלצונה מוכן כשהוא שזוף ונפוח.

      Did I miss Something?

      מחק