שלג על עירי, רהיטים חדשים ובצק שמרים גאוני

כמו שכבר סיפרתי, קיצרנו את שהייתנו בקנדה ביום, בגלל האזהרות מפני סופת שלגים רצינית שנדדה ועלתה מדרום ארצות הברית אל חלקה הצפוני, חצתה את הגבול וכיבדה גם את קנדה בכמויות שלג יפות.

הנסיעה מקנדה הביתה לאן ארבור הייתה קצת מתאגרת, מפני שיצאנו לדרך ברבע ל-11 בערב ועד שהגענו הביתה השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר. אני נהגתי מטורונטו ועד קצת אחרי שחצינו את הגבול בחזרה לארה"ב, עד שבהחלטה של רגע, עצרתי באחד מאזורי המנוחה על הכביש המהיר והכרזתי שאני מוכנה להתחלף. בעצם, אני נהגתי חלק לא מבוטל מהקילומטראז' שעשינו בטיול הזה; 450 ק"מ מא"א לטורונטו ביום הראשון, 250 ק"מ מטורונטו לליונז-הד ביום השני ועוד בערך שני-שליש מהדרך מטורונטו לא"א ביום השלישי. אחרי הנהיגה לטורונטו הרגשתי רעננה יחסית, והייתי מרוצה מהמחשבה שפיתחתי סיבולת של ממש בעזרת הנסיעות היומיות לעבודה. אבל כשהגענו לליונז-הד בערב חג המולד הודעתי לחבורה הצוהלת שאני לא נוהגת מחר. 700 ק"מ ביומיים זה מספיק, תודה. חשוב לציין שאני בחרתי לנהוג ביומיים האלה וגם נהניתי מהנהיגה, אבל הברכיים ומפרקי הירך שלי התחילו להביע מחאה רועמת, אז החלטתי שיהיה נבון להעביר את השרביט הלאה.

אחרי שאלון החליף אותי, האתגר האמיתי, מבחינתי, היה להישאר ערה ולארח לו חברה בזמן שהוא נוהג, אבל אחרי כמה דקות של מאבק הוא הרשה לי להירדם בשמירה. שקעתי בשינה עמוקה וכשהתעוררתי, כבר באן ארבור, הייתי מבולבלת לגמרי.

אז אמנם היינו קצת עייפים, אבל תנאי הנסיעה היו מצוינים מבחינת בטיחות, ללא רוח או משקעים. אלון שמח שהחלטנו לחזור והרגיש שקיבלנו את ההחלטה הנכונה ואני חיכיתי לראות אם למחרת באמת מגיעה סופה אדירה. רק אז אסכים להודות בניצחון ההיגיון.

ואכן, התעוררנו למחרת לבוקר לבן מאוד ושלג שירד ללא הפסקה במשך שעות ארוכות. על הקרקע הצטברו יותר מעשרה ס"מ של שלג ואלון הציע שנצא לטיול שלג בעיר. חיכינו שהמדרכות והכבישים יעלמו וערימות השלג יגדלו ואחר-הצהריים יצאנו לנדוד בערבות המושלגות. טוב, לא בדיוק ערבות, אבל מאוד מושלגות. כשהלכנו והשלג היכה על גבנו זה היה די מגניב. לעומת זאת, ללכת מול השלג היורד, כשמדי פעם איזה פתית תועה מוצא את דרכו לתוך העין... זה כואב.

בשנה שעברה לא היה לנו ממש חורף. לפחות לא חורף מישיגני אמיתי, כזה כמו שהיה פה לפני שנתיים, ארוך וקר ומרובה משקעים. אני יודעת שיש ימים שבהם מקללים את הקור ואת השלג, מייחלים לאיזו קרן שמש שתפרוץ מתוך כל האפור ותגרש אותו קצת, אבל בינתיים, כשזאת רק ההתחלה, יש לי הרבה סבלנות לשלג.

כשחזרנו הביתה מהטיול לא התאפקתי ונשכבתי על הדשא הקדמי, שהיה מכוסה שכבה עבה של שלג. מלאך השלג הראשון שלי יצא מכובד בהחלט.

מרוב שכבות לא רואים את הדפנה. נשבעת שאני שם בפנים.

Snow Angle

לפני שנסענו לקנדה, ניצלנו את הימים החופשיים שלי כדי לנסוע לחפש לנו רהיטים. אנחנו שוקלים לעבור דירה השנה, אבל נוטים להישאר בדירתנו הנוכחית, למרות הכל, אם בעלת הבית תרשה לנו. שכר הדירה הגיוני לכיסנו, המיקום שלה מעולה לאלון, שהולך ברגל לאוניברסיטה ולי, שקרובה יחסית ליציאה מהעיר אל הכביש המהיר, המטבח ענק ובאמת שלמעט היעדר מכונת הכביסה, כמעט אין לדירה חסרונות ומעלותיה רבות. אם נישאר בה שנה נוספת, נרוויח הזדמנות לחסוך כסף וגם לדחות קצת את כאב הראש של החיפוש והמעבר.

אבל עד עכשיו לא היה לנו סלון, בעצם. בחלל המשותף של הדירה, אליו מתחברים כל החדרים, הצבנו את שולחן האוכל ואת כורסת הקריאה של אלון. זה היה יותר חדר מעבר מאשר סלון. סובבנו את שולחן האוכל, העברנו שלושה כיסאות לאחסון והשארנו רק שלושה כיסאות לידו, מפני שגם ככה, המקרים בהם אנחנו מארחים ארבעה אנשים וזקוקים לשישה מקומות ליד שולחן האוכל הם נדירים.

כששולחן האוכל במקומו החדש, העברנו את הכורסא של אלון לחדר העבודה-חדר האורחים שלנו וכך התפנה מקום רב ב"סלון", מושלם בדיוק לספה אחת. ומפני שבחלנו באיקאה, שמנו פעמינו לחנויות היד-השנייה שבעירנו ואחרי שלא מצאנו שם מה שחיפשנו, פנינו ל-Art Van, רשת רהיטים מישיגנית שמציעה איכות גבוהה במחירים סבירים. בעיקר, אפשר להשיג שם מציאות נאות במחסן "החיסול". ואכן, מצאנו ספה, שהגיעה אלינו ביום חמישי האחרון. מאז, הבית שלנו הוא קצת יותר "בית".

בארט ואן קנינו גם מיטה חדשה. כבר המון זמן שאני רוצה להחליף את המיטה הרעועה שקנינו באיקאה, כשרק הגענו לארה"ב. כשהרכבנו את מיטת איקאה שלנו, חלק מהברגים לא נכנסו למקומם עד הסוף ובערך אחרי שבוע מהרכבתה היא החלה לחרוק. הרי למה כבר אפשר לצפות ממיטה שעשויה כולה מקורות עץ סנדביץ' המצופים בפורמייקה. המיטה החורקת הוחלפה במיטה ראויה, מעץ מלא, שנרכשה גם היא במכירי חיסול שניצחו את המחירים של איקאה ומאז, כבר כמעט שבוע שאנחנו ישנים על מיטה יציבה ואני נרדמת כל לילה עם חיוך.

. . .

ביום שישי שאחרי חג המולד חזרתי לעבודה. אחרי חופשה בת שבוע, יותר משהרגשתי רעננה ומוכנה לחזור לעבודה, הרגשתי שאני לא זוכרת בכלל שיש לי עבודה. כשהשעון המעורר צלצל בבוקר, קמתי בצייתנות אוטומטית וניהלתי את טקס הבוקר הרגיל שלי, אבל בדרך לעבודה התפלאתי ביני לביני - אז יש לי עבודה, אה? מעניין. אתם אומרים שאני אחות? הה. ואני לובשת מדים? הו.

מעניין.

אחרי שלושה ימי עבודה רצופים כבר חזרתי לקצב, אבל ביום ראשון עזבתי את העבודה מוקדם מכפי המתוכנן. באמצע היום נתקפתי כאב ראש עז, שהביא איתו בחילה וסחרחורת וגם כפה על עין ימין שלי להיסגר למצב חצי-עצום. כשיצאתי להפסקת צהריים, לקחתי שני אופטלגינים. שעה לאחר מכן, כשכאב הראש שלי לא שעה להפצרותיהם של הכדורים שנגדו, הסכמתי להודות שאולי עדיף שאלך הביתה, כמו ששרי הציעה קודם לכן. מעל הכל, זה היה עניין של בטיחות, שכן איך אני אמורה להכניס עירויים ולהזריק תרופות ולהשתמש בשיקול דעת, אם ראשי מעורפל וראייתי מטושטשת.

היציאה לאוויר הצח שיפרה קצת את הרגשתי, ונסעתי הביתה בזהירות יתרה. כשהגעתי הביתה התקלחתי ומיד נכנסתי למיטה. אחרי שינה קצרה הרגשתי טוב יותר, אבל הבחילה עוד הייתה שם וגם איזה זיכרון עמום של אותו כאב ראש. נסעתי להביא את אלון מבית הקפה בעיר, בו ישב ועבד כל היום. הנסיעה רק החמירה את הסחרחורת והבחילה שלי. כשחזרנו הביתה נכנסתי שוב למיטה ונאחזתי במזרון כטובעת.

כעבור כמה דקות, כשראיתי שאני לא נרדמת, ביקשתי מאלון שיכין לי טוסט יבש, בניסין להילחם בבחילה. אחרי כמה ביסים, יצאתי וישבתי על הספה בסלון. אלון הצטרף אליי ויחד ראינו קצת טלוויזיה. הסחת הדעת עזרה והרגשתי טוב יותר. ואז נפתח לי קצת התיאבון ובהשראת ארוחת הבוקר מה-B&B, הכנתי לי ביצה רכה, שהיא לדעתי אוכל הנחמה המושלם כשחולים ומרגישים מסכנים.

חיפשתי בגוגל ומצאתי הנחיות לבישול ביצה רכה מושלמת, כזאת שהחלבון שלה קשה אבל החלמון רך (או נוזלי, לפי הטעם) ואפשר לקלף אותה בשלמותה. אי-אפשר לתאר את תחושת ההישג האדירה שמילאה אותי כשלראשונה בחיי, בישלתי ביצה רכה והיא התקלפה בלי בעיות ויצאה ממש-ממש מושלמת. איזה פינוק. תענוג.

אתמול, אחרי שישנתי 12 שעות ו-15 דקות בלילה, כבר הרגשתי קצת יותר טוב ושמחתי לבלות את רוב היום החופשי שלי במטבח. זה התחיל כשמצאתי חציל בודד במגירת הירקות, שנשאר מחוץ לפרוייקט המוסקה שלי. זרקתי אותו לתנור חם, עטוף בנייר כסף, ופניתי לדבר עם ההורים שלי בסקייפ. אחרי שעה וחצי כיביתי את התנור ונתתי לחציל להצטנן. אז אלון חזר הביתה, אחרי שלקח את האוטו למוסך ועשה קניות. הוא שאל אם אפשר כבר לאכול צהריים. הצעתי לבשל אורז שילווה את השניצלים וליהנות מארוחה חמה, במקום להסתפק בסנדביץ' הקבוע. אלון שאל איזה רוטב יש לאורז, ואז החלטתי שבמקום להפוך את החציל הקלוי לחציל במיונז, אכין ממנו איזה סלט חצילים חם. אידיתי קצת בצל, הוספתי לו רבע פלפל אדום ושתי עגבניות, שתי שיני שום נאות, פתיתי צ'ילי וקצת טימין. המשכתי להקפיץ את התערובת עד שהעגבניות נכנעו ואז הוספתי למחבת את החציל הקלוי, שבינתיים חתכתי ברשלנות, שיתיידד עם יתר החברים ויתמסר לטעמיהם. בתום הבישול הוספתי לחגיגה כפית שמנ"ז וחצי כפית חומץ בלסמי. יצא מעולה.

מאוחר יותר העמדתי בצק ללחם שאור. שוב ניסיתי לאפות בלי תוספת שמרים, שוב קיבלתי כיכר נמוכה ודחוסה, למרות שאפשרתי לבצק 5 שעות תפיחה ועריכה, סך-הכל. אולי אפסיק לנסות וזהו.

וגולת הכותרת הקולינרית של אתמול - עוגת שמרים-קינמון, Cinnamon rolls, לפי מתכון של The pioneer woman. הבצק הזה הוא פשוט גאוני ואני מפצירה בכם, אופים מנוסים וטירונים כאחד, לכו ונסו אותו! זמן ההכנה והעריכה קצר יחסית לבצקי-שמרים אחרים, פחות משעתיים בסה"כ. אבל הגאונות לא נגמרת שם. זהו בעצם בצק שמרים רבוך, בערך. והמתכון לא דורש בכלל ביצים (מעולה למי שאלרגי או סתם לנמנעים). מחממים חלב, סוכר ושמן בסיר בינוני עד כמעט-רתיחה. מניחים בצד עד שפושר, מוסיפים שמרים יבשים ואחרי דקה מוסיפים קמח ומערבבים. מתפיחים שעה ואחריה מוסיפים עוד קמח, אבקת אפייה, סודה לשתייה ומלח - הכל בסיר אחד, מבלי ללכלך קערה אחת נוספת. עורכים את הבצק מיד, מושחים בכמות נאה של חמאה, מפדרים בסוכר וקינמון, מגלגלים לרולדה, חותכים לפרוסות ומסדרים בתבנית משומנת.

מתקבל בצק מאוד נוח לעבודה, שדורש אפייה קצרה מאוד (15-20 דקות), בחום גבוה יחסית (400 מ"פ). מתקבלת עוגה רכה ואוורירית, שאף מתכון שניסיתי, מעולם, לא התחרה איתה. מול גאונות שכזו, אי-אפשר להישאר אדישים.

השיפור היחיד שהייתי מכניסה למתכון, ואיישם בפעם הבאה שאופה את העוגה הזאת (בקרוב מאוד!), הוא שהייתי מרדדת את הבצק לעלה פחות דק. רידדתי אותו לעלה בעובי 3 מ"מ, וכתוצאה מכך התקבלה עוגה עשירה מאוד בקינמון, עד שחלקים ממנה ממש השאירו בפה תחושת חריפות. אחרי שאכלתי את השושנה הראשונה ממש שרף לי החך והרגשתי כאילו נכוויתי. בפעם הבאה ארדד את הבצק לעלה עבה יותר, אהיה נדיבה יותר עם הסוכר ואנהג בפחות פזרנות עם הקינמון, בניסיון להגיע לאיזון המדויק.

ועוד שתי הערות: החלפתי את החלב שבמתכון בחלב שקדים-קוקוס, שהוא החלב היחיד שאני מחזיקה במקרר. זאת אלטרנטיבה נהדרת למי שנמנע ממוצרי חלב (בחמאה אין כמעט לקטוז, לרגישים). אם רוצים לטבען לגמרי את העוגה, אפשר להחליף את המילוי ולהיפטר מהחמאה. העניין היחיד, אני לא יודעת אם בגלל החלב האחר או בגלל הקמח האמריקני, אבל הבצק יצא קצת יבש יחסית לאיך שהוא נראה בתמונות שבמתכון המקורי וכשהוספתי את הקמח לפני העריכה, לא כולו נספג. הוספת שלוק נוסף של חלב פתרה את הבעיה. לתשומת לבכם.

וגם - הכנתי רבע מהכמויות המצוינות במתכון, שכן המתכון המקורי משתמש בליטר חלב ושמונה כוסות קמח ומניב שבע עוגות עגולות. זה המון! רבע הכמות (כוס חלב אחת, שתי כוסות קמח וכן הלאה) הניבה כמות שהספיקה לתבנית 24 עגולה בדיוק. אם לא מתכוונים לחלק לחברים ושכנים, לא צריך יותר. נסו ותהנו!

Happy New Year!