פנקייקים ניצחון!

זה היה מסע ארוך ומפרך. המסע אחרי הגביע הקדוש, לחפש את ביגפוט שלי.

למעשה, אלון ואני הפכנו לכאלה אכלני-פנקייקים רק עם מעברנו לארה"ב. בישראל אף פעם לא ממש הכנתי חביתיות (או איך שלא תרצו לקרוא לזה). וכאן, פתאום התחלתי. אולי בהשפעת והשראת כל סדרות הטלוויזיה האמריקניות שאני צופה בהן. שנכון, צפיתי בהן גם בישראל, אבל מעולם לא במינון קטלני שכזה. ב"האישה הטובה", "האחות ג'קי" ו"דקסטר" כולם תמיד מאוד אוהבים להכין פנקייקס לארוחת בוקר. אני דווקא מעדיפה אותם לארוחת ערב, אבל זה רק בגלל סדר היום שלי, סגנון חיי והבחור איתו התחתנתי, שלא ממש מתחבר לקונספט ארוחת הבוקר.

אניווייז...

כבר למעלה משנה שאני מנסה ומנסה, מחליפה, מוסיפה, משמיטה, משנה את סדר הערבוב, את סוג הקמח, את סוג הנוזלים. לפני בערך חודש, סופסוף מצאתי.

אני חושבת שגיגלתי "לביבות גבינה" או משהו כזה. מצאתי את המתכון המקורי שמאז הכנסתי בו כמה שינויים ושיפורים. אני משתמשת כאן ביוגורט 2% שומן של Fage, כי הוא ממש כמו גבינה לבנה. בשביל מתכונים שדורשים יוגורט הוא פשוט סמיך מדי ולא מכיל מספיק נוזלים. הוא באמת הכי דומה באופיו לגבינה לבנה של תנובה.

קל לי מאוד לזכור את המתכון, כי לפי מספר הביצים ניתן לדעת כמה צריך מהמרכיבים האחרים (פי שניים):

2 ביצים

4 כפות יוגורט מקומי/ גבינה לבנה ישראלית

4 כפות סוכר

4 כפות קמח

מערבבים ביצים עם גבינה (אני עושה זאת באמצעות מטרפה ידנית). מוסיפים סוכר ומערבבים היטב (אני מפחיתה ל-3 כפות, כי יחד עם סירופ מייפל או דבש זה נהיה מתוק מדי), מוסיפים חצי מכמות הקמח, מערבבים היטב ומוסיפים את החצי השני. מערבבים היטב, שוב.

המתכון המקורי לא כלל שמן. בהכנה הראשונה החביתיות נדבקו קצת למחבת ולכן אני מוסיפה 1-2 כפות של שמן קנולה. לא, זאת לא טעות, אין צורך באבקת אפייה או סודה לשתייה. אני מוסיפה גם כפית תמצית וניל וגרידת לימון.

אני מכפילה כמויות ומכינה עם 4 ביצים. משביע מאוד לשני מבוגרים רעבים. אני מכינה חביתיות בינוניות, בגודל המחבת. אופי הבלילה מאפשר להכין חביתית דקה יחסית. הן נפרדות מהמחבת בקלות ומתהפכות בחינניות. מ-4 ביצים מתקבלות 8-9 חביתיות. מ-2 ביצים, ננחש ונאמר שחצי?

אחלה ארוחה.

Sink or Swim

הבדיקה היום עברה בקלות ובהצלחה וקיבלתי את התוצאות להן ייחלתי. בשורות טובות. לכל מחזיקי האצבעות הנאמנים, אפשר לשחרר עכשיו, תודה על השירות המסור.

הבדיקה שעברתי הצריכה שימוש בחומר ניגוד המכיל יוד. לפני כמה שנים פיתחתי שוק אנפילקטי בתגובה לרמיקייד, אחת התרופות הביולוגיות לטיפול בקרוהן. מאז שעברנו לארה"ב, מכינים אותי לכל בדיקה המצריכה חומר ניגוד עם "הכנת אלרגיה" מיוחדת. אמנם מעולם לא פיתחתי תגובה אלרגית ליוד, אבל האמריקנים לא עושים צחוק ולא מחפשים צרות ומאמינים מאוד במשפט - פעם אלרגיה, תמיד חשוד.

ההכנה מאוד פשוטה - לוקחים 3 כדורים של סטרואידים כמה שעות לפני הבדיקה ושעה לפניה לוקחים מנה סטנדרטית של בנדריל - 50 מ"ג. לאור השפעותיו המרדימות של הנ"ל, דרשו ממני להגיע עם נהג, אך מאחר ונהג הבית היה עסוק היום, לקחתי את השאטל של האוניברסיטה הלוך וחזור.

לפני הבדיקה התרגשתי, אז לא הרגשתי ישנונית. אחרי הבדיקה התרגשתי בגלל התוצאות, אז לא הרגשתי ישנונית. אבל אחרי שסיימתי לדבר בטלפון עם אמא שלי ועם נועה, התפשטתי מבגדיי ונשכבתי ליד אלון במיטה לשנ"צ משותף פתאום הרגשתי קצת ממוסטלת, מן תחושת ציפה מוזרה. אלון לא ממש נרדם, רק נח, ומאחר והוא משתייך לאסכולת הפאוור-נאפ, הוא יצא מהמיטה אחרי 25 דקות. גם אני לא נרדמתי, אבל החלטתי להישאר במיטה, כי הרגשתי ישנונית מדי ולא הצלחתי להעלות על דעתי תעסוקה אלטרנטיבית מחוץ למיטה.

ואז נרדמתי לכמעט שעתיים. אין ספק - בנדריל הוא כדור שינה יעיל.

התעוררתי מתישהו באמצע, כי הזעתי מתחת לכרית הדגנים הריחנית איתה אני מכסה את העיניים. ואז נרדמתי חזרה. כן, הזעתי. כבר יום שני ברצף שהטמפרטורות מטפסות למקסימום של 30 מ"צ והבית שלנו מזכיר שבתנאים הנכונים, הוא יודע להפוך לכבשן. לא ניתן להתכחש לכך שעונת הקרטיבים והגלידה חוזרת בגדול וגם הוחלפו דברים בין דיירי הבית בנוגע לשליפתו של המזגן מהארון והרכבתו על החלון.

אחרי שהתעוררתי, שתיתי תה והתאוששתי, אלון הציע שאסע לבריכה. קצת התלבטתי, כי בבוקר שוב תרגלתי יוגה במשך 40 דקות. בדקתי את הלו"ז וגיליתי שגם ככה הבריכה נפתחת לשחייה ציבורית רק בשמונה בערב, אז היו לי עוד שעתיים להתאושש ולהתכוונן.

יצאתי מהבית קצת אחרי שמונה וביליתי חצי שעה במים. בעצם, לא יצא לי להיות בבריכה מאז שמזג האוויר עוד היה קצת יותר קר. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא עד כמה המים קרירים, הרבה יותר ממי הבריכה החורפית, שמחממים אותה לרווחת השוחים. במזג האוויר הנוכחי, השחייה במים קרירים היא פשוט ברכה. איזה כיף.

בעודי שוחה חתירה, שמתי לב לנשימה שלי ונזכרתי בשיחה שניהלתי עם דייב, אחד מאנשי האבטחה במחלקה, כשחזרתי מחופשת המחלה הקצרה לפני חודש בערך. דייב ואני חברים. זה התחיל ביום הראשון לעבודה, כשעלינו כולנו יחד למשרד שלו כדי שינפיק לנו את התגים שלנו. הוא ניסה לקשור שיחה והתבדח עם ההומור העקום והשחור שלו. נראה לי שאני הייתי בין הבודדות, אם לא היחידה, שהעריכה את הבדיחות.

מאז יש בינינו קשר כזה, שיחות רציניות מהולות בהומור ציני, עקיצות, הרמות להנחתה והרבה מרפקים בצלעות. עם השותף הנכון מתקבל בילוי מהנה והזדמנות לפריקת מתח בזמן העבודה.

באותו יום, כשנפגשנו אחרי ההיעדרות בת השבוע שלי, דייב תהה לאן נעלמתי. ואחרי שסיימנו לצחוק על זה שבעלי כלא אותי בבית בגלל שלא הגשתי לו ארוחת ערב בזמן, אמרתי לו שפשוט מאז שירדתי מאוריינטציה, הלחץ גבר וקצת השתלט עליי והמחלה שלי נדלקה מחדש. דייב אמר שאם זה הורס לי את הבריאות זה פשוט לא שווה. ואני אמרתי, אתה יודע מה אומרים לך כשאתה יורד מאוריינטציה - you either sink or you swim. אז אני ניסיתי קצת לשחות. ניסיתי, עד ששמתי לב שאני שוקעת. אבל עכשיו נראה לי שאני מוכנה לשחות שוב, ונראה לי שדווקא למדתי את רוב התנועות. האתגר הבא הוא להצליח לסנכרן בין תנועות החתירה במים לבין הנשימה, כי כשהנשימה אובדת, אז אתה יודע שאתה ממש בצרות.

דייב חתם את שיחת הדימויים הגרועים הזאת בקביעה שזה גם בסדר אם אני לא שוחה חתירה ברמה אולימפית, אלא רק שחיית כלב. העיקר שאני מצליחה להחזיק את הראש מעל המים.

ובינתיים חלף חודש ועוד קצת מאז המשבר הגדול, כמעט חודשיים מאז יצאתי לעצמאות. במאי ירדתי ל-3 משמרות בנות 8 שעות בכל שבוע ובעצם, רוב הזמן עבדתי הרבה יותר, כי "אספתי" ארבע שעות פה ושם, לפי צרכי המחלקה. היה אפילו שבוע אחד בו יצא לי לעבוד 41 שעות וחצי, במשך שישה ימים רצופים. אני ממש לא מתנגדת לכסף וגם לא לימי החופשה/מחלה הצבורים, אבל שמה לב שלא למתוח את הגבול יותר מדי. ובימים החופשיים שלי או בימים בהם אני עובדת רק 4 שעות, אני נחה טוב-טוב ומשקיעה בפיתוח תרבות הפנאי שלי.

ביוני אני מתוכננת לעלות ל-4 ימי עבודה בשבוע, קפיצה נחמדה מ-24 שעות ל-32, וכמובן שתמיד אפשר קצת יותר, אם אני מרגישה שאני מסוגלת. הרעיון המקורי לעלות ל-4 ימים היה שלי ובהתחלה קצת התלבטתי - האם אני באמת רוצה להיות 4 ימים בשבוע בביה"ח, לנסוע הלוך ושוב ארבע פעמים? אבל אז הודיתי, ביני לביני, שהתקופה החולפת הוכיחה לי שארבעה ימים חופשיים זה אחלה רעיון, אבל בפועל, זה קצת יותר מדי זמן. עם ארבע ימים חופשיים קל להתבטל עד-כדי-מוות-מוחי. חסרה בכל זאת איזו מסגרת שתניע לעשות היום מה שמתחשק לדחות למחר, פשוט כי יש פחות מחרים.

שמתי גם לב שכשאני נמצאת בעבודה יותר ימים ברצף, קל לי יותר להיכנס למשמרת ולמצוא את הקצב והזרימה בתוך המשמרת. זה, בניגוד ליום ראשון של חזרה לעבודה אחרי 3-4 ימים חופשיים, שאז עוברת איזו שעה טובה עד שאני נזכרת מה בעצם אני אמורה לעשות, איך לנהל שלושה או ארבעה חדרים בבת אחת מבלי שאפתח פער ענק ואפגר נורא אחרי המשימות שלי והאחות האחראית תנשוף בעורפי.

אז אני דווקא שמחה לקראת השינוי של יוני.

השיחה עם דייב (שמתחתן עוד מעט ועובר לאורגון ואני לגמרי מתבאסת מזה, כי כל המאבטחים האחרים הם צנונים יבשושיים, צעירים ומבוגרים כאחד) הייתה לפני שבועיים בערך, ומאז אני מרגישה שהתרחש עוד שינוי. אני פחות נלחצת במצבים שבעבר היו מלחיצים אותי וגורמים לי לעצור את הנשימה שלי, אם זה רגע בו האחות האחראית חייבת חדר פנוי ולוחצת עליי להזיז חולה לאזור ההשהייה, לשחרר הביתה או לשלוח למחלקה מישהו שכבר יש לו מיטה. או עם חולים קצת יותר מורכבים, או חולים תחת השפעת אלכוהול שלא ממש משתפים פעולה עם הצוות, או חולים שלא מתקשרים, דבר שבעבר היה לי מאוד קשה.

אני מרגישה שאני פחות נאבקת לשמור על הראש מעל המים. שאולי כבר השתלטתי על רוב תנועות השחייה ושברוב המקרים, אני מצליחה לשמור על קצב נכון כדי להצליח לא לאבד את הנשימה שלי. אני עדיין נדהמת מעד כמה שתהליכי הלמידה האלה הם סמויים ומתרחשים מתחת לפני השטח. עוברים שלושה שבועות, בהם כל שבוע נראה לי כמו שנה וכל יום כמו חודש ופתאום אני פוגשת בסיטואציה שלפני כמה ימים הייתי קופאת בה ועכשיו אני מתקתקת אותה בלי לאבד ריכוז או ביטחון לרגע. מאיפה זה בא?!

בקשר הדוק לתחושת המסוגלות ההולכת וגוברת, בשבועות האחרונים אני פחות מתעסקת בשאלות האם המיון הוא המקום בשבילי. אני חוזרת הביתה ממשמרות ולפעמים מספרת לאלון על מטופל או שניים, אבל לרוב אני מתמקדת באנשי הצוות האחרים איתם עבדתי והדינמיקה שהייתה במשמרת. לפעמים אני סתם חולקת קטעים מצחיקים, הווי ואווירה ולפעמים אני מתלוננת על האחות המקבלת במחלקה אחרת שעשתה לי את המוות עם המטופל הזה או ההוא.

גם ביני לבין עצמי, אני הרבה פחות יוצאת ממשמרת וישר מתחילה לחשוב מה זה אומר על התמונה הגדולה יותר, על השייכות שלי למקום ועל נכונות המקום בשבילי. בסופם של רוב הימים אני עושה סוויץ' מנטלי ולא חושבת על זה יותר מדי, כי אני יודעת שבסוף המשמרת אני מותשת, כך שכשדלת האוטו נטרקת ואני מתחילה בנסיעה הביתה, כמעט תמיד המחשבות שלי צובעות הכל שחור ונודדות דווקא לפספוסים והשגיאות, מתעלמות מההצלחות הרבות שמרצפות את הרגעים שמרכיבים כל משמרת.

אחד הדברים שהפכו הכי מרכזיים עבורי בעבודה, היא המסגרת החברתית. נכון, אני לא יוצאת עם האנשים האלה לדרינק של אחרי משמרת והיחסים בינינו מבודדים ברובם לשעות העבודה, בינתיים. ועדיין, אני מרגישה יותר ויותר שהרוב המוחלט של האנשים במחלקה מחבב אותי וחלקם ממש אוהבים אותי ושמחים לקראתי כשאני מגיעה למשמרת, צוהלים כשהם מגלים שהם עובדים איתי באותו אזור. אנשים מעריכים אותי, את מוסר העבודה שלי, את האופי הצחקני והתוסס שלי. אנשים יודעים שאני לא בטלנית ושתמיד אפשר לבקש ממני עזרה ובתמורה, כשאני זקוקה לעזרה, הם לא מבזבזים רגע לפני שהם באים להטות שכם.

וזה כיף. זה כיף להרגיש שבין כל הסבל והכאב, הדם והדמעות. יש מקום לצחוק, בדיחות וקצת קלילות. וזה מאוד כיף שאחרי התקופה שהגיעה מיד עם ירידתי מאוריינטציה, בה הרגשתי שאין לי גב במחלקה, עכשיו אני יודעת מיהם האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיהיו שם איתי ובשבילי. ואם אני רואה שהם איתי במשמרת, באותו אזור של המיון, אני יודעת שיהיה בסדר.

עדיין יש ימים קשים. ימים בהם חולפות ארבע שעות ואני מגלה שכבר שעה אני מתאפקת לפיפי ועוד לא לקחתי לגימה מהתה שלי. אבל א', ברוב הימים אחרי ארבע שעות, נותרה לי רק חצי משמרת. הקיצור לשמונה שעות הופך הכל להרבה יותר נסבל ואפשרי. וב', בתקופה הקצרה שחלפה מאז הירידה מאוריינטציה רכשתי מספיק ביטחון בשביל להגיד - אני הולכת רגע לשירותים, יושבת ללגום מהתה או ממלאה את בקבוק המים שלי ושום דבר לא יקרה בשלוש דקות האלה, בהן אטפל קצת בעצמי ואחדש כוחות ונשימה. ג', שמתי לב שברוב הימים בהם אני רצה כמו משוגעת וחושבת שיש סכנה ממשית שהרגליים שלי תנשורנה לפני סוף המשמרת, כולם סביבי פחות או יותר באותו מצב. ימים קשים הם ימים קשים, נקודה. וכולנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו, לא יותר (ובתקווה, לא פחות). וכן, צרת רבים היא סוג של נחמה.

אחת מהפראמדיקיות הותיקות במחלקה, קים, הייתה מהאנשים הראשונים שחלקו לי מחמאה על "הראש הטוב" שלי מבחינה מקצועית. ולא סתם, זה היה כשעוד הייתי באוריינטציה, באחת המשמרות הנדירות בהן שרי ממש עבדה איתי ולא זרקה אותי על אחות אחרת. ולא סתם מס' 2 - היא חלקה לי את המחמאה כך ששרי תשמע אותה ולא תוכל להתעלם. עמדנו שלושתנו ליד הדלפק והיא אמרה לשרי - "She's good". ואז היא אמרה לי, "לא, באמת, את טובה. יש לך ראש טוב על הכתפיים ואת חושבת נכון. ואני לא אומרת את זה סתם וממש לא אומרת את זה לכל אחד".

לפני כמה שבועות קים יצאה לחופשת מחלה ארוכה, כדי לעבור ניתוח החלפת ברך. כשהיא חזרה, שמחתי מאוד לפגוש אותה ובאחת המשמרות המשותפות שלנו, שמתי לב שיש לה כיסוי לסטטוסקופ. שאלתי אותה איפה היא קנתה אותו, כי כבר שבועות שאני מחפשת, והיא בתגובה הורידה את הכיסוי ונתנה לי אותו במתנה. ככה. שאלתי שמונה פעמים אם היא בטוחה, אמרתי עשרים פעם תודה ואמרתי לה שאני כל-כך מתרגשת שעוד מעט אבכה. היא אמרה לי בזלזול-רב-חיבה, "אל תבכי, קחי את זה ותשתקי".

ומאז אני עוטה בגאווה כיסוי סטטוסקופ בדוגמת דגים. אבל, היותי הבעלים המאושרת של כיסוי אחד רק הבהירה לי עד כמה אני צריכה יותר מכיסוי אחד, מסיבות של היגיינה ומניעת זיהומים. לפיכך, לפני כמה שבועות נכנסתי לאתר שאת הלינק אליו פרסמתי פה, והחלטתי שמספיק ודי - אני קונה!

הרבה מהדגמים שרציתי לא היו זמינים, אבל בסוף הצלחתי לקושש 6 דוגמאות שמצאו חן בעיני ונראו לי נחמדות אבל לא מתאמצות מדי. לפני יומיים, ממש לפני שיצאתי למשמרת, החבילה הגיעה.

מימין לשמאל: ציורי חיות (החביב על אלון), איסטר 1, כוכבי-גאווה על רקע שחור, איסטר 2,
מכשפות ועטלפים להאלווין ובאלכסון, מככב כרגע - המערב הפרוע (שהיה הבחירה של אחד מכם, אני לא זוכרת מי. מרג'ורי?).

איזה מגניבים, אה?!

לסיום, אשתף אתכם בטענה מומצאת לגמרי שלא ראויה ליחס: במהלך המשמרות יש רופאים ועוזרים לרופאים ששומעים מוזיקה. אני מאוד נהנית מזה, כי מוזיקה עוזרת לי לשמור על מורל גבוה וחשיבה חיובית. אבל הסכנה שבדבר, היא שאני נדבקת לשירים שבימים אחרים בכלל לא הייתי שומעת. ואצלי כמו אצלי, אני גם יודעת את כל המילים אחרי האזנה וחצי, אז אני לא נדבקת רק למנגינה.

כרגע מככב בקטיגוריית הדבק שלא ייחלתי לו "Locked out of heaven" של ברונו מארס. ואני מוכנה להודות (רק בגלל שאני יודעת שאת אוהבים אותי ללא תנאים ולא תשפטו אותי לחומרה), שזה שיר חמוד עם אחלה ביט, ואפילו ניגנתי אותו כמה בפעמים מיוטיוב בימים האחרונים ונהניתי מאוד לרקוד-להתחרע לצליליו. מומלץ בחום, וסליחה על התת-רמה.

Hits & Misses

לפני כמה ימים התחשק לי חומוס. יש בארה"ב מוצר שנקרא "פיתה צי'פס". תחשבו על קרעי הפיתה המטוגנים שיש בפלאפליות, עכשיו תחשבו פריך ודק יותר ובשקית - פיתה צ'יפס.

אילוסטרציה

באופן אבסורדי ונטול הסבר, דווקא בתקופה שהרגשתי פחות טוב אחד הדברים הבודדים שלא סלדתי מהם היה החטיף הזה. אז קניתי שקית ואפסנתי אותה בארון לשעת רעב. ואז אחרי שחזרתי להרגיש קצת יותר טוב קניתי עוד שקית, כי הקודמת נגמרה וזה היה לי טעים וכיף. אלון העיר כמה פעמים שחסר איזה ממרח או מטבל לטבול בו את הצ'יפסים ואני עניתי שבשביל זה יש יוגורט, אבל שנינו ידענו שחומוס הוא הממרח האולטימטיבי במקרה הזה. שנינו גם ידענו שאת החומוס התעשייתי האמריקני סטייל "צבר", אנחנו לא קונים. איכסה-פיכסה.

המחשבה נשתלה לי במוח, ולפני כמה ימים נסעתי לקרוגר וקניתי שתי קופסאות שימורים של גרגירי חומוס, במחשבה להכין חומוס ביתי-של-עצלנים, ללא השרייה ובישול ארוך של גרגירי החומוס. קופסאות השימורים הגיעו הביתה ונשלחו לארון והימים חלפו. בינתיים, מצאתי את עצמי נוסעת ברחבי העיר ביום שלישי ובין היתר, הגעתי לקרבת אחת מחנויות המכולת הערביות (מה שקוראים באמריקנית, מזרח-תיכוניות). הייתה זו שעת צהריים והייתי מאוד רעבה, אז נכנסתי וקניתי קופסא בינונית של סלט חצילים, שקית פיתות טריות וקופסא קטנה של חומוס. אף פעם לא קניתי חומוס במעדניות הערביות בעיר, עדיין, אבל הרעב שהלך והתגבר והמחשבה על פיתה עם חומוס ומלפפון ירוק הביאה אותי ללכת על זה. שעטתי הביתה עם השלל ומיד עם הגיעי פתחתי את הקופסאות, קרעתי כמה פיתות וניגבתי. האמת שהיה חומוס לא רע בכלל ובהחלט מוצלח יותר מהגרסה המסחרית-תעשייתית המצויה בחנויות הגדולות. משום מה, האמריקאים חושבים שחומוס אמור להיות חמוץ וחסר אופי. לנסות להסביר לאמריקני מהו טעמו של חומוס "אמיתי" זה כמו לנסות להסביר לעיוור מה זה כחול. קרב אבוד מראש.

כשהייתי קטנה, אבא שלי היה מכין חומוס ביתי. אני זוכרת את הטקס סביב סיר הלחץ בו הוא היה מבשל את החומוסים, את השסתום המסתובב שהיה שורק בתגובה ללחץ הנבנה בסיר. לפעמים, בתום הבישול הייתי מקבלת קערית קטנטנה עם גרגירים חמימים, רכים וארומטיים, והייתי יושבת איתם בסלון ומנשנשת אותם בריכוז ובהנאה.

החומוס הקנוי היה טעים באופן מפתיע וגרם לי להתגעגע לחומוסים טעימים-אף-יותר המצויים מעבר לים הגדול, כאלה שמגיעים עם פלחי בצל חי ומלפפון חמוץ במלח ופיתות אמיתיות וטריות שיצאו זה-עתה מהתנור. איי, רק לכתוב על זה גורם לי לרייר.

בכל אופן --

עברו יום ויומיים, החומוס נגמר ואיתו גם הפיתות ושאריות סלט החצילים שתפסו איזה טעם מוזר וקצת תוסס נשלחו אחר-כבוד לפח. שעת ערב מאוחרת זימנה לי כמה דקות פנויות וחשק לשהות במטבח, אז הלכתי להוציא את הרעיון שלי אל הפועל.

פתחתי קופסת שימורים, סיננתי ושטפתי וסיננתי וחוזר חלילה כפול חמש. אחר כך קילפתי את כל החומוסימים, אחד-אחד, מקליפתם השקופה. ברבע לאחת-עשרה בלילה, קילוף קטניות הוא בדיוק מאותן משימות נטולות-מחשבה שכל-כך נעים לעשות, כשהדלת האחורית הפתוחה מזרימה רוח קלה של אוויר צונן אחרי היום שהיה חם באופן שובר-שיאים לעונה. הרוח הביאה איתה קולות וריחות מבחוץ ואני עמדתי במטבח, לאור הניאון, מפרידה חומוסים מקליפתם, מחייכת וחושבת מחשבות-של-סתם ביני לביני.

אחרי שכל החומוסים היו ערומים ומוכנים בכוסית מעבד המזון, טחנתי אותם והוספתי טחינה גולמית וקצת לימון וכמון ומלח ושמנ"ז. ואז טעמתי. מלוח מדי ובטעם של טחינה. כמעט שום זכר לחומוס, אולי רק איזה טעם קלוש ורמז במרקם. הם דווקא טעימים כגרגירים לנשנוש או בסלט, אבל כנראה שאין להם מספיק אופי כדי להחזיק סלט חומוס ראוי. או שהם לא מהזן המתאים, או שהשהייה הממושכת בחשכת קופסת השימורים השכיחה מהם את אופיים, בכל מקרה, התוצאה זהה - אלה פשוט לא החומוסים הנכונים למשימה.

אלון שכנע אותי לא לזרוק מיד, אולי אחרי לילה במקרר זה ישתנה או ישתפר, אז העברתי את החגיגה לצנצנת והחבאתי במקרר. שנאמר, נזרוק את זה מחר.

זה מה שנקרא באנגלית Epic Fail, עושים כזה בילד-אפ למשהו ואז הוא מתברר ככישלון. לפעמים זה בגלל שהתוכנית גרועה, לפעמים פשוט כי הרעיון גרוע מיסודו. בכל אופן, אני אמשיך לקנות חומוס בחנות של הערבים ולפנטז על חומוס בישראל.

בפינת ההצלחות, מצאתי היום קצת זמן להשלים את פרויקט הפרחים המיובשים שלי. מסגרת כבר הייתה, הפרחים כבר היו מוכנים, כל מה שהייתי צריכה זה זמן. הבוקר ניגשתי למשימה - פירקתי את המסגרת ואמרתי לאלון שכואב הלב, כי עבודת המסגור שלה כל-כך טובה. כבר כמעט ולא עושים היום מסגרות מוזמנות בהתאמה אישית. אנשים קונים במסגרות בזול, באיקאה או בטארגט. מסגרת טובה היא השקעה רצינית.

נהניתי מאוד ממלאכת היצירה וההרכבה ויותר מהכל התרגשתי לראות את התוצר המוגמר, התגשמות החזון הקטן שלי. זה מאוד מספק, לראות איך רעיון קטן הופך למציאות. כיף. ועכשיו זה תלוי לנו על הקיר ומקשט את הסלון בפשטות נטורליסטית-מינימליסטית, אך לא נטולת סטייל וחן.

תקריב

תרחיק

מצאתי היום אחלה שיעור יוגה ביוטיוב. הוא חלק מסדרת שיעורי הטה יוגה (Hatha), שהיא אחת מצורות היוגה הקלאסיות שנולדו בהודו במאה ה-15. בזמן האחרון, מאז שחזרתי קצת לתרגל יוגה חבלים, הרגשתי שאני מתגעגעת דווקא לצורות יוגה קלאסיות יותר, שמכוונות פנימה ומתרכזות יותר בנשימה ובהשקטת המחשבה דרך התנועות והתנוחות. הבעיה היא שעוד לא מצאתי סטודיו יוגה נגיש במרכז העיר, שמציע לוח זמנים גמיש ולא מתחשק לי לנסוע לשיעורי יוגה עם האוטו.

הערב ישבתי מול המחשב והרגשתי עקצוץ בכתפיים, שאמר לי: בבקשה תזיזי אותנו קצת. אז חיפשתי ומצאתי את שיעור היוגה הזה ותרגלתי בעזרתו במשך 42 דקות. כשאני מתרגלת בבית לבדי, אני לרוב עושה רק נשימות כי אני מתעצלת לקום וממש לזוז וגם אין לי השראה לברוא בעצמי רצפים של תנועות. אז נחמד שיש גם את האופציה הזאת.

מחר אני עוברת בדיקה חשובה, שתוצאותיה יעצבו את האופן בו החיים שלנו ייראו בזמן הקרוב. נשמע דרמטי, הא? it is what it is, ותהיה התוצאה אשר תהיה, ברור לי שנתמודד עם מה שיבוא.

ובכל זאת - תחזיקו אצבעות שנקבל בשורות טובות ואת התוצאות שאנחנו מייחלים להן. אמן.

שבוע טוב!

עוגת גבינה גמדית וספונטנית, הגיגים ומציאוֹת

השבוע החולף עבר עליי ארוך וקשה. היממה שחבקה לתוכה את השמיני והתשיעי במאי באה לי לא טוב. ביום רביעי עמית לעבודה שהכרתי בחודשים האחרונים שעבד ככבאי ופראמדיק בתחנת כיבוי האש המקומית נספה בשריפה בעודו מנסה להציל אחרים מהאש. בחמישי בבוקר התעוררתי לבשורות רעות נוספות - שוקי, אבא של אוסנת, נפטר אחרי מאבק ממושך בלימפומה.

שני מתים ביממה אחת, אחד צעיר ומותו פתאומי, אחד פחות צעיר ומותו צפוי ובכל-זאת כשהוא מגיע בסופו של דבר, הוא תופס אותך בהפתעה ובהחלט לא פחות מכאיב.

היה קשה לי להסביר לעצמי את מותו של בריאן, בחור בן גילי עם עיניים טובות וחייכניות וגומות חן שעומקן כמעט כמו רוחב ליבו ומסירותו למטופלים שלו. רגע אחד הוא עוד מביא אלינו מטופלים למיון באמבולנס ורגע אחר-כך הוא איננו. באנגלית אומרים gone, וזה עוד יותר בלתי נתפס בעיני - נעלם. איננו. היה ואינו עוד. הפתאומיות הזאת. והנסיבות הנוראיות בהן הוא נהרג. נורא.

ושוקי. חלק מהמשפחה המורחבת שלי, גם אם לא מקשרי דם ובשר, בהחלט מהקשרים הסבוכים שמתערבבים ונרקמים לאורך חיים שלמים. איש שהכיר אותי עוד לפני שהכרתי את עצמי, מיום היוולדי ודרך כל נקודות הציון המשמעותיות בחיי. חלק ברור ומוכר מהרקע של חיי וגם הוא פתאום איננו והכל קורה בישראל, כל-כך רחוק ממני, מנותק ובכל-זאת, פצע מדמם. איך מתאבלים על פניי אוקיינוס שלם?

אז נאבקתי. אחרי יום רביעי הגיעו יומיים חופשיים שהרגישו כמו נצח, נמתחו ונתארכו ובסופם לא הצלחתי לחשוב בכלל איך אחזור לעבודה. ובכל זאת, היה משהו מנחם במחלקה - שם כולם מבינים את העצב, וכולם הכירו את בריאן, חלקם אפילו עבדו איתו בתחנת כיבוי האש. יש כאן מישהו שחולק איתי את כובד המשא, את נטל הכאב. לפחות את חלקו. העבודה גם מאלצת לעטות איזו מסכה, להתאמץ להחזיק, גם אם הלחץ על התפרים גדול יותר מהרגיל ומדי פעם נפערים ביניהם רווחים שבורח דרכם קצת עצב.

עוד לפני יום רביעי הרגשתי שעוברת עליי תקופה לא קלה רגשית. אני עייפה וקשה לי למצוא את שמחת החיים שלי, שעבורי היא חלק כל-כך ברור וטבעי ממני. מאז ההתקף האחרון עבר כבר חודש ואני עדיין מרגישה שאני מדשדשת, מתקשה להתניע ולחזור לעצמי לגמרי. יום רביעי נתן לי מכה לכנף והסיט אותי עוד יותר מהמסלול שאני נאבקת כל-כך לשוב אליו.

לפני יומיים החלטתי שהגיע הזמן שאפחית קצת זמן מחשב ומסך. מאז שהרגשתי לא טוב לפני חודש ואפילו עוד לפני, יוצא שהימים החופשיים שלי מוקדשים בחלקם הגדול לצפייה בטלוויזיה ומשחק במחשב. המון ישיבה, לא מספיק תנועה. התחלתי לחשוש שאולי זאת הסיבה שאני עצובה יותר מהרגיל, גם אחרי שמכניסים את הסיבות המוצדקות לתוך המשוואה. אולי אני צריכה להרחיק את עצמי קצת מהמחשב, מהדרמה והעצב של הסדרות שאני צורכת במינונים גבוהים כל-כך, בהם בנוסף לצרותיי שלי, אני מזדהה עד כאב עם צרותיהם של אנשים בדיוניים.

בינתיים היה לי רק יום חופשי אחד וכבר נרשמה בו הצלחה ביישום ההחלטה. במקום לשבת ליד המחשב שתיתי את התה של הבוקר בשקט, בזמן שישבתי ליד אלון וקצת ספגתי את הנוכחות שלו אליי. ואז יצאתי מהבית וכל היום הסתובבתי מפה לשם. ישבתי ליד המחשב רק לכמה דקות בצהריים ואז שוב דקות ספורות בערב. זה הרגיש משחרר ונכון. אני שמחה שהצלחתי לקרוא את האותות ולהגיב אליהם בהתאם.

אחד מהפה והשם שהתגלגלתי אליהם הם מחסני צבא הישע. נסעתי לשם כדי לחפש מסגרות לפרוייקט הנוכחי שלי - ייבוש פרחים. התחלתי לייבש פרחים לפני שבועיים בערך, כשפריחת האביב התפרצה בעוז וחשבתי לעצמי, כמה נחמד יהיה אם אוכל להכניס את כל זה פנימה וגם לשמר חלק מהטבע הזה לעונות הקרות יותר. יש לי משיכה עתיקת יומין לפרחים ועלים מיובשים, שקצת מזכירים לי עבודת ביוטופ ומעבדות בוטניקה.

חשבתי לקנות כמה מסגרות קטנות ולתלות אותן בבלאגן מאורגן על אותו קיר, אבל אחרי התייעצות עם אמא שלי, החלטתי ללכת על מסגרת אחת, כדי לא "להרעיש" ויזואלית. ואז, בהסתכלות על המבחר שהיה בחנות חשבתי - אולי מסגרת "סדרה", והחלטתי שזה הסגנון שהכי יתאים לקונספט.

עם הפרחים בפנים במקום התמונות,
אני אתלה אותה לרוחב/ אופקית ולא לאורך/ אנכית.

מדפי המסגרות היו מלאים מציאות בעלות ערך "פשפשי" גבוה מהרגיל ולכן ביליתי זמן רב בנבירה, הרבה מכפי שצפיתי או תכננתי. בדרך כלל אני מוצאת שם מסגרות יפות שבתוכן תמונות קיטשיות או, חד וחלק - מכוערות. מלכתחילה אני הולכת לשם בשביל המסגרות, במחשבה תחילה שכל מה שבתוך המסגרת יילך לפח אוטומטית. אבל הפעם...

מצאתי את הרקמה הזאת ובמקרה שלה, אני מתכננת לשמור דווקא עליה ואילו המסגרת תוחלף. בתכנון רחוק לתוך העתיד אני רואה אותה תלויה בחדר ילדים.

בגב המסגרת מצאתי הקדשה:
לילד, מסבתא-רבתא שלו, לכבוד יום הולדתו ה-2

התמונה הבאה מצאה חן בעיני מאוד. אלון אומר שהיא קצת פטריוטית מדי לטעמו, אבל בעיני היא מסמך היסטורי מדהים ויש בה משהו שכמעט מהפנט אותי - להסתכל על השוטרים, על היציבה השונה של כל אחד מהם, על הבעת הפנים. לנסות להבין מה הם עושים שם ולמה הם עומדים כך. למה הם מחכים... אם אלה היו שוטרים ישראלים הייתי חושבת שאולי הם עומדים בצפירה. למרות שהיא די יקרה בקנה מידה של חנות יד-שנייה, הרגשתי שאם אשאיר אותה מאחור אצטער. אצלי, זהו מדד חזק מאוד למוצדקות הקנייה.

את התמונה הבאה כל אחד היה יכול לצלם ודווקא בגלל זה היא תפסה אותי. משהו בפשטות, המינימליזם ועם זאת, יש בה איזה קסם. היא גורמת לי להתגעגע לילדות שאינה שלי, למקום שמרגיש כאילו הכרתי ואבד.

מזג האוויר מתחמם וגם זה עוזר לי קצת להתאושש מאירועי השבוע שעבר. כבר שלושה ימים שאלון ואני הולכים בערב, מסתובבים בשכונות הסמוכות לשלנו ונהנים מריח פריחת הלילך, מהעננים המחליפים צבעים לעומת השמש השוקעת והרוח המזדמנת שמלטפת את העורף ומרוממת את הרוח. לקראת סוף הליכת הערב היום, כשהתקרבנו הביתה, דנו באפשרויות לארוחת ערב. אלון שאל מתי כבר נאכל שוב פנקייקים ואז הזכיר שבכלל היה שבועות ולא אכלנו עוגת גבינה.

כמובן שהוא לא ביקש או דרש ואפילו לא התכוון לרמוז, אבל כשהגענו הביתה המוח שלי כבר התחיל לקדוח ולרקוח מזימות ומתכונים. עם קצת עזרה מגוגל ומאקו, אלתרתי עוגת גבינה בחצאי-כמויות וזמן ערבוב של עשר דקות. יותר קל מזה - אין.

ויתרתי על הקלתית והכנתי תחתית מפירוריי graham crackers עם קצת חלב ושתי כפיות חמאה. אנחנו רק שנינו ויש לי את התבנית הקטנטונת (חצי מ-24) שאמא שלי קנתה לי פעם, אז חתכתי את כמויות המלית לחצי:

300 גרם יוגורט 2% (כתחליף גבינה לבנה ובתוספת מה שניחשתי שהוא רבע גביע שמנת חמוצה)
שליש כוס סוכר לבן
כפית תמצית וניל (כי אין לי סוכר וניל)
ביצה אחת
2 כפות סולת

הוספתי כפית גרידת לימון, כי מבחינתי, בלי זה אין עוגת גבינה. ויתרתי על הצימוקים כי הם לא לעניין כאן, לטעמי.

בלי הקצפות, לכלכתי רק שתי קעריות קטנות ומזלג אחד. יותר קל מזה, אין. 45 דקות אפייה ב-180 מ"צ.

אלון לא הצליח לחכות שיתקרר וישר זלל שתי פרוסות גמדיות, מכל אחת מהן קיפדתי את הקצה-קצה. יצא מאוד אוורירי ועסיסי. בטח יהיה טעים יותר כשיתקרר.

וזאת שמחת החיים שאני מדברת עליה. החדווה. הרצון להתפרץ למטבח בסערה, לערבב ולהקציף וללוש ולהתעסק ולהצליח ולהיכשל, רק בגלל איזו מילה שאלון אמר, או שבריר שיחה. כי זאת אני, כמו שאני מכירה את עצמי. אני צריכה את זה, כדי לזהות את עצמי ולהרגיש עצמי. להרגיש חיים.

גולאש פרידה מהחורף

לפני שבוע ינאי הגיע לביקור בעיר והתארח אצלנו ללילה. ביום רביעי נפגשנו לקפה-של-בוקר בעיר ובשלב מסוים בשיחה ינאי עצר ואמר - את קולטת שיורד שלג בחוץ?! השבוע האחרון של אפריל ושלג. משוגע. רק יום קודם לכן הלכתי ברחוב בחולצה קצרה.

אחרי השלג בא הגשם. ובימים האחרונים סופסוף קצת יותר חם ונדמה שאולי הטבע מסכים להשתכנע שזה באמת הזמן לפרוח ולזמזם. במקביל לאביב הזה, פתאום נגמרה שנת הלימודים. לגמרי-לגמרי בהפתעה. היינו כל-כך עסוקים שלא שמנו לב שזה מתקרב והנה זה כאן. ופתאום לאלון יש עבודות סיום והוא צריך לבדוק מבחנים.

השכונה שסביבנו מתעוררת לחיים. אחרי חורף ארוך וקר אנשים מתחילים לצאת מהבתים, להוציא את הרמקולים שלהם איתם ולנגן מוזיקה. שוב רואים משאיות שכורות קטנות ברחובות וילדי-קולג' עוזבים דירות שכורות ונוסעים חזרה הביתה לחודשי הקיץ. במקומם יבואו כאלה שהגיעו להעביר כאן רק את הקיץ. מעגל החיים.

אתמול הוזמנו לברביקיו רב-משתתפים אצל רוב ואן, לחגיגת סיום שנת הלימודים. מאחר והיו בערך 24 מעלות במהלך היום החלטתי ללבוש בגדי קיץ של ממש. עכשיו, אני יודעת שירדתי הרבה במשקל מאז שעברנו הנה, בעיקר בחודשים האחרונים, אבל הניסיון הקצר להיכנס למלתחת הקיץ של שנה שעברה זימן לי הבהרה ויזואלית מרשימה להבדל בין אז לעכשיו. יש לי זוג ג'ינס קצרים בצבע בורדו, שקניתי בתחילת הקיץ שעבר. לבשתי אותם אתמול וגיליתי שבין המותניים שלי לבין המכנסיים יש עכשיו רווח של 10 ס"מ בערך. אפילו לא משהו שחגורה תצליח לתקן. כנראה שככה נראים 7 קילו פחות.

לא שאני מתלוננת! הייתי יכולה לוותר על ה-7 קילו האלה ואיבדתי אותם בהדרגה באופן שאינו לגמרי בלתי-בריא. פשוט לא תכננתי לקנות מלתחה חדשה הקיץ ונראה שאין לי ברירה. מה גם שעכשיו יש לי כ-10 זוגות מכנסיים שאין להם שימוש. כנראה שהגיע הזמן לארוז אותם בשקיות ולחשוב אם אני רוצה לשמור אותם לעתיד של גזרה מלאה יותר, או פשוט למסור אותם לצדקה ולקנות אחרים בבוא הצורך. בינתיים יש לי הזדמנות חדשה להעריך את העובדה שבמקצוע שלי לובשים מדים ובימים החופשיים שלי אני גם ככה מסתובבת בפיג'מה רוב היום.

לפני שנתיים ממש בזמן הזה, ב-8 במאי, ליתר דיוק, אלון ואני נסענו לפראג עם כל המשפחה שלי. זוג הורים וארבעה ילדים בוגרים, על בני זוגם וטפיהם. זאת הייתה חגיגת יום הולדת 60 מאוחרת שאבא שלי בחר ותכנן לעצמו. זאת הייתה הפעם הראשונה של אלון ושלי בפראג והפקנו ממנה את המירב.

ביום האחרון, ממש לפני שהגיע הזמן לארוז ולחזור לישראל, התיישבנו רק שנינו לארוחת ערב במסעדה קטנה ששכנה בסמטה קטנה בסמוך לבית הדירות בו התאכסנו. הזמנו שנינו את אותה המנה - מרק גולאש בכיכר לחם כפרי ותוספת בצד של תפוחי-אדמה אפויים בנייר כסף עם שמנת חמוצה. כך השקענו את אחרוני היורו שעוד היו לנו בארנק. ולמרות שזה לא היה הגולאש הכי מוצלח בעולם, הוא היה בדיוק מה שרצינו באותו רגע - חם וממלא ובעל טעם של סיום נעים לטיול נעים.

בימים האחרונים אני קצת מתגעגעת לטיולים שלנו, שהיו. אולי בגלל האתגרים שאני ניצבת בפניהם בחודשים האחרונים, נפשי מוליכה אותי למקומות בהם הייתי חופשייה, נינוחה ומאושרת - המסע לבוסטון בקיץ שעבר, הטיול המופלא בלונדון ואותו ביקור קצר בפראג, כשבאחד הימים קנינו לנו שתי פחיות בירה, בייגלה וגבינת שמנת במכולת שכונתית והלכנו איתם לאחד הפארקים באזור, להתחרדן בשמש, לנשום ופשוט להיות.

. . .

בעצם אף פעם לא הכנתי גולאש בעצמי. ביום שני קניתי בקרוגר מגש של קוביות בקר לנזיד (stew). ולא בגלל שתכננתי להכין גולאש או נזיד אחר, אלא בגלל שעברתי ליד מקרר הבשרים נטולת השראה ורעיונות, ואחרי שאספתי לעגלתי עוף והודו טחונים, צד את עיני המגש הזה וישר חשבתי כמה אלון ישמח לאכול תבשיל כזה בדיוק. אלון נולד בשביל גולאש.

לא ממש חיפשתי מתכון. עבדתי לפי היגיון וזיכרון של מה שאני יודעת וחושבת שאמור להיות בגולאש. חתכתי שני בצלים בינוניים לרצועות חצי-דקות, וצרבתי אותם בסיר שאפשר להכניס לתנור. כשאני אומרת "צרבתי", אני מתכוונת שהתחלתי את האידוי-טיגון שלהם ללא מים או שמן בסיר. רק חום הכיריים והבצלים. אם יש לכם סיר עם תחתית עבה, אחרי חמש דקות הבצלים מתחילים להתעייף ולאבד מהתנגדותם ומתחילים להשחים ולהתקרמל בקצוות. זה תהליך הרבה יותר שווה מטיגון או אידוי רגיל לטעמי, הוא מצריך משמעותית פחות שמן והבצל יוצא מוצלח יותר.

אחרי חמש דקות של בצל ללא-כלום הוספתי לסיר כף שמנ"ז וחצי כפית מלח, ערבבתי טוב והוספתי את הבשר להקפצת-השחמה. כשהבשר כולו שינה את צבעו תיבלתי בתיבול המסורתי - פלפל שחור, פפריקה מתוקה וחריפה. הוספתי גם קצת טימין ושלוש שיני שום. בשלב זה הוספתי לסיר חצי בקבוק יין לבן תוסס, פשוט כי זה מה שהיה לי במקרר (יין בן 11 חודשים שקיבלתי במתנה מג'וליה לרגל הצלחתי במבחן הרישוי האמריקני ועד עכשיו לא מצאתי לו שימוש. אז עכשיו מצאתי). בשלב הבא הוספתי לסיר כוס של גזרים גמדיים ושתי כפיות נדיבות של רסק עגבניות. וגם 5 תפוחי אדמה חתוכים לרבעים.

הנמכתי להבה ובישלתי בערך שעתיים בבעבוע עדין. כעבור שעתיים עוגת הבננות פינתה את התנור והעברתי את הסיר לשם, לשעתיים נוספות. החלטתי שדי כשתפוחי האדמה היו כולם שחומים ורכים והבשר גם כן, אבל אני בטוחה שזמן בישול ארוך יותר רק ישפר. ההכנה באמת כל-כך קלה והתוצאה כל-כך טעימה, שאם לא היה מדובר בבשר אדום הייתי שוקלת להחליף כל תבשיל אחר בזה ולבסס את התזונה שלי על גולאש, לעד. כיף להוסיף עוד מנה קלה, טעימה ומרשימה לרפרטואר.

הצעת הגשה: לאכול ישירות מעל הסיר הפתוח עם מזלג. לכו על זה.

ותמונה לא קשורה, ממגרש החנייה בקרוגר, באותו יום:

איזה מגניב, אה?!

(היעדר התמונות מקורו בהיעדר פוטוגניות. לכו צלמו בשר עם מצלמה של טלפון נייד...)

השארתי את הסיר בתנור, הוצאתי את האופניים שלי מהמוסך ולראשונה השנה, רכבתי לפגישת הדיקור השבועית שלי. הידד לעונת האופניים, הידד!