יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

שבוע 29, טרימסטר שלישי

היום ישבתי על האסלה וחשבתי לעצמי - עוד חמישה שבועות, שבוע 34.

ככה אני, מקצרת זמנים. היום נר ראשון של חנוכה, מחר חג ההודיה ואני עובדת ובשישי טסים לבוסטון ומבלים שני לילות ושלושה ימים שכבר חיכיתי וצפיתי להם מאוד. שבוע וחצי אחרי החזרה מבוסטון עוברים דירה ואז אני כבר רואה איך הכל יעבור בהילוך מהיר. כבר עובר.

לפני שבוע היינו בהערכת משקל ראשונה. עוד אחד מאותם תענוגות שאנחנו זוכים להם מתוקף היותי הריון בסיכון בגלל הקרוהן, עם שני סיכונים עיקריים תחת ההגדרה הזאת - משקל לידה נמוך ופגות מאוחרת (ז"א, לידה משבוע 34 ואילך). אני ממש לא מתלוננת. מציעים לנו להתראות עם התינוק המתבשל שלנו אחת ל-4 שבועות מעתה ועד לידה, מה רע בזה?

הסקירה הייתה מעולה. הדרדק שוקל בול כמו שהוא צריך. גם זכינו להיזכר, אחרי הפסקה של 9 שבועות, שאשכרה יש שם תינוק אנושי, אמיתי ממש, עם שתי ידיים ורגליים וראש ופנים והכל, וגם גילינו שהוא כבר התמקם לו עם הראש למטה, בגבו לצד שמאל של הבטן שלי, תנוחה ממש אידיאלית ללידה טבעית, כזאת כמו שאני רוצה.

"אני יודעת שהוא עוד יכול לזוז ולהתהפך", אמרתי באותו ערב בשיעור יוגה-הריון, "אבל בינתיים אני מבסוטה. איזה mommy pleaser, over achiver". הייתי שמחה עד הגג, כי הפחד הכי גדול שלי בקשר להריון הזה הוא שנזדקק לקיסרי, עוד לפני שתתחיל לידה. קיסרי חירום זה דבר אחד, קיסרי מתוכנן? דבר אחר לגמרי ומאוד לא עדיף עם ההיסטוריה העשירה שלי של ניתוחי בטן. את הבטן אני מעדיפה לשמור לניתוחי-קרוהן עתידיים.

אחרי התלבטויות בסגנון "האם זה מתאים לי" החלטתי לתת לבנות בעבודה לתכנן ולחגוג לי baby shower. לא רוצה לחרב להן את הכיף ורוצה קצת להתפנק בחגיגות של אחרים אותי ואת התינוק שצומח לי בבטן, מה יש? לעצמנו ולחברינו שאינם-מהעבודה נארגן חנוכת בית שהיא גם מסיבת שנה אזרחית חדשה וגם baby shower. אבל לא רציתי שהמטרת המתנות תהיה המוקד.

כל השאוורז מתוכננות לקרות בסביבות השבוע ה-35 להריון שלי. ככה אני, לוקחת סיכונים. גם ככה אנחנו כל הזמן אומרים בצחוק שיהיה פה ממוצע בין הנטייה המשפחתית (של האמהות, שלי ושל אלון ושל האחיות של אלון) לסחוב עד סוף שבוע 41 לבין הנטייה של קרוהניסטיות ללדת מוקדם. אולי בסוף ייצא שבוע 38, ככה, באמצע. הדבר היחיד שאני מתכוונת לארגן בעצמי זה את העריסה ואת כיסא הבטיחות, עד שבוע 34. בגדים כבר קיבלתי מחברות ואני מכוסה, אלא אם יוולד איזה רבע עופניק במשקל נוצה, שאז נצטרך יותר בגדים במידת NB ממה שאני מנחשת, אבל את הכל אפשר לקנות בנסיעה מהירה לטארגט, מאייר או וול-מארט, ובדירה החדשה יש מכונת כביסה.

בינתיים עבר עוד שבוע ואני מגלה ששבוע 29 מביא איתו חיפוש מתמיד אחרי חלבון באיכות גבוהה ובכלל - אוכל. בשבת חזרתי מהעבודה בחצות ועשרים בלילה ואכלתי חביתה מקושקשת משתי ביצים עם כף של יוגורט וכוס חלב חם בצד. בראשון בבוקר אכלתי בדיוק את אותו הדבר, עשר שניות אחרי שפקחתי עיניים. בעבודה צחקו עליי, מפני שמהרגע שהגעתי למחלקה ועד שתיים בצהריים לא הפסקתי לאכול. לשמחתי, תנועת המטופלים הייתה איטית ויכולתי לעבור ביסודיות על תכולת תיק האוכל שלי. בשתיים הכרזתי שאני חושבת שאני מלאה. בשלוש הייתי רעבה שוב.

יום למחרת ביליתי יום חופשי בבית וכל מה שרציתי הוא לישון. ומרק עוף. אם אין אני לי מי לי, נסעתי לקרוגר, קניתי מצרכים והעמדתי מרק על האש. אחר כך פרשתי לשנ"צ של שעה וחצי. בחוץ ירד שלג והיה אפור וחשוך. לא חשבתי שיש פעילות מתאימה יותר מאשר התכרבלות בינות למצעים. בישרתי לאלון שאני חושבת שהקטנצ'יק עובר קפיצת גדילה, איך נסביר אחרת את הרעב המשתולל ויום לאחר מכן את הצורך הגדול בשינה ומנוחה? אלא שכל השליש האחרון של ההריון הוא בעצם מן קפיצת גדילה מתמשכת, שכן עד שהצאצא יעבור לצד של הבטן הוא אמור עוד לשלש את משקלו. אני רואה אכילה רבה בעתיד שלי.

עוד אבן דרך, היא שבשבוע החולף, תוך ארבעה ימים בערך, גדלתי כל-כך שחולצות המדים שלי כבר לא עולות עליי יותר. קניתי מבחר חולצות כחולות כהות באולד נייבי וגאפ ואיתן אשרוד, אני מקווה, עד סוף ההריון.

בתוך כל זה, הבריכה היא נס מופלא. אני מצליחה להגיע לביקור פעמיים-שלוש בשבוע. בלי להשתולל, אני מבלה במים רק חצי שעה בכל פעם. יותר מזה אני כבר נהיית רעבה. חלק מהזמן סתם תומכת את העורף על הגדה, צפה ובוהה בתקרת העץ שמעל, חלק מהזמן צוללת ועושה עמידות ידיים בעמוקים. לפעמים אני גם ממש עושה בריכות. אבל לא משנה מה, זה כל-כך נעים לי. כל הזמן. תוקפו של המנוי פג באמצע פברואר. אני לא זוכרת אם לפני או אחרי התל"ם שלי. אם לפני, נצטרך להאריך. אם יש דבר אחד שברור לי, הוא שאני רוצה להיות בבריכה עד הרגע האחרון.

ככל שמזג האוויר מתקרר יותר, נהיה יותר מעניין ללכת לבריכה. להיכנס אל הרחם החם והמגונן הזה כשבחוץ אפור ולחזור החוצה כשבאוויר מתעופפים פתיתים של שלג. מציאות מיוחדת.

בעוד חודשיים בדיוק אני מתוכננת לצאת לחופשת לידה מהעבודה. הריון זה באמת לא דבר כזה ארוך וצדק מי שאמר שאחרי החצי זה עובר מהר יותר, מידרדר במדרון התלול. במיוחד כשמפרקים את זה לתחנות ביניים וציוני דרך. כבר אמרתי שאני נוהגת לקצר זמנים.

בינתיים אני מנסה לגלגל את ימי העבודה מעליי ולספוג לתוכי כל דקה של ערות ושינה מהימים החופשיים שלי. אני גם מחפשת בי את הכוח לאפות לי עוגת שיש, כי שוב, א.א.א.ל.מ.ל. וכבר כמה ימים שאני מתעוררת עם חשק עז לעוגת שיש. אפילו שאין בזה חלבון.



חג אורים שמח, חברים! שיהיה לכם חם ושמח בבטן ובלב.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

מתבשלים לאט

נראה שהגעתי לשלב בהריון שלי (27 שבועות, תודה רבה) בו, אם אני לובשת את הבגדים הנכונים, רוב האנשים יכולים לדעת שאני בהריון ולכן לא צריכים לשאול. זה מוביל לשיחות עם זרים גמורים שמרובן אני יוצאת די משועשעת. למשל, היום בבית המרקחת:
רוקחת: when are you due?
אני: February.
רוקחת: oh, you're so tiny and cute! I was huge with mine!

משם המשכנו לשיחה קצרה על גדלים של תינוקות - יש לה שלושה, הגדולה בהם נולדה במשקל 10 פאונד, שבעברית זה קצת יותר מארבעה וחצי קילו. אני השבתי שאני מקווה ל-seven pounder, אולי שבעה וחצי. "something I can actually push out", הוספתי. הרוקחת המשיכה ודיברה על האינדיאניות של פעם, שהיו הולכות במישורים, תופסות איזה עץ, כורעות ללדת ואז מעמיסות את התינוק על הגב וממשיכות לצעוד. זה כמו הסיניות בשדות האורז? אגדה יפה. "It's a whole lot harder if you're getting induced, though", סיכמה הרוקחת ואיחלה לי ערב טוב והמשך הריון קל.

הלכתי משם עם חיוך על הפנים.

זה די משעשע, תגובות של אנשים זרים להריון של אישה זרה. אנשים מחייכים אליי ואל הבטן שלי, מברכים אותי לשלום וקוראים לי sweet mama. אתמול בעבודה, אמרתי בצחוק שאף אחד לא קורא לי בשם שלי יותר. זה רק mama this & mama that. המצחיק בכל זה, הוא שכשאנשים פונים אליי ככה אני לא מגיבה, כי אני פשוט לא קולטת שמתכוונים אליי. בשביל זה יש לי שם! אבל זה עדיין משעשע.

. . .

מוקדם יותר היום עשיתי את העמסת הסוכר השגרתית של אמצע ההריון, בדיקת סקר שמיועדת לגלות סכרת הריונית. בחרתי לא לשתות את תמיסת הסוכר הדוחה שהמעבדה מספקת ובמקום זה שתיתי 400 מ"ל ספרייט. בשאלה החשבונית הזאת מסתתר לקח חשוב: בחצי ליטר ספרייט יש 50 גרם סוכר. עשר כפיות סוכר. זה המון!

עכשיו, אני לא שותה משקאות ממותקים. גם לא משקאות מוגזים או דיאט. המשקאות היחידים שאני שותה ומכילים סוכר הם מיצים טבעיים (שתי כוסות מיץ תפוזים ביום, מדולל במים), שוקו ותה (כפית וחצי סוכר לכוס, תודה). את חצי ליטר הספרייט הייתי צריכה לשתות תוך עשר דקות. בתום הזמן המוקצב חשבתי לעצמי, הא! קלי קלות. אבל בדרך למעבדה התחלתי להרגיש קצת מסוחררת. כשהגעתי לשם הרגשתי שהגיע הזמן לישון. התוודיתי בפני טכנאיות המעבדה שאני לעולם לא צורכת כל-כך הרבה סוכר בזמן כל-כך קצר ואחת מהן המליצה לי לאכול חלבון טוב אחרי הבדיקה, יוגורט או עוף. נסעתי הביתה ואכלתי ביצה קשה. גם שתיתי שתי כוסות מים. אחרי עשר דקות התחלתי להרגיש טוב יותר.

מסקנה: לא משנה אם בבקבוק קטן מבית המרקחת או מבית היוצר של קוקה-קולה, אף אחד לא אמור לצרוך 50 גרם סוכר בחמש-עשר דקות. סוכר זה רעל.

. . .

לפני כמה שבועות קניתי Crock-pot בקוסטקו. מדובר ב-slow cooker, סיר קרמי שיושב בתוך מסגרת שבתחתיתה פלטה חשמלית ולכל זה מחובר טיימר. בקרוק פוט אפשר להכין כל מיני תבשילים בבישול איטי, טרנד שתופס מחדש בשנים האחרונות, כשיותר ויותר "מומחים" מספרים לנו כמה בריא לאכול אוכל שבושל היטב, דבר שהופך אותו לקל יותר לעיכול, לפי תורתם (ההיפך הגמור מתנועת האוכל הנא, אבל זה מה יש. איש באמונתו וגו').

בכל אופן, לא קניתי את הקרוק פוט מתוך איזו אידיאולוגיה עמוקה. עשיתי את זה כי שמעתי על המכשיר דברים טובים וגיליתי בלוג שמציע מתכונים "קפואים" לבישול בקרוק פוט; מכינים הכל מראש, מקפיאים בשקיות זיפלוק, ביום ובשעה היעודים זורקים את קוביית הקרח הענקית לסיר ואחרי שמונה שעות יש ארוחה. הרעיון קסם לי בגלל הקלות, לכאורה, שהוא מציע. וזה עולה רק 40 דולר. אז קניתי.

כמה שבועות עמד לו הקרוק פוט באריזתו בפינת המטבח, עצוב ומיותם. עד שבליל כל הקדושים היינו צריכים לצאת למסיבה והיה לי מספיק זמן להתניע את הסיר, אבל לא מספיק זמן להשאיר הכל להתבשל, ובטח שלא רציתי להשאיר אש חיה בבית בזמן שאנחנו הולכים לחגוג. או-אז חנכתי את הקרוק פוט. ראשית, שמחתי לגלות שהסיר הפנימי עשוי קרמיקה ולא מתכת. לא יודעת למה. שנית, בשובנו הביתה חיכה לנו תבשיל עוף וירקות ריחני, עם עוף נימוח וירקות עשויים במידה מושלמת. השתכנעתי.

ביום שני בערב העמדתי תבשיל בהשראת ארוחת הצהריים אצל אלי - דלורית ו-collard greens עם שמונה שיני שום, קוביות בקר לצלי שקימחתי בקמח מתובל והשחמתי במחבת מבעוד מועד ושמונה רצועות בייקון מטוגן, שנועדו לתת לתבשיל טעם מעושן ועמוק. תיבלתי במלח, פלפל ופתיתי צ'ילי. הנזיד התבשל כל הלילה ובשלישי בצהריים אלון מסר את הדין - "משובח", הוא אמר, "הבעיה היחידה היא שעכשיו אני רוצה לישון". נו, מה לעשות, לא הכל יכול להיות מושלם כל הזמן.

אני מחבבת את הקרוק פוט משתי סיבות. ראשית, הוא מניב "ארוחה בסיר" בקלות - ירקות, בשר ופחמימה כולם בסיר אחד. קלי קלות. שנית, הבישול בו נשען על שיטת "שגר ושכח" החביבה עליי. אני רואה בעתידנו עוד הרפתקאות רבות.

ביום שני ירד כאן שלג קל בפעם הראשונה לחורף זה. אני חושבת שסיר לבישול איטי הוא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו החורף. בקיץ נחזור לסלט.


יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

התרחשות והתרגשות

סלט קיסר עם עוף לארוחת ערב. לפעמים זה כל מה שבחורה צריכה.

נראה לי שמפה לשם יש כבר לא מעט דברים ברשימת "כל מה שבחורה צריכה" שלי. יהיה מעניין לעבור פעם על הבלוג ועל סטטוסים בפייסבוק ולראות מהו המתכון לחיים המושלמים, המשתקף מתוך החיים המקוונים שלי. נראה לי שהבחנות הקשורות לאוכל יתפסו חלק נכבד מהרצפט ושינה תהווה פלח נכבד נוסף.

היה יום נחמד. בבוקר סידרתי את הבית לקראת פגישה עם הדולה שלנו. בעודי מסדרת ניסיתי להתעלם מתחושת הרעב המפלצתית שליוותה אותי מרגע יקיצתי הבוקר. ולא כי לא רציתי לאכול, אלא מפני שכבר אכלתי ורציתי להספיק להביא את הבית למצב נורמלי לפני שהדולה תגיע. בכל-זאת, לא נעים.

אז ניסיתי להתעלם, מה שהוביל לתחושת כמעט-עילפון, שהובילה אותי להתיישב על הרצפה במטבח עם בקבוק השתייה שלי (מיץ תפוזים מדולל, אז יש קצת סוכר) ולחכות עד יעבור זעם. בשלב הזה כבר הסכנתי עם תביעתם של העובר ושל הגוף שלי וכבר התחלתי להעמיס קערית בפלפלים ממולאים ואורז, אבל זה היה מאוחר מדי. הכנסתי את הקערית למיקרו רק אחרי שהתאוששתי מעט.

בשבוע שעבר נשקלתי בעבודה ושמחתי לגלות שסופסוף הגעתי למשקל-של-לפני-ההריון שלי. 122 פאונד. הללויה! אבל יחד עם העלייה המצופה במשקל נראה שהבחורצ'יק למד להיות יותר תובעני ואם עוברות יותר מעשר דקות בין הופעתה של תחושת הרעב לבין הרגע בו אני אכן מכניסה משהו לפה, אני מרגישה כאילו המפגש עם הרצפה קרוב ומאיים מתמיד. כנראה שאני צריכה להשלים עם העובדה שהימים החופשיים שלי מורכבים מאשכולות-אכילה - שלוש ארוחות בוקר, שלוש ארוחות צהריים, שלוש ארוחות ערב ונשנושים בין לבין.

סוף השבוע האחרון היה נהדר. אלי, שהוא סוכן התרבות העיקרי שלי, הזמין אותי להצטרף אליו לשתי הופעות. בשבת בערב הלכנו לראות מופע מחול מודרני של אנסמבל בשם Ballet Preljocaj. היצירה נקראת "And then, one thousand years of peace" והיא מתכתבת עם חזון האפוקליפסה של יוחנן (St. John).

בעבור 10 דולר (כרטיסים מוזלים במחיר דקה אחרונה) זכיתי לצפות בהופעה מרהיבה. לא פחות. אם אתם שומעים על הופעה של ההרכב הזה ויוצא לכם להיות בדיוק באזור, אני ממליצה בחום.


יום למחרת, בראשון בצהריים, נפגשנו שוב והפעם הלכנו לראות מופע בובות בשם "השולחן" של הרכב בשם Blind Summit. זה היה מעבר מעניין מתרבות מיינסטרים לתרבות שוליים ועם כל זאת, אחרי הכובד של שבת בערב, הקלילות והצחוק היו מבורכים.

בתום ההופעה אלי הזמין אותי לארוחת צהריים מאוחרת אצלו. הוא הכין תבשיל של collard greens ודלורית, עם קצת בייקון ורסק עגבניות. פתחנו בחומוס ביתי ובגט בליווי זיתים והמשכנו למנה העיקרית שכללה את התבשיל על מצע אורז לבן. לקינוח שתינו תה ואכלנו תפוח בדבש. זאת הייתה ארוחה נהדרת מכמה סיבות. ראשית, תמיד כיף לאכול משהו שאחרת לא הייתי מכינה לבדי ואני חייבת להודות שאף פעם לא טעמתי או בישלתי collard greens. הטעם שלהם מאוד מזכיר כרוב ואני מאוד אוהבת כרוב, אז זה היה תענוג. שנית, בהיותי הבשלנית בביתי שלי, אני מוצאת שאכילת אוכל שמישהו אחר בישל עבורי היא מפנקת ביותר. זה היה סיום נהדר לסופשבוע מופלא. לא פלא שסבלתי משביזות יום ב' למחרת.

בתחום ההתרחשויות, למעט העלייה המבורכת במשקל, יש עוד התפתחויות בתחום מעבר הדירה. את השביזות של תחילת השבוע ניתן לתרום גם לעובדה שאז עוד לא ידענו איך ואם בכלל מתקדם חיפוש הדיירים הבאים שמקיימת בעלת הבית הנוכחית שלנו. הנ"ל סובלת מבעיה כרונית בתחום התקשורת ואם לא יושבים לה על הראש ושולחים אימייל כל שבוע שמגשש ושואל מה קורה ומה העניינים, היא ממש לא מנדבת מידע.

לפני למעלה משבועיים באו שני בחורים לראות את הדירה עבור חבר שלהם שמגיע ללמד כאן, אבל מאז לא שמענו ולו ציוץ. שלחנו לבעלת הבית מייל והיא השיבה שהבחור דווקא מעוניין ושהם סיכמו על תאריך כניסתו לדירה (מתוכו נגזר תאריך עזיבתנו). כל שנותר הוא להשלים את שלל הטפסים הדרושים ביניהם - מועמדות רשמית, קרדיט היסטורי וכולי, שאין סיבה לחשוד שיהוו בעיה.

אם כך, נמצא מי שיחליף אותנו בדירתנו הנוכחית ואנחנו מצופים לעזוב את הדירה ב-14 בדצמבר. עכשיו רק צריך למצוא מוברים. כמו שאלון אמר בצדק, אחרי שנעבור לדירה החדשה כל מה שישאר הוא ללדת. אני הוספתי שנותר לי עוד לצאת לחופשת לידה בשבוע 38, שבועיים לפני התל"ם, בהנחה שהצוציק לא יגלה יוזמה יוצאת דופן ויחליט להגיע מוקדם. למי שלא עוקב אחרי הספירה, בשבוע הבא אני מתחילה את השבוע ה-27 להריון ובכך נכנסת לטרימסטר השלישי והאחרון של ההריון שלי. כן, העניינים ללא ספק מתקדמים.

שבועיים לפני מעבר הדירה יחגגו אחינו האמריקאים את חג ההודיה, ובעוד שאני עובדת בחג עצמו, אני לא עובדת בסופ"ש שמגיע מיד אחריו. לרגל המאורע המשמח החלטנו לטוס לקיימברידג' לבקר את תומר ואורלי. הבונוס הגדול הוא שעוד חבר שלנו (גם הוא תומר) הצטרף לאחרונה לשוכני קיימברידג' לרגל קבלתה של אשתו ללימודי משפטים שם. כיף מאוד לתפוס שתי ציפורים נדירות באותה טיסה.

ועוד! בחרנו להתארח ב-B&B בקיימברידג', במעין babymoon אחרון, רגע לפני שאנחנו מפסיקים להיות "רק שנינו" והמשפחה שלנו מחליפה צורה וגודל. אתמול הזמנתי את כרטיסי הטיסה, ה-B&B כבר מוזמן ולא נולד עוד מי שיעצור את מחולות השמחה שלי. אני כל-כך מתרגשת ושמחה לקראת הנסיעה הזאת, ההכלה של כל זה מאתגרת מאוד.

ולסיום - מכה נוראה שיכולה להיחשב לאחת ממכות מצרים!
זוכרים שסיפרתי לכם על נסיעתי המתוכננת לבייביז אר אס? אז נסעתי. החוויה עצמה הייתה די אנטיקליימקסית. במילים ספורות - בייביז אר אס זאת חנות מגעילה. מראה של מחסן, אנשי צוות חטטנים שלא יודעים לזהות מתי צריך עזרה ומתי פשוט להניח לך לנפשך. ומבחר מצומצם ומאכזב. ובכל זאת, הייתה תועלת בנסיעה, כי זכיתי לראות דברים בעיניים, על אמת ולא על מסך מחשב וגם למשש ולהרגיש ולהשוות (ככל הניתן במסגרת המבחר העלוב). מאחר וגם ככה יש לי רג'יסטרי באמאזון, בימים האחרונים התחלתי להשוות מחירים בין ב.א.א ואמאזון ולהעביר דברים מרשימה א' לרשימה ב'. איכשהו, אמאזון הוא מותג שאני מזדהה איתו יותר ושמחה יותר לתמוך בו. I might be wrong, but... ככה אני מרגישה.

ב-כל אופן. מהון להון מצאתי גם אתר שנקרא MyRegistry.com והוא אתר שמאפשר אגרגציה של מספר רשימות רג'יסטרי ממגוון אתרים שונים. יש אתרים שהוא ממש מסתנכרן איתם, אל אתרים אחרים הוא מפנה באמצעות לינק. "מעולה!", בודאי תגידו לעצמכם בשנייה הראשונה. אבל, אויה! הסכנה גדולה היא. נתחיל מכך שמצאתי מצעים יפים (מדי) ויקרים (הרבה יותר מדי) באתר של Carousle Designs. אבל המכה האמיתית היא האתר הזה, אליו הזדמנתי לגמרי במקרה ובטעות היום ואחרי הכניסה אליו העברתי שעתיים בישיבה מול המסך וצפצוף המשפט, "אוי, זה כל כך חמוד!" בטונים משתנים. ובעיקר, צעצועי התינוקות שלהם. הכל יפה מדי ויקר מדי. מסוכן מאוד.

כדי לפתור את הדיסוננס הזה אני פשוט מספרת לעצמי שבשביל זה יש רג'יסטרי - אם מישהו רוצה לקנות לי כדור סרוג ב-30 דולר, אני לא אעצור אותו. להיפך, אני אראה לו את הדרך (אני אסמן אותה בסטיק-לייטים ורודים). מצד שני, אם אף אחד לא יקנה את הדברים המ-א-מ-מים שבחרתי מהאתר הזה, אז לא. אלה החיים. לפחות נהניתי לרייר על זה היום.

(בני משפחה וחברים המעוניינים לעיין ברג'יסטרי שלנו ואולי אפילו לקנות מתנה על אף המרחק הפיזי, מוזמנים לשלוח לי אימייל ולקבל לינק לאתר. או להיכנס ל-My Registry ולחפש את שמי המלא)

ונחזור להתחלה.

אחרי הפגישה עם הדולה, שהוקדשה לשיחה על תוכנית הלידה שלי (שאני אוהבת לקרוא לה "חזון לידה", אבל זאת שיחה בפני עצמה, אולי בפוסט נפרד), נחתי והלכתי לשיעור יוגה. בסוף השיעור עשיתי עמידת ראש וכרגיל, בזמן ההרפיה חלמתי מה אני אוכל לארוחת ערב כשאגיע הביתה. עבר עליי יום רעב אך נטול השראה ופתאום ידעתי מאוד בבירור מה אני רוצה - סלט קיסר עם חזה עוף! וכך היה.

אלה החיים הטובים, מורכבים מתענוגות קטנים ופשוטים, קלים להשגה.