יום חמישי, 25 באפריל 2013

ודברים שמחים, יאפיקית?

התכתבתי היום עם אמא שלי, ואחרי שערכנו רשימת מלאי ובדיקת מצב של האסונות המשותפים, אמא שלי שאלה את זה - ודברים שמחים? משמע, מה בדבר קצת איזון, וגם קצת מאלה?

יאפיקית, אגב, הוא אחד משמות החיבה הרבים שזכיתי להם מפי אמי. גם אבא שלי הגה לא מעט, וכולם מיוחדים והרבה יותר יצירתיים מסתם "דפי". ואפילו לשם החיבה הזה, בפני עצמו, יש כבר קיצורים, שיבושים ושכלולים. אני מאוד אוהבת שמות חיבה ונחמד שזכיתי לשפע של כאלה.

אז מה עם דברים שמחים, או לפחות טובים? גם בתקופות פחות זוהרות, יש לפחות דברים קטנים שקצת מקלים.

אתמול חזרתי לעבודה ועבדתי 4 שעות. לא הייתי מתוכננת לעבוד, אבל כבר כמה ימים אני מרגישה יותר טוב, יותר מסוגלת. אז ביום שלישי התקשרתי למחלקה ושאלתי אם יש אולי איזה חור שצריך למלא ובחרתי לי את הזמן שנוח לי. אחד הסיכומים מהשיחה עם רונדה הוא שבמקום משמרות ארוכות של 12 שעות, אעבור לעבוד משמרות קצרות יותר, של 8 שעות. היה נחמד להתחיל לאט, בהדרגה, עם 4 שעות בלבד. בחצי השעה עוד הרגשתי קצת מנותקת ומבולבלת, אבל אחרי כמה אינטראקציות עם מטופלים ואנשי צוות אחרים נזכרתי למה אני שם ואיך עושים את זה.

אני מרגישה יותר טוב. כבר בסוף השבוע חל שיפור, כששעות המנוחה האיכותיות הצטברו. הרגשתי פחות עייפה, פחות מרוקנת ומותשת. בפגישה עם רופאת הגסטרו שלי שהוקדמה ליום שני, היא קבעה שלדעתה מדובר בהתקף שרובו נגרם מסטרס ומושפע ממנו. יצאנו מהפגישה בתחושת החמצה קלה, בעיקר מהאופן בו הפגישה התנהלה, אבל אחרי שדיברנו קצת בינינו ועיבדנו את הדברים הצלחנו להרגיש יותר שלמים עם הכל וגם גיבשנו תוכנית. בינתיים, התיאבון שלי השתפר משמעותית. עדיין יש חלקים ביום בהם אני לא מעוניינת באוכל כמעט בכלל ואפילו אם אני רעבה, המחשבה על אכילה גורמת לי להצטמרר, אבל אני מנסה לקבל את הרגעים האלה כמו שהם ולפצות עליהם בכך שאני אוכלת יותר כשכן יש לי תיאבון. ואם התיאבון לא מגיע, או שאני לא מצליחה להחליט מה אני רוצה לאכול - אני פשוט שותה אנשור.

גם זה - אני נושאת איזו חרדה מורכבת שקשורה לאנשור ובכלל, למשקאות שהם במהותם תוסף קלורי. עבורי, הם מסמנים איזה שפל בריאותי, מפני שתמיד נזקקתי להם כשהרגשתי לא טוב. אבל הרופאה שלי מתייחסת אליהם ככלי כמעט הכרחי, שהוא חלק מחייו של חולה קרוהן. גם המסגור השונה עוזר להפחית קצת את הדרמה, עוד קצת לנרמל.

מצאתי בקרוגר עוד כמה רעיונות לדברים קטנים שאני יכולה "לחטוף" בזמן המשמרת, בין משימות, בגיחה קצרה לחדר הצוות. אחד האתגרים המרכזיים ימשיך להיות לנהל את הזמן שלי ולמצוא את הרגעים המתאימים בהם ניתן לעזוב רגע את המחלקה ולקחת זמן לעצמי, רק לכמה רגעים, כדי שלא אשתגע ואשכח את עצמי עד כדי פגיעה בעצמי כמו שקרה לפני שבועיים וחצי.

אתמול בצהריים, לפני שיצאתי לעבודה, שאבתי את כל הבית וזה שימח אותי מאוד. מפני שכבר היה מלוכלך מאוד ואני לא הרגשתי טוב מספיק כדי לנקות בעצמי. וכבר כמעט שלקחתי מחברה את מספר הטלפון של המנקה שלה. אבל הרבה יותר שווה לנקות את הבית בעצמי, כשהמשמעות האמיתית שעומדת מאחוריי זה היא שאני מרגישה טוב יותר, אז אני יכולה.

מזג האוויר כאן משוגע ונהדר. אמנם בשלב הזה אני כבר די מוכנה שיגיע הקיץ ויהיה חמים יותר, אבל יחד עם זאת, אני נדהמת לראות את ההתחלפויות המהירות של מצבי אקלים שונים. שלשום היה חם והלכתי למרכז העיר בחולצה קצרה. אתמול ירד גשם, שהפך לקרח שהפך לשלג של ממש. בערב כבר יצאה השמש. והיום - קר ממש, יחסית לאפריל, עם 7 מעלות בשיא. בבוקר היה שמשי ואז ירד גשם ושוב יצאה השמש, ואז ירד ברד, ושוב שמש. כל התחלפות כזאת נמשכה לא יותר מעשרים דקות ובכל פעם שהגשם התקרב, השמיים השחירו ונהיה בחוץ אפור וחשוך. מחר שוב צפוי להגיע ל-19 מעלות. אמרתי משוגע?

ובנוסף לסיגליות החביבות שפורחות בחצר האחורית שלנו, גם השיחים הצהובים החליטו לפרוח (צילמתי, אבל הם היו נראים קצת עצובים, במציאות הם ממש לא!). נראה שכל הגשם והקור כבר לא יצליח לעצור את האביב מלשיר את שירתו במלוא גרון. בנוסף לאדומי-החזה שחזרו לקפץ על המדשאות, הקרדינלים חזרו אל צמרות העצים (שרובם עדיין חשופים ומחוסרי עלים, זה כן), ושירתם מופלאה כמעט כמו הצבע המדהים שלהם.

לפני כמה ימים חיפשתי משהו במגירת שולחן העבודה של אלון ומצאתי שם את קופסת הנוסטלגיה שלנו, שהבאתי איתי מישראל. מכתבי אהבה מתחילת הקשר של אלון ושלי, ברכות יומולדת מסבתא שלי ועוד כל מיני. מצאתי שם גם את זה, פתק קטן שאמא שלי הכינה לי לפני שנים, באחד האשפוזים שלי. נעים להיזכר כמה ואיך אמא שלי אוהבת אותי.

כן-כן, זהו עופר איילים. וכמובן שהיצירה הקטנה הזאת כבר נתלתה על המקרר שלנו.
ושימו לב - עוד שם חיבה! :)

והיה שם גם גזיר נייר, עם צילום של השיר הזה של נורית זרחי:

כמו הר/ נורית זרחי

איך אני אוהבת את הילדה שלי
כמו הר,
שבראשו עומדת אילה.
היא מלקקת את הלבנה,
והלבנה לא מספיקה לה,
מפני שהלשון שלה מדי קטנה.

איך אני אוהבת את הילדה שלי
כמו מגדל-זכוכית בצבע ים סוער,
שהשחף הלבן העומד בראשו כל ערב,
עף לישון במקום אחר,
כי המגדל שלי גבוה עוד יותר.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי
כמו מקום בקצה העולם,
שהשמש לא מגיעה שמה.
אבל קרן האילה שלי נוגעת שם,
ובמקום הזה פורח נס פרח,
מפני שהוא פרח בחושך העולם.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי
כמו סל מלא תותים,
על כל גדותיו צונחים.
מפני שהסל הזה מדי קטן לי,
וכל תאי הלב שלי זורחים.

כמו נגיעה וחיבוק שפתאום הגיעו אליי מישראל, מכמה שנים אחורה. מפתיע ומענג.

המשימה לסוף השבוע הקרוב - להמשיך להתרכז בטוב, במידתיות, באיזון.

יום רביעי, 24 באפריל 2013

לילה של אביב וגשם

האביב התחיל רשמית לפני חודש, אבל רק בימים האחרונים הוא מורגש יותר. אחרי כמה ימים בהם הייתי מותשת כל-כך שהיה לי קשה לקום מהמיטה בבקרים ואת היום כולו ביליתי בשכיבה על הספה, נחתי מספיק ואני מרגישה טוב יותר. דפוס ההתאוששות שלי מעניין - זה התחיל מסחרור רגשי, משם עבר למצוקה פיזית ועכשיו, כשהפיזי מתחיל להשתפר, שוב המצוקה היא בעיקר רגשית. אבל אני עובדת על זה.

פתאום זה נהיה קשה, להרפות, לשהות ברגע, לנשום ולהאמין שהכל יסתדר לטובה. אבל אני מנסה. מנסה לא לנסות כל-כך חזק, לא להשתדל כל הזמן. לתת לדברים למצוא את הדרך שלהם ולהאמין שהם אכן ימצאו. כמו נחל שנתקל בקיר, המים תמיד ימצאו איזה סדק לעבור דרכו. זה חוק טבע, פיזיקה.

הבוקר כשקמתי עשיתי יוגה. הרבה נשימות בישיבה, קצת תנוחות ותנועה. ושוב אני חושבת לעצמי שזה יהיה נהדר אם לפחות בימים החופשיים שלי אוכל להקדיש לעצמי את הזמן הזה, להשקיע בעצמי חצי שעה בתחילתו של כל יום של שקט, נשימה עמוקה ומנקה, התכווננות והתכוונות. מצד אחד אני רוצה לאמץ לי את הטקס הזה, שיהפוך להרגל. מצד שני, אני רוצה ללמוד לא להיות שיפוטית כלפי עצמי אם לא אצליח. חוסר שיפוטיות כלפי עצמי היא נקודת חולשה אצלי בימים האחרונים. אני מעלה את עצמי ראשונה על דוכן האשמים. צריכה לתרגל קצת חמלה עצמית. אולי תרגילי נשימה בבקרים הם מקום טוב להתחיל בו.

האביב הגיע ואתמול אלון חזר הביתה בערב והציע לי לצאת לסיבוב. הקפדנו ללכת בצד של הרחוב שהשמש נוגעת בו והאוויר היה מלא הבטחה לעוד טיולי ערביים קיציים, בחולצה קצרה וצעד קל. היום יצאתי מהבית בצהריים ושוב בחרתי ללכת ברגל למרכז העיר. בלי הצורך לתאם בין הרגל של דוושת הגז לרגל של הקלאץ', בלי חיפוש חנייה. הליכה של עשרים דקות עם גוף שצריך עוד קצת להתאושש אבל כבר מסוגל לטפס בעלייה מתונה. מחוץ לבית שלנו, בטלאי העשב הקטנטן שליד העץ שנפל, שוב פורחות סיגליות. עוד מעט כבר יהיה אפשר למצוא מרבדים סגולים ולהשתכר מהניחוח.

בערב התחיל גשם. זה סימן שהאביב כאן. כבר לא שלג, קצת פחות קר, והמשקעים נוזליים, לא קפואים. החצר האחורית שלנו בוצית ואני מזהה ריח מוכר, אותו ריח שקיבל את פניי כשהגעתי הנה בספטמבר. כשאני יוצאת מהאוטו במגרש החנייה של קרוגר, אני חושבת לעצמי שגם הריח הזה כבר מדליק לי בראש את המילה "בית". כמה נחמד שעם הפשרת השלגים משתחררים ניחוחות לאוויר. השלג מקפיא גם את חוש הריח ואצלי זה חוש כל-כך דומיננטי. אני צריכה את הריחות כדי להרגיש בטוחה, כמו עוגנים קטנים סביבי. כמו בימים שמילצרתי בדיקסי והייתי משתהה ליד הבר בקצה המסעדה, מרחרחת פקק שעם של בקבוק יין אדום שזה עתה נחלץ או סוחבת הסנפה מכוס אספרסו שעוד רגע נאספת ופונה אל יעדה. והריח היה מעיר אותי ומזכיר לי מי אני. ושהכל יהיה בסדר. שהכל כבר בסדר.

הלוואי והייתי רואת-עתידות, מסוגלת להסתכל הלאה, כמה חודשים אל תוך העתיד ולראות לאן כל זה התגלגל, לדעת מה בחרתי בסוף ולגלות שזאת הייתה הבחירה הנכונה. שטוב לי, שאני שמחה, מרוצה ובריאה. אבל אני לא.

גשמי האביב נותנים לי תקווה. שתמיד אחרי החורף בא האביב. שאחר כך עוד יבוא הקיץ. שהזמן לא נעצר והטבע ממשיך לנהל את המחזוריות שלו. אחרי כמה ימים של רוחות וסופות ברקים ורעמים, דווקא היום הגשם פשוט התחיל לרדת והוא ממשיך וממשיך, בלי דרמה. פשוט עושה את מה שהוא יודע לעשות, בלי לעשות מזה עניין.

כמו הטבע, גם החיים שלי נעים באיזו מחזוריות שחלקה צפויה וחלקה לא. יש נחמה בכך שהטבע ממשיך בשלו, מפני שהוא מאותת לי על הסיכויים שלי, שאחרי הירידה תגיע עלייה. שיהיה בסדר. שאולי גם אני אשטף קצת בכל המים האלה שנופלים מהשמיים ואצליח לראות דברים יותר בצלילות. שאחזור להאמין בעצמי ובכל הדברים שפעם ידעתי לגביי עצמי בביטחון רב כל-כך. שאצא חזקה יותר מהצד האחר של כל זה. ושלמה.

שהסירה שלי סופסוף תעגון שוב בחוף מבטחים.

יום חמישי, 18 באפריל 2013

The Rain Came Down

חברים טובים הם מצרך נדיר. רוב האנשים שאני מכירה רכשו את רוב החברים הטובים שלהם עד השחרור מהצבא, חלק הוסיפו עוד כמה לאוסף הקרוב-קרוב בתואר הראשון. מהשלב הזה והלאה, רובם מוסיפים עוד מכרים וידידים, אבל חברויות קרובות, אמיתיות, הן נדירות.

לאור הקביעה מעלה, אני מחשיבה את עצמי ברת-מזל ממש, מפני שבגיל 28 וחצי, גיל שבו מאגר החברים שלך הגיע לשיאו, רכשתי חברה חדשה. ולא סתם, אלא מישהי כזאת שהוכיחה לי אתמול שוב כמה היא ראויה לתואר הזה, לכל אות וכל הברה ממנו. שאתמול, ביני לביני, פסקתי שמגיע לה תואר "אחות גדולה של כבוד", עם כל כמה שהיא למדה להכיר אותי בכמעט-שנה שאנחנו מכירות, על מעלותיי וחולשותיי ושריטותיי. על זה שהיא יודעת לקרוא לי לסדר כשצריך ולא לוותר לי מול עצמי.

את המזל שנפל בחלקי וקנה לי את הזכות להכיר אותה, אני מחשיבה שבעתיים לאור העובדה שמדובר בבחורה ישראלית, מבוגרת ממני ב-14 שנה, שגרה כאן באן ארבור. כמה תנאים היו צריכים להבשיל, כמה כוכבים היו צריכים להתיישר בשמיים כדי שצירוף המקרים הזה יתרחש.

בימים אלה, כשאני מתמודדת עם התקף עקשן, מכאיב ומגביל שמסבך מאוד את האתגר התעסוקתי הנוכחי איתו אני מנסה להתמודד, אני שמחה שעדיין יש לי סיבה להרגיש מלאת-תודה, למרות הכל, על ההזדמנות שהכניסה לחיי את היולדת ובירכה אותי בחברה טובה ואמיתית, שבמרחק אוקיינוס שלם מישראל, גורמת לי להרגיש בבית ומשכנעת אותי בכל פעם מחדש שיש לי על מי להישען, לא רק דרך טלפון וסקייפ.

אתם אולי תוהים מאיפה מגיעה ההשתפכות הזאת פתאום וזכותכם.

שלשום היולדת התקשרה אליי והשאירה לי הודעה. לא נפגשנו מאז ליל הסדר, שתינו עסוקות עד מעל לאוזניים בעבודה וניסיון לאזן קריירה ומשפחה, אני עם בעל אחד וקרוהן במשרה מלאה והיא עם בעל ושלושה בנים. אתמול בנהיגה בדרך למשמרת החזרתי טלפון אבל שוב זכיתי לדבר רק עם המזכירה האלקטרונית שלה. ואז קרה הנס, היא חזרה אליי ושמעתי את הצלצול ועניתי והצלחנו לדבר. לא עוד חתול ועכבר.

אחרי שהיא שיחררה קצת קיטור, היא שאלה מה שלומי. ולמרות הרצון הרגיל לשדר "הכל בסדר", החלטתי להגיד את האמת ולשתף. כי זאת היולדת, היא חברה שלי. חברה באמת.

סיפרתי על הקשיים בעבודה ועל מה שהם עושים לבטן שלי, על כך שכבר שבוע אני תלויה לחלוטין באימודיום, שכבר כמה ימים אני אוכלת רק אנשור. שאני עייפה כל הזמן וישנה המון. בין הדברים אמרתי לה - אני בהתקף כמו שלא הייתי כבר כמה שנים, והבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה אז התקשרתי למרפאת גסטרו, אבל התור הקרוב ביותר לרופאה שלי הוא עוד עשרה ימים. זה לא שאני חושבת שאני צריכה ללכת למיון, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר.

ומה יהיה על העבודה? בגלל שאני לא עובדת שם שנה עדיין אני לא זכאית לזכויות סוציאליות, כמו חופשת מחלה (תחיי מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות, אמן). הדרך היחידה שלי לקחת ימי מחלה היא לפדות ימי חופשה צבורים וזה שובר את ליבי לחשוב שבגלל שאני חולה עכשיו, אאלץ לשלם על כך מחיר בדמות קיצור הביקור בישראל אחר-כך. וכבר אישרו לי חופשה בת שלושה שבועות... מזל שעוד לא קנינו כרטיסים.

פלונטר.

היולדת הקשיבה ברגישות ושיקפה לי את הדברים שהשתמעו ממה שאמרתי, את הסאבטקסט ואת סדרי העדיפויות שביטאתי. בסוף השיחה אמרתי בעצמי - אני מרגישה שאני יודעת מה אני צריכה לעשות, פשוט אין לי אומץ.

אני הגעתי לעבודה והיולדת הייתה צריכה להיכנס לפגישה. סיימנו את השיחה. יצאתי מהאוטו והחלטתי - אני הולכת לבדוק אם רונדה במשרד ואם כן, אני הולכת לדבר איתה. לצאת מהארון, לספר לה שיש לי קרוהן, לבקש את עזרתה. מפני שכבר יותר מדי זמן אני מנסה להתגבר על המשבר הזה בעצמי, אבל אני מתקרבת לקצה גבול יכולתי.

לשמחתי, רונדה הייתה במשרד. נכנסתי, דמעתי, גמגמתי, אבל לאט וברגישות היא עזרה לי למצוא את המילים, לסדר את המחשבות, לחשוב על פתרון. יצאתי מהשיחה איתה עם תוכנית. החלטתי לנסות לעבוד, אבל אחרי שעות ספורות במשמרת הרגשתי שזה מעל לכוחותיי. התקשרתי למשרד ואמרתי לה שאני רוצה ללכת הביתה. בלי תחושת אשמה, בלי תחושה שאני מוותרת לעצמי ושאני מפונקת. מפני שהבוסית שלי יודעת מה קורה. והבוסית שלי היא אחות. היא יודעת מה זה אומר לחיות עם קרוהן, היא יודעת מה המשמעות של לנסות להמשיך לעבוד עם התקף. והיא נתנה לי לגיטימציה.

היום לא עבדתי. ישנתי המון בלילה ועוד המון בצהריים. ביטלתי את המשמרת של מחר, מפני שכרגע אפילו הדרך מהמיטה לשירותים נראית לי ארוכה, כמעט בלתי אפשרית. הצלחנו להקדים את התור לרופאה שלי ליום שני הקרוב. אני רק צריכה לעבור את סוף השבוע. ואז יראו אותי. יסתכלו על הסימפטומים, יקשיבו לתלונות שלי, ינסו למצוא פתרון.

בינתיים, לפחות יש לי ראש שקט מבחינת העבודה. אני יודעת שיש לי את הגיבוי המלא של המנהלת, וזה המון. זה כל מה שהייתי צריכה כדי לא להרגיש אבודה, כדי לא להרגיש לבד, כדי להרגיש שאני יכולה להרפות ולהיות חלשה מבלי לחשוש שאאבד את מקום העבודה שלי. זה לא עניין של מה בכך.

וכמו שרונדה אמרה, we just need to help you get over this bump. ואחר-כך נראה.

ובגלל ששירים ומוזיקה תמיד מרימים אותי כשאני שפופה, אשאיר אתכם עם שיר אחד, שאחותי המופלאה והאהובה שלחה לי אתמול, כשאמרתי לה שאני בדרך הביתה מהעבודה, אחרי שלראשונה הרגשתי עד כדי כך רע, שהייתי צריכה לעזוב באמצע משמרת. גם עם המים הגדולים שמפרידים בינינו, היא יודעת בדיוק מה לעשות כדי לעזור לי להרגיש את החיבוק והיד הרכה שנשלחת כל הדרך ומספקת נחמה.


(א. אני מתנצלת בפניי האלרגיים לקיטש, זה קצת מהז'אנר הנ"ל. ב. השיר הזה הופיע בפסקול של סדרה אוסטרלית נהדרת שכבר חודשים נועה מנסה לשכנע אותי לראות. מחופשת המחלה הזאת יצא משהו אחד טוב, לפחות - התחלתי. ועכשיו אני אומרת לכם, לכו גם אתם לראות את זה! לסדרה קוראים Offspring וניתן למצוא אותה בהוט VOD תחת השם "אהבה מלידה". שווה. רק אל תבואו אליי בטענות אח"כ שחיברתי אתכם לעוד סדרת טלוויזיה שצוחקים בה כמעט באותה מידה שבוכים)

יום חמישי, 11 באפריל 2013

לפעמים זה קשה



יש לי בחילה.

התעוררתי לפני שעתיים וחצי ומאז אני נלחמת בקערית קטנה של דייסת אורז. בהתחלה זאת הייתה דייסת קוואקר עם קצת שוקולד, אבל אחרי כמה "מלוא-הכף"ים ממנה שפכתי אותה לפח והחלטתי לנסות משהו אחר. וגם המשהו האחר הוא מאבק. מאבק עיקש וארוך ומייאש. מאבק.

אתמול בחור אחד מהתוכנית של אלון, שאני מכירה מרחוק ובעקיפין ומשום מה הוא בכל-זאת חבר שלי בפייסבוק, כתב סטטוס: קשה להיות מדען מדינה. ואני רציתי לכתוב לו בתגובה - "אהמ, אני אחות. צריך להוסיף משהו לזה?". או לכתוב לו "זה נשמע לי כמו אוי-יוי-יוי" (באנגלית, אולי הייתי כותבת Boo-Hoo). אבל אחרי כמה רגעים של בעבוע ותסיסה פנימית, של כל התגובות הכי ממורמרות שיכולתי לחשוב עליהן, החלטתי פשוט לא להגיב וגלשתי הלאה משם. סבתא שלי פעם לימדה אותי שאם אין לך משהו טוב להגיד, עדיף שלא תגיד בכלל.

לפני יומיים חזרתי הביתה גועה בבכי. אתמול בכיתי כמה שעות רצופות והיום אני עדיין מותשת ורצוצה. כבר שני לילות שלא ישנתי כמו שצריך, המוח שלי טרוד בשחזור אובססיבי של המשמרת של יום שלישי (לא הרגתי אף אחד, אל דאגה) ואני לא מצליחה להרפות. אני מנסה ואני לא מצליחה. אני מצליחה לרגעים, אבל אז זה חוזר.

יש לי ציפיות גבוהות מדי מעצמי. ציפיות גבוהות זה בסדר, אבל "המדי" הוא הבעיה. ואני יודעת שזאת בעיה, ואני יודעת שאני צריכה לעבוד על זה, אבל אני ממשיכה לנסות לעשות הכל מושלם. ואני מלקה את עצמי כשזה לא מושלם, אלא רק אנושי. ובתהליך הזה, בו אני מנסה להיות מושלמת, מאה אחוז מהזמן, חבר המושבעים תמיד פוסק נגדי, לרעתי. ואני תמיד משאירה את עצמי בסוף סדר העדיפויות. לא הרגתי אף אחד, רק את עצמי. וכנראה שזה בסדר, כי אני ממשיכה לעשות את זה.

יש ביקורת נפוצה על בלוגים, שרבים מהם מציירים תמונה ורודה ומלוטשת של המציאות. שאנשים מאדירים את הטוב ומקטינים את הרע, שולחים אותו לאחורי הקלעים. חשבתי על זה בימים האחרונים, על הביקורת הזאת והעל הנטייה הזאת של כותבי בלוגים ואני רוצה לומר שאני מבינה יותר את ההתנהגות מאשר את הביקורת. מפני שבינינו, מי רוצה להסתכל לחרא בעיניים ואז עוד לכתוב עליו? עצב וכאב הם לא סקסיים.

אז תגידו לי, רגע, מיטב היצירה האנושית - שירה, ספרות, תיאטרון, מוזיקה וקולנוע - כולם מתעסקים במלוא קשת הרגשות האנושיים. לא רק שירה וריקודים שמחים, לא רק הורה. תגידו ואתם צודקים, אבל. בלוגינג זה שונה, כי בבלוג אנחנו כותבים על עצמנו, בלי שום חיץ. אנחנו לא שמים את המילים שלנו בפה של מישהו אחר. אני חושבת שזה יותר חשוף, יותר רגיש. אולי אני טועה, אבל התחושה שלי היא שבלוג הוא יותר בלתי-אמצעי. ולא שאני אומרת שבלוג הוא צורת אומנות. בחיי שלא.

אז התלבטתי. התלבטתי המון. אם לכתוב על הקשיים שאני עוברת או פשוט להתעלם מהם כאן בבלוג, לא לתת להם מקום, להביא לכאן דברים אחרים, טובים, חיוביים, זרחניים ומנצנצים. אבל אולי הצורך לכתוב, לפרוק ולהוציא, אולי הוא חזק ממני. ואולי אני מרגישה חובה לתעד גם את הרגע הזה, יותר מהכל למען עצמי, כדי שכשאסתכל אחורה אזכור את התמונה השלמה, לא רק חלקים נבחרים ממנה.

לא יודעת.

מתוך הבכי והשיחות והחיטוט הגעתי לכמה מסקנות אתמול וכבר הרגשתי הקלה. אבל היום אני שוב כורעת תחת כובד העייפות מהלילה הטרוף שעבר עליי, מהבחילה שחוזרת בכל פעם שאני חושבת שהגיע הזמן לאכול, מתחושת אובדן השליטה וחוסר הודאות שאני כבר מרגישה כאילו הם מתפשטים ונספגים לתוך כל תחומי חיי.

זה לא טוב לי.

אחות אחת שעובדת איתי (וכבר הספיקה למעול באמוני, לאכזב אותי וללמד אותי לא לסמוך על אף אחד, אבל זה סיפור אחר) אמרה לי שכל בוגרת חדשה במיון מגלה את נקודת השבירה שלה. ואף אחד לא מכיר באמת את נקודת השבירה שלו עד שהוא מגיע לשם, לשפל התחתון ביותר, לקצה-קצהו של גבול היכולת שלו ועוד קצת מעבר לכך. אני הגעתי לשם ביום שלישי האחרון ורק כשיצאתי מהמשמרת הבנתי ששם הייתי. וביומיים שחלפו מאז אני מנסה להתאושש ועדיין נאבקת. נגמרתי.

מאז שירדתי מאוריינטציה היו לי כמה משמרות רגועות, קלות יחסית. ביום רביעי שעבר הייתה משמרת קשה, אבל יכולתי לה. ואז הגיעו יומיים של משמרות שדחפו אותי לקצה, בדקו את הגמישות שלי. ובמקום להאט קצת את הקצב ולעשות דברים קצת לאט, אבל כמו שצריך, עיגלתי פינות ובחרתי בקיצורי דרך, ועכשיו אני כועסת על עצמי. ובמקום להבין שאם הרופא מרשה לעצמו לצאת מהחדר של המטופל ולשבת ולא עומד לי על הראש כדי שאמלא את ההוראות שהוא כתב בזה הרגע, כנראה שגם מבחינתו המטופל הזה לא נמצא בסכנת חיים מיידית - במקום זה חזרתי אחורה, לחוויה מוקדמת יותר של עבודה במיון, בה אני עובדת מתוך ההנחה שכולם עומדים למות בזה הרגע. וכשכולם עומדים למות, לי אסור לקחת רגע של הפסקה לעצמי. לשבת, לנוח, לנשום. לאכול, ללכת לשירותים...

קשה לי עם אובדן השליטה במשמרות. מפחיד לי שלפעמים אני מרגישה שהכל תלוי בי וזה מתעצם עכשיו, שאין אף חונכת או מפקחת שמסתכלת על מה שאני עושה ונמצאת שם כדי לתפוס טעויות קטנות ולמנוע אותן. ויש משמרות בהן אני צריכה עזרה ובמשך דקות ארוכות אני לא מוצאת אף אחד, וזה הורג אותי. ופתאום אני שוב לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם כובדה של האחריות הזאת.

ואצלי כמו תמיד, קשה לי עם התהליך. קשה לי לקבל את הרגרסיות, קשה לי להשלים עם כך שזאת לא משימה לינארית, שברגע שכבשתי פסגה אחת אני ממשיכה לטפס הלאה. אני מתעלמת מההידרדרויות הטבעיות במדרון וכשהן מתרחשות אני שופטת את עצמי לחומרה. אני טובה כל-כך בהכלה של אחרים, במתן אמפתיה לאחרים, רובם זרים גמורים. זאת העבודה שלי. ואל עצמי אני קשה וחמורה.

בנקודת השבירה יש צומת שמתפצלת לשתי דרכים, ויש גם תמיד את האפשרות לעשות אחורה פנה, להסתובב ולברוח. אני מנסה לא לעשות את זה, אני מנסה לבחור בפנייה הנכונה, זאת שהכי מתאימה לי עכשיו, אבל אני מרגישה שבכל רגע נתון ה"נכון" מתחלף ומשתנה. אני מגיעה להבנה, להשלמה, לרגיעה, אבל אחרי כמה שעות נוספות של הרהורים אני שוב מתמלאה ספקות וחושבת שאולי טעיתי. וקשה לי להרפות, לשחרר.

והספקות האלה הופכים לחור שחור ששואב לתוכו הכל - בחיים לא ארגיש טוב יותר, בחיים לא נצליח לקנות כרטיסי טיסה לביקור בישראל, בחיים לא יאשרו לי בעבודה את החופשה שביקשתי. זה בחיים לא יסתדר, אז עדיף לא לנסות מלכתחילה.

אני צריכה חופשה.


יום חמישי, 4 באפריל 2013

איך להכין דאודורנט ביתי

השבוע שלי נפתח ביומיים חופשיים, זמן לעכל את חוויות המשמרת הראשונה לבדי ולהתכונן נפשית למשמרת הבאה. ביום ראשון חזרתי הביתה עם בתי שחי יבשים ושורפים, תופעה שמטרידה אותי כבר כמה זמן. העור העדין בבתי השחי מתייבש ייבוש-יתר בגלל הדאודורנט ואז משתפשף נגד החלק הפנימי של בד השרוול והתוצאה היא עור אדום ומגורה. לא כיף.

אז אחרי המקלחת ביום ראשון בלילה ויתרתי על הדאודורנט. מרחתי קרם מעולה לטיפול בעור יבש ומסכן והלכתי לישון. בבוקר קמתי ומרחתי עוד קרם על האזור המגורה, שכבר הודה לי ונראה פחות עצבני. המשכתי לפזול לכיוון הדאודורנט שלי ולהגיד לו במבטי - אתה, לא.

במשך יומיים ויתרתי על הדאודורנט לחלוטין. גם ככה אני מבלה את רוב הזמן בבית בימים החופשיים שלי וכשאני יוצאת זה רק לבריכה או לקפיצה קצרה לקרוגר. שמתי לב שכמעט ולא הזעתי במהלך היומיים הללו ונזכרתי שבעצם, אני בכלל לא כזאת מזיענית וגם כשאני מזיעה, לזיעה שלי לרוב אין ממש ריח. אני זוכרת שריח הזיעה שלי השתנה בעבר בעקבות טיפול בתרופות שונות, אבל באופן בסיסי, הוא די נייטרלי.

יום שלישי התקרב לסופו והבנתי שלמרות כל הכוונות הטובות, אני לא יכולה ללכת למחרת לעבודה בלי דאודורנט. בכל זאת, שתיים-עשרה שעות של עבודה פיזית מאומצת, הימצאות בקרבת אנשים... לא התחשק לי לבדוק עד כמה הזיעה שלי מריחה כמו שדה-בר לאורך זמן כשמאתגרים אותה.

נזכרתי שנתקלתי בעבר ברעיון של דאודורנט ביתי, שעשוי כולו מחומרים טבעיים וחשבתי שזאת יכולה להיות דרך פחות אלימה להילחם בריחות בלתי-רצויים. אז חיפשתי בגוגל ומצאתי שלל הדרכות וידאו ומקורות שונים, כולם מציעים פחות או יותר את אותו המתכון:

1/4 כוס שמן קוקוס (אפשר אורגני)
1/4 כוס קורנפלור (עמילן תירס, לדוברי האנגלית שבינינו)
1/4 כוס סודה לשתייה (נטולת אלומיניום, למהדרין)
אופציונאלי: כמה טיפות של שמנים אתריים, לריח טוב.

מערבבים את היבשים יחד, מוסיפים את השמן ומועכים ביחד עד לקבלת משחה אחידה. במזג אוויר קר שמן הקוקוס יהיה מוצק, כמו שעווה. כדאי לתת לו 10-15 שניות במיקרו או כמה רגעים מתחת לזרם מים חמים כדי שיתרכך קצת ונוכל לערבב הכל למרקם אחיד.

אחרי שקיבלנו משחה אחידה מוסיפים שמנים אם רוצים. אני הוספתי 5 טיפות שמן עץ התה, שהוא בעל תכונות אנטיספטיות ועוד 4 טיפות לבנדר ו-4 אקליפטוס, לריח טוב.

אפשר לשמור את התוצר המוגמר בקופסת פלסטיק פשוטה, או לחילופין, אם יש לכם דאודורנט סטיק שממש כמעט נגמר, אפשר לשטוף את המיכל במים חמים וסבון ובאמצעות סכין מריחה למלא אותו בדאודורנט החדש, והנה לכם - דאודורנט סטיק ביתי נוח לשימוש.

אחרי העברה למיכל מכניסים את הדאודורנט למקרר לשעה, כדי שיתקשה וזהו - הדאודורנט מוכן.

השתמשתי בדאודורנט הפלא שלי אתמול בבוקר ונרשמה הצלחה רבה. בתי השחי נשארו נטולי ריח ויבשים לאורך כל היום, מעל 12 שעות, אבל במקלחת של סוף היום לא נרשם יובש קיצוני באזור הבעייתי.

מומלץ ביותר!

יום שני, 1 באפריל 2013

עצמאית בשטח

אתמול הייתה המשמרת הראשונה בה עבדתי לגמרי לבדי.

אם הייתי יכולה לבחור לי משמרת אחת, שתהיה המשמרת הפותחת לעצמאותי, הייתי בוחרת במשמרת הזאת. הופקדתי בדיוק על החדרים להם קיוויתי, 7-9, שלושה חדרים קטנים יחסית במיון הגדול שמפאת מיקומם מנקזים אליהם מטופלים פחות חולים, מעט יותר יציבים.

כשהגעתי למשמרת הייתה לי מטופלת אחת שהכל כבר נעשה איתה וכל מה שנדרש ממני הוא להשגיח עליה ולקחת סימנים חיוניים כל שעתיים. המיון היה רגוע מאוד, רק 6 מיטות היו תפוסות מתוך ה-20 שישנן במיון הגדול והבינוני. אתמול היה Easter Sunday ולפיכך חלק גדול מהאנשים שהיו מגיעים למיון ביום ראשון נשארו בבית. חלקם הלכו לכנסייה ורבים המשיכו מיד לאחר מכן לארוחה משפחתית. כתוצאה מכך המיון היה רגוע מאוד והעברתי את השעות הראשונות של המשמרת שלי בעצלתיים. בשש בערב הסתכלתי על השעון ותהיתי כמה לאט יעברו חמש השעות שעוד נותרו עד תום המשמרת.

בשמונה ורבע יצאתי לאכול ארוחת ערב. רבע שעה מאוחר יותר, כשחזרתי, מצאתי מיון אחר לגמרי. מכשיר הרדיו שמדווח על קריאות אמבולנסים מהשטח לא שתק לרגע. תוך עשר דקות כמעט כל החדרים במיון הוצפו. כנראה שהחג נגמר. וכמו תמיד בחגים, אנשים שותים אלכוהול, וכשיש אלכוהול יש מכות, וכשיש מכות - יש חבלות. אלה היו שלוש שעות מעניינות, שגרמו לי להגיד לאחת האחיות - לא הייתי צריכה לצאת לאכול!

בסיכומו של יום, זאת הייתה משמרת נחמדה מאוד בשביל מי שזה עתה יצאה מאוריינטציה. כשהיו לי שאלות מצאתי את מי לשאול, רוב הזמן ידעתי מה עליי לעשות והדברים זרמו בנחת.

אני מרגישה שהעובדה שהצלחתי לשרוד את חמשת ומשהו החודשים האחרונים היא לא עניין של מה בכך. הקליטה שלי במחלקה הייתה מורכבת, מאתגרת וקשה. היו אנשים שדאגו להעביר לי מסר די ברור, שאני לא רצויה שם. למדתי המון בתקופה הזאת. הרבה סיעוד, אבל לא רק. למדתי כמה שיעורים חשובים בפוליטיקה, למדתי על מי אני יכולה לסמוך ובמי אני יכולה לבטוח (כמעט באף אחד, למגינת לבי). למדתי לעבוד קשה וחזק וברצינות ולא לעצור לרגע, אבל גם לזכור שכלום לא יקרה בלי שאדאג לעצמי ואטפל בעצמי. זיהיתי אתגרים וכבשתי אותם, לימדתי את עצמי כמעט לחלוטין בכוחות עצמי, עם עזרה מאלון, מההורים שלי ומאחותי המופלאים - אף אחד מהם לא איש מקצוע מהתחום, אבל כולם חכמים ויודעים להקשיב ולתת עצה טובה ושקולה.

אני בטוחה בעצמי. ביכולת שלי כאחות, בערך המוסף שאני מביאה לעבודה מתוך האנושיות שבה אני בוחרת לנהוג באחרים, מטופלים ועמיתים. הביטחון הזה מועצם פי כמה מפני שרכשתי אותו בעצמי, בלי אף אחד שאמר לי כמה אני טובה וכמה אני שווה. מתוך ההתנסויות בשטח ואחרי הרבה מקרים בהם כל מה שטיפחו בי היה מנוגד לחלוטין לאמונה עצמית, בכל זאת הצלחתי למצוא כמה נקודות של אמונה עצמית. מתוך עצמי, לבדי. אחד הפרוייקטים העיקריים שלי עכשיו הוא להפרות את הנקודות האלה ולעזור להן לצמוח עוד ועוד, עד שיאפילו על הפקפוק המיותר ויניעו אותי הלאה. אחרי הרבה שאלות וחיפוש, אני בטוחה שאני במקום הנכון, שבו אוכל לרכוש את הניסיון שיהווה את אבן הפינה, המקפצה הראשונה שתזניק אותי הלאה, אל מה שתהיה הקריירה שלי.

מעל הכל, אני שמחה שסופסוף אני לבדי. בלי אף אחד שמשתלט, מבטל ומנהל אותי, בלי אף אחד שמפריע לי לחשוב או נושף בעורפי. אבל בעצם, אני לא באמת לבדי, לא לגמרי. מפני שכבר למדתי לזהות את אנשי הצוות האחרים עליהם אני יכולה לסמוך, אנשים שאני יכולה להיעזר בהם ולהישען עליהם כשאני זקוקה לכך. בכל משמרת יש צוות שלם שמגיע כשהמצב באמת קשה. ואם הוא לא קשה? אז יש זמן. גם את זה למדתי בחודשים האחרונים.

עכשיו מתחיל הפרק הבא, העבודה השוטפת, העצמאית, רכישת הניסיון שמתרחשת מתחת לפני השקט, חרישית.

עכשיו רק נשאר שיגיע האביב, כי היום הראשון באפריל וכבר ממש מיציתי את החורף הזה!

לכבוד סיום האוריינטציה ויום הולדתי שחל לא מזמן, רציתי לקנות לי מתנה קטנה - כיסוי בד לסטטוסקופ. מדובר במעין שרוול בד שנועד להפחית את השחיקה של הגומי. אני רוצה כזה בעיקר בגלל שלאחרונה הסטטוסקופ שלי התחיל להיתפס בשערות שעל העורף שלי, למשוך ולמרוט אותן וזה די כואב. העניין הוא שיש כל-כך הרבה הדפסים ודוגמאות, שממש קשה לבחור. אולי תעזרו לי? אני לובשת מדים בצבע כחול כהה והסטטוסקופ שלי הוא בצבע תכלת, מידע חיוני לקבלת ההחלטה שהיא גורלית לכל הדעות. תודה!