(ושלושה ימים, קצת התעכבתי)
הורות לתינוק קטן היא הזדמנות למדיטציה יומיומית.
כשעדו הסכים לחזור לינוק הייתי כמעט באקסטזה. זה היה כל מה שרציתי וכבר חשבתי שזה לא יקרה והתאבלתי ונפרדתי והנה זה שוב קורה. הייתה לנו תקופת ירח דבש, בכל פעם שהוא הלך לישון באמצע היום הצעתי ציצי והוא לקח ונרדם תוך דקות ספורות בקלות. הרגשתי שאני יכולה לתת לו בדיוק את מה שהוא צריך, והוא רוצה לקחת. איזו מחמאה זאת, להידרש, להיות נחוצים למישהו כל כך. איזה כוח גלום בזה, איזה מעמד.
ואז עברו כמה ימים, אולי שבועיים ופתאום זה נהיה קצת פחות זוהר. כי לפעמים הוא לוקח את הציצי ואז עוזב וחוזר ועוזב שוב, וראבאק, נו, זה מעצבן קצת. ונהיה חם והילד שלי הוא כמו מנורת חימום קטנה (בחיי, הוא יכול להדגיר אפרוחים) ואני מזיעה אפילו שאני שוכבת לידו רק בתחתונים. והוא בועט לי בבטן עם הרגליים הקטנטנות המתוקות שלו שאני כל-כך אוהבת. חם לי, אני צמאה, אני רעבה, יש לי פיפי, אני רוצה קצת בנפרד. וה-ADD שלי מתחיל להתעורר, אני לא יכולה לשכב כאן בשקט כל-כך הרבה זמן. כבר אמרתי שחם לי? כיף לי שאתה צריך אותי, אבל גם מה פתאום? זה גדול עליי, להיות כל-כך דרושה למישהו. לא בטוחה שאני מוכנה למחויבות הזאת (אהמ, היינו צריכים לחשוב על זה קצת קודם, לא?).
והנה הגיע גיל ארבעה חודשים. יום לפני, עדו התחיל לצופף ארוחות וחשבתי לעצמי, לעזאזל, הילד הזה קרא את הספר והוא הולך לפיו, מילה אחרי מילה, עמוד אחרי עמוד. כי בגיל ארבעה חודשים, כך אומרים, מגיעה קפיצת גדילה. תינוקות רעבים יותר כי בגיל הזה הם פתאום כובשים כמה אבני-יסוד התפתחותיות בבת אחת. ועד כמה שאני לא לגמרי בטוחה שכל הדברים האלה הם לא מיתוס ושטות גמורה, זה התחיל לקרות לנגד עינינו.
אומרים שקפיצת הגדילה מלווה לפעמים ברגרסיה בשינה. פתאום התנומות במהלך היום מתקצרות, שנת הלילה נעשית קלה יותר, הילד שישן פחות נהיה עצבני יותר, זקוק ליותר עזרה בהרדמה, ליותר מגע ונחמה. חשבתי שגם זה מיתוס, אבל הנה גם זה קרה לנגד עינינו בימים האחרונים. אני עדיין לא בטוחה אם זאת לא פשוט נבואה שמגשימה את עצמה, אבל הורות מטפחת עבודת אלילים, אז תהיו בטוחים שאני לא הולכת לירוק לתוך הבאר הזאת ואני לגמרי הולכת להגיד חמסה-חמסה ולזרוק קצת מלח מעבר לכתף. מה שיעבוד, העיקר שישן יותר מחצי שעה.
עוד אומרים שיחד עם שני הלזים לפעמים מגיעה שביתת הנקה. פתאום התינוק המתוק כבר לא נוהה אחרי הציצי, כי העולם מעניין ומלא גירויים והכל מעניין יותר מהבקבוק או הציצי. אם עד עכשיו יכולתי לדבר בזמן שעדו אוכל או מנסה להירדם, האפשרות הזאת עפה אל מחוץ לחלון. עדו למד בימים האחרונים שאי-אפשר גם להכניס ידיים לפה כל הזמן ושגם יהיה שם ציצי במקביל. והוא מעדיף את הידיים שלו. ואני, אמא שלו, שלפני דקה נורא אהבה להניק ודקה הייתה מוכנה לקפוץ מהחלון בגלל שזה נהיה קצת קשה, נעלבת. מה, אתה לא רוצה אותי יותר? איזו רכבת הרים!
כל זה נמשך רק יומיים-שלושה, אבל האינטנסיביות שבשהייה עם תינוק כזה קטן, קשה להסביר אותה למי שלא היה שם. חמש דקות יכולות לפעמים להידמות כנצח, במיוחד הרגעים שבין מצמוץ למצמוץ כשהעפעפיים מתחילים להיות כבדים. אבל כשהוא ישן שעה? רק מצמצתי וכבר הוא מתעורר שוב.
היה לנו יום קשה אתמול ובעקבותיו בא לילה לא קל. בנוסף לכל השינויים לעדו היה חום ולראשונה אי-פעם הוא בכה כמעט שלוש שעות ברציפות. בסוף האקמול השפיע והוא נרדם, אבל רק במנשא ורק בהליכה. כשחזרתי הביתה מהסיבוב הארוך ברחובות הווסט-סייד של אן ארבור וניסיתי להעביר אותו למיטה, הוא התעורר. אבל לפחות לא בכה עוד. ואז עשינו אמבטיה והיינו קצת ערים יחד ואלון נכנס איתו למיטה ונשאר לידו. הוא לא הסכים לשכב על הגב ובכה במחאה. את הלילה כולו בילינו בטן לבטן. העיקר שישן.
היום אני מנסה לאפס את הדברים. בשבע וחצי הוא התעורר טרוט עיניים וכעבור כמה זמן הרדמתי אותו. ואז הוא התעורר, ונתתי שוב ציצי (היום הוא מסכים שוב ואני לא שומרת טינה) והוא שוב נרדם ושוב התעורר ושוב ציצי. אבל אני מכילה. לפעמים נדמה שכמה שהם יותר מסכנים יש יותר סבלנות. גם יש בזה קצת אתגר.
אבל אז שמתי לב לזה שוב, להתמרדות הפנימית הזאת. הוא נרדם ואני חושבת - כבר אפשר לקום, או שכדאי שאשאר עוד. הוא כבר ישן מספיק עמוק? מן גירוד כזה, חוסר שקט, דחיפות לזוז פתאום. נו, בכל זאת אחות מיון. מכורה לתנועה.
ואז נשמתי. ולקחתי עוד נשימה ונשפתי הכל-הכל-הכל החוצה.
מדיטציה.
מה מחכה לי מחוץ לחדר של ילדי הישן? פייסבוק, אסלה שאפשר לעשות בה פיפי, המחשב שלי, כתבות בעיתונים, ספר קריאה, קנדי קראש, קבוצת הווטצאפ המשפחתית, התכתבויות במייל? סו וואט. מה הדחיפות הגדולה להמשיך הלאה, לעבור לדבר הבא? למה אי-אפשר להיספג לרגע, לעצור, לחכות, לנשום?
אז עצרתי, ונשמתי. וחשבתי על מדיטציה. ונשמתי עוד קצת. וחשבתי על הכאן ועכשיו. על ההזדמנות הזאת לעצור רגע ולנוח. כי כבר שתיתי את הקפה של הבוקר וכבר שאבתי וכבר אכלתי ואלון עוד לא התעורר והתכתבויות הפייסבוק יחכו, באמת. ואפילו שאין לי שעון איתי בחדר, אני בעצם לא באמת צריכה אחד, נכון? אני יכולה לכמה רגעים פשוט להיות. כי אני לא נדרשת לשום דבר ושום מקום אחר. העולם ימשיך בלעדיי, אני יורדת, רק לרגע.
רוקנתי את הראש והתרכזתי בנשימות שלי, בצליל המונוטוני של המאוורר המסתובב, ברוח הקלה על הגב. בצליל הנשימות של עדו. נתתי למחשבות שלי להיות נוזליות.
זה מוזר וקצת משוגע לי לחשוב שהוא כבר בן ארבעה חודשים. לא רק עדו בן ארבעה חודשים, גם אמא שלו בת ארבעה חודשים. הקשר שלנו בן ארבעה חודשים. זה כזה פסיק קטן במשפט המתהווה של החיים המשותפים שלנו, אבל האינטנסיביות של החוויה הזאת - כחוויה אנושית כללית והחוויה האישית שלנו בפרט - גורמת לזמן הזה להיראות כמו חתיכה של נצח.
בינתיים, כשאני מוצאת בי את אורך הרוח, אני נשארת לידו בחדר ולא ממהרת לרוץ החוצה בחזרה לזרועותיו האוהבות של המחשב שלי. אני מתרגלת מדיטציה הורית.
נו, וכתבתי פוסט שזאת הכותרת שלו ודיברתי כמעט רק על עצמי. מה עם עדו?!
בגיל ארבעה חודשים הוא:
- מתהפך מהבטן לגב אבל בזמן האחרון הוא הבין שקל יותר להתלונן ואז יבוא מישהו ויעזור לך להתהפך, אז זאת הטקטיקה המועדפת עליו.
- עושה הכנות להתהפכות מהגב לבטן - חציית קו אמצע עם הרגליים, שינה על הצד.
- מכניס ידיים לפה. מכניס הכל לפה, כל הזמן. ואז צועק על זה.
- מחייך המון וצוחק המון.
- מבסוט מהחיים.
- מתעניין מאוד בפיות של אנשים, בעיקר כשהם לועסים מזון.
- משתתף בשיחה ועונה בצעקות, בעיקר כשאבא שלו נואם בלהט על איזה נושא אקטואלי מעניין.
- אוהב מאוד לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה, צוחק כשאמא שלו שרה.
- אוהב גם ללעוס וללקק את הספרים שלו, לצעוק עליהם ולהכות בהם כמו בתוף.
- מעריץ את אבא שלו הערצה עיוורת. זה מדהים לראות איך הוא נדלק כשהוא שומע את אלון קורא בשמו. אני מתה על זה.
- לאחרונה התחיל ליהנות יותר מאמבטיות והוא מתיז ומשפריץ ובועט במים. זה די מגניב.
הוא באמת כזה ילד אדיר, שהקשיים המעטים שצצים בדרך כמעט לא נרשמים בסיכומו של עניין.
ארבעה חודשים והערב חזרתי לשחות. עכשיו חזרתי מהבריכה, ממנה נעדרתי מאז בערך שבוע 40 להריוני. מה אני אגיד לכם? היה נפלא. כבר במדרגות היורדות לבריכה נמרח לי חיוך ענקי על הפנים ואפילו שידעתי שכדאי שלא אגזים כדי שלא יכאב לי כל הגוף מחר, היה לי מאוד קשה לצאת מהמים.
החדשות המשמחות (והמפתיעות) הן שאני בכושר הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. מגניב. נראה לי גם שלהעדר משקולת של עשרה קילו שתלויה לי ממרכז הגוף יש איזה חלק בהבדל שהרגשתי. גם לעובדה שהריאות שלי לא דחוסות לכיוון הכתפיים כל הזמן. מעניין, לשחות לא בהריון. אני אשכרה יכולה לעשות יותר מבריכה וחצי ברצף. למרות זאת, שאף אחד לא ינסה להגיד לכם שלסחוב תינוק ששוקל בערך שבעה קילו ולשחייה יש משהו במשותף. בדקות הראשונות הרגשתי כאילו הזרועות שלי עומדות להתפוקק ולעוף החוצה מהמקום. אבל אז זה עבר ונשאר רק הנעים. גם הרבה יותר נעים כשלא יורד שלג בחוץ, למרות שגם שחייה בחורף היא חוויה. איזה מגניב שיש לי תינוק שנרדם בערב ומאפשר לי להשאיר אותו עם המבוגר האחראי האחר של הבית ולחמוק לקצת זמן של התרעננות והתמרכזות מחדש.
בסוף השחייה נחתי קצת ליד הקיר ונזכרתי בפעם האחרונה ששחיתי, כשעוד הייתי בהריון. צפו ועלו בי תחושות מהתקופה ההיא, כשלא ידענו אם עדו יתהפך עם הראש למטה ולא ידענו מה יקרה. קלטתי כמה לחוצה הייתי אז והתמלאתי חמלה כלפי עצמי של אז, בדיעבד. וגם חשבתי כמה שונה זה יהיה בפעם הבאה. כמה למדנו והשתנינו.
ולסיום סיומת, עדכוני בריאות: בדיקות לשחפת, אפשטיין-בר וקלוסטרידיום חזרו שליליות. עדיין מחכים לפאנל זיהומים פטרייתיים ועוד כמה. חוץ מזה, הבטן שלי אחלה, טפוטפו ואני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה ששאלתם.
