יום ראשון, 20 ביולי 2014

שיניים

ביום שני לפני שבוע, התהפך לנו הילד.

התינוק המתוק והקל לניהול שלנו הפך לתינוק מתוק אך אומלל ולא-כל-כך קל לניהול. בעיקר, הוא התחיל פתאום לבכות יותר ולהתלונן יותר. עד כדי כך שביום שני מדדנו לו חום וביום חמישי לקחנו אותו לרופאת הילדים, כדי לבדוק שהכל בסדר.

מאחר והשינוי בהתנהגות הגיע יחד עם התעסקות גוברת באזור הפה שלו; דחיפת צעצועים, חיתולי טטרה, את האצבעות שלו ושל כל מי שמוכן להלוות לו - ניחשנו שמדובר בהתחלה של שיניים. הוא גם התחיל לדחוף את הלשון שלו החוצה מהפה יותר ולעשות בועות עם רוק, וגם לקשקש עם הלשון בחוץ. ילד מצחיק.

אבל התחלה של שיניים לא אומר כלום. יש תינוקות שמתחילים לעבוד על זה בגיל 3 חודשים ולא רואים את השן הראשונה שלהם עד 9 חודשים. לפני שהשיניים בוקעות הן מסתדרות וזזות מתחת לפני השטח, בתוך החניכיים, וגם זה כואב. והטווח אדיר - השן הראשונה בוקעת בין גיל 4 חודשים לשנה, אצל רוב התינוקות בין 4 ל-7 חודשים. אבל, בינתיים לא ראינו או הרגשנו כלום בתוך הפה.

במקביל, הבחורצ'יק גם עבר קפיצת גדילה והגדיל את כמויות האוכל שהוא דורש, מה שבכלל סיבך את העניינים וקצת בלבל - אתה רעב, כואב לך, אתה עייף... מה הולך? הרופאה אישרה שאכן הילד בריא, רק מתפתח. לפעמים לגדול זה קשה וכואב. היא נתנה אור ירוק להשתמש באקמול פחות בקמצנות. בשישי היה נראה שמתחיל שיפור איטי ברמת המעיכות והתלונות.

ואז, אתמול בערב, בזמן שעבדתי, אלון דיווח שהוא חושב שאולי הרגיש משהו קשה וחד בזמן שעדו השתמש בו בתור נשכן אנושי. אחרי ההאכלה של אמצע הלילה, הכנסתי בעדינות אצבע ומיששתי. אכן, קשה וחד.

יש לנו שן ראשונה!

בלסת התחתונה, ימינה מהאמצע, מתחילה לבצבץ לה, לבנה אחת. משמאלה כבר רואים את חברתה שלא מאחרת הרבה אחריה. אפשר כבר להרגיש אותה מתחת לשכבה דקיקה של רקמת חניכיים.

לכבוד המאורע המשמח נתתי לעדו לגלות היום בעצמו מהו טעמה של בננה. אמנם אנחנו עוד לא מתחילים להכניס אותו לעולם האוכל המוצק, אבל קצת בננה עוד לא הזיקה לאף אחד.

כמובן שכשהוא נסחף בהתלהבות וכמעט בלע את כל החתיכה בנשימה אחת, לקחתי את השארית ואכלתי אותה חיש-מהר. בתגובה הילד נהם וליקק את האצבעות שלי אחת-אחת. מה יש לומר, אם ככה הוא יהיה עם אוכל, הוא בהחלט הבן שלי ושל אבא שלו, כי פה בבית אוהבים לאכול.

הנה הוא לפניכם - עוד לא בן חמישה חודשים, חוגג בעלות חדשה על שן ראשונה ועוד אחת בדרך.


ואני? אמא לתינוק שכבר מוציא שיניים. הקלישאה "הם גדלים כל-כך מהר" מעולם לא הרגישה מתאימה יותר. אמא'לה!

יום חמישי, 10 ביולי 2014

יום ראשון במעון

חשבתי שאני ממש בסדר עם זה שעדו מתחיל ללכת למעון.

אז חשבתי.

עד שאתמול בערב, בעודי מערבבת בקבוקים לקראת הלילה, אלון ואני נכנסנו לויכוח על משהו קטן ומטופש (זה תמיד משהו קטן ומטופש, לא?), ואז הודיתי בפניו ובפניי עצמי - אני לחוצה.

מסתבר שהרבה מהצידוקים שהשמעתי בקול לאחרים היו רציונליזציות שהדהדתי כדי שגם אוזניי תשמענה. ולא שאין בהן שום מה, אבל מסתבר שמתחת לכל זה כן הסתתרה שכבה של חשש ומתח.

אמרתי שאני שמחה שאנחנו מכניסים אותו למעון לפני שלב חרדת הזרים וחרדת הנטישה. אני חושבת שבכך, אנחנו מקלים עליו את ההסתגלות. אמרתי גם שחשוב לי שילמד שאמנם הוא מרכז עולמם של הוריו, אבל הוא לא מרכז העולם, נקודה. שילמד את זה ברכות, בטבעיות, לא בסטירה מצלצלת לפנים. בבית שיהיה מרכז היקום, אדרבה. אבל שידע שיש גם אחרת. ומאחר ואין לנו כאן משפחה וחברים יש מעט ויעבור עוד קצת זמן עד שהוא יצטרך להתחלק בתשומת הלב של הוריו עם אחות או אח, מעון הוא פתרון אלגנטי ונפלא לעניין הזה. לבוא במגע עם ילדים אחרים ועם מטפלים אחרים, להיות גמיש בהרגלים שלך - מי מרדים אותך ואיך, מי מאכיל אותך, ריחות גוף שונים, סגנונות טיפול שונים. אני חושבת שכל אלה יתרמו לכך שהוא יגדל להיות ילד ואחר-כך מבוגר גמיש ומסתגל, בהנחה שברקע ובבסיס של הכל נמצא הביטחון בכך שההורים שלו תמיד שם. וגם, לא פחות חשוב, הביקור בישראל לימד אותנו עד כמה עדו הוא ילד שנהנה מחברתם של אחרים. בשבועות האחרונים גיליתי שהוא גם מתעניין בתינוקות אחרים, פעמיים - כשלקחתי אותו איתי לשיעור יוגה-אחרי-לידה ובשבת האחרונה, כשהלכנו לבקר חברה שילדה שלושה שבועות לפניי. בשתי הפעמים הוא התנהג לגמרי כמו עצמו והביע עניין גלוי בתינוקות האחרים. ועוד - במעון יש צעצועים אחרים, הפעלות, שירים שאני לא מכירה וספרים שאין לנו. ובכל חודש מתחלף נושא (החודש זה ספארי, בחודש הבא גרמי השמיים. הם תינוקות, אללי! כבר יש להם סילבוס).

אז חשבתי שאני בסדר ופירטתי באוזני כל מי שרצה לשמוע את הסיבות והשיקולים להכנסתו למעון עכשיו. ובאמת האמנתי, ברמה מסוימת, עד גבול מסוים. הגבול שבין הרציונל לרגש.

אז אתמול בלילה, היה לי גוש בגרון ותחושה של תקוע במפתח הלב. ובאתי להתיישב ליד אלון וקצת דמעתי. ואז אמרתי; מאז שהיינו בישראל לא האכיל אותו מישהו מלבדנו ולא הרדים אותו מישהו מלבדנו ורק אנחנו החלפנו לו חיתולים ואנחנו היינו שם בכל פעם שהתעורר. וגם כשהיינו בישראל ונתנו קצת לאחרים לעזור בטיפול בו, אלה היו בני משפחה. ועכשיו, לראשונה, אלה זרים. הסכמנו שהמטפלות הן אולי זרות כרגע, אבל תוך ימים ספורים כולנו כבר נכיר אותן. ובאמת היום לקחתי את עדו ונשארתי איתו קצת וארבעת המטפלות שפגשתי מקסימות, כל אחת בדרכה. בעיקר אמבר, שהיא המטפלת העיקרית שלו.

חששתי גם כי לא ידעתי איך אצליח לארגן אותו בבוקר וגם אותי, להאכיל אותו וגם אותי ואז להתלבש וכל זה לפני שהוא ירצה שוב ללכת לישון, כדי שלא אביא אותו למעון עייף ונרגן. ולא הייתי בטוחה מה צריכים להביא כדי שיהיה שם. וחששתי שלמרות שאמרו שאפשר להביא אותו בכל שעה (ממש לא התכוונתי להעיר אותו במיוחד), יעשו לי קצת פרצופים ויעקמו את האף אם נגיע קצת לפני 11. וחששתי שהוא לא יסתדר. שהוא יבכה, שהוא לא ישן, שהוא יהיה לא מרוצה.

וכמובן שהרגשתי אשמה, על כך שאני "עושה לו את זה". שהוא קטן, ולא מבין ולא יודע ואי אפשר להכין אותו ולהסביר לו ומחר זה פשוט יקרה והוא לא ידע מה פשר כל העניין.

והכי-הכי, ברמה הכי פשוטה - זה שינוי, זה לא ידוע, זה מפחיד.

ואז נרגעתי קצת, בעזרתו הנאמנה של אלון. והצעתי שאכין לשנינו כוס תה. מדהים עד כמה כוס של תה מתוק וחם עם קצת חלב יכולה להרגיע ולנחם. במיוחד עם צלוחית של דובשניות בצד. ישבנו וראינו קצת תמונות מצחיקות באינטרנט, ואמרנו וידענו שיהיה בסדר. והזכרנו לעצמנו את הסיבות לכך שאנחנו עושים את זה. והלכנו לישון.

בבוקר התעוררתי קצת לפני עדו והכנתי בקבוקים. בזמן שהקומקום רתח הוא התעורר ואלון היה איתו עד שסיימתי לצחצח שיניים ולהתלבש. אז עדו בא איתי למטבח להכין לי דייסה ותה, כי הוא עדיין לא היה רעב. ואז האכלתי אותו, החלפתי לו חיתול, ארגנתי את התיק שלו ויצאנו מהבית. אמנם רבע שעה מאוחר יותר ממה שתכננתי, אבל בגבולות הסביר. אלון בא איתנו, כדי להכיר את המטפלות, אבל גם כדי להחזיק את היד לאמא החוששת.

אחרי כמה דקות, אלון הלך לעבוד בבית קפה סמוך ואני נשארתי עם עדו בערך שעה. בזמן הזה הוא שיחק, התעייף ונרדם ואז התעורר כולו חיוכים וחזר לשחק עם אמבר המדהימה. היה נראה שהסביבה החדשה מעניינת אותו, אבל לא מציפה אותו. המטפלות כולן קשובות אבל לא חונקות.

בצהריים עזבתי ואלון ואני הלכנו לאכול במסעדה, דייט ראשון לבד-לבד מאז שעדו נולד. זה הרגיש מוזר ומעניין. היה טעים מאוד. 

בארבע חזרתי לעוד כמה דקות רק כדי לראות שהכל בסדר ואז נסעתי לסידורים ובחמש חזרתי לאסוף אותו. סך הכל שש שעות טובות. המטפלות התרשמו מכמה קל היה היום הראשון שלו. אני ידעתי שהוא יהיה בסדר. זאת אני שהייתה צריכה תמיכה. אמנם הוא ישן פחות ממה שהיה ישן בבית, בסביבה השקטה שהוא מורגל אליה, אבל זה הגיוני וצפוי לגמרי ביום הראשון במעון. זאת גם הסיבה שמיד עם הגעתנו הביתה נכנסתי איתו למיטה. בדרך הביתה הוא כמעט לא מצמץ והיה שקט מאוד (אבל עדיין מבסוט ומלא חיוכים). חשבתי שהוא רק ינמנם קצת. הנקתי אותו והוא נרדם תוך שנייה ומאז הוא ישן. כבר ארבע וחצי שעות. אמרתי לאלון - היה לו יום כל-כך ארוך, מלא רעש, גירויים, אנשים חדשים, צעצועים חדשים ובנוסף לזה הוא ישן ממש מעט. למידה מתרחשת בשינה ולעדו יש המון דברים חדשים לעבד. לא אתפלא אם הוא ישן עד הבוקר ורק יתעורר לאכול פעם או פעמיים במהלך הלילה. אתם יודעים עם כמה סינפסות חדשות הוא יתעורר?!

תודה לאל שזה רק פעמיים בשבוע, כי אם ככה הוא ישן אחרי כל יום במעון לא נתראה כמעט בכלל, למעט באמצע הלילה ומוקדם בבוקר.

מחר נלך שוב. הפעם לא אשאר איתו. אולי אקפוץ לכמה דקות באמצע היום, עדיין לא החלטתי.

עד עכשיו חשבתי שיהיה לי קשה יותר כשאהיה בעבודה כי לא אוכל פשוט לקפוץ ולבדוק מה איתו, אבל היום לראשונה חשבתי שאולי העבודה דווקא תקל עליי, כי אהיה עסוקה ולא אחשוב על זה. וסך-הכל, אני באמת מאוד סומכת על הצוות שם ואני בטוחה שהוא בידיים טובות, גם אם באופן טבעי, הטיפול שלהם לא זהה לזה שבבית.

בשבוע הבא אני חוזרת לעבודה ממש, לא רק משמרת פה ומשמרת שם. היום קיבלתי את הסידור לחודש קדימה. שלושה ימים בשבוע. יומיים מתוכם עדו במעון ויום אחד עם אבא שלו. ברוב השבועות אני עובדת ברצף, מחמישי עד שבת או ראשון. את החצי השני של השבוע אקדיש לעדו, בלעדית. הולכת להיות לנו שגרה חדשה. אני אתרגל, כבר היום התחלתי. ברור לי שיהיו ימים קצת קשים. ימים בהם לא יתחשק לי ללכת לעבודה, ימים בהם אתגעגע. עד אתמול קצת הדחקתי את החלק הזה, די התעלמתי ממנו. עכשיו אני מוכנה להכיר בו ולהודות, שלמרות שהפרידות הקצרות האלה הן כלום לעומת הניתוק בן השבוע כשהייתי מאושפזת בישראל, שהיה מוחלט, הן עדיין דורשות הסתגלות. לא רק מצדו של עדו, אלא גם, ואולי בעיקר, מצד אמא שלו. כאבי גדילה.

אז שרדתי את היום הראשון. אני צופה כמה רגעי משבר גם מחר, אבל אני מקווה שבמאקרו, זה יילך ויהפוך קל יותר.

יום רביעי, 9 ביולי 2014

Adrenalin Junkie

חזרתי לעבודה.

עבדתי ביום רביעי ובראשון, ארבע שעות בכל פעם. אני חוזרת בעדינות, לאט ובהדרגה. המילה הכי מדויקת, אולי, היא שליטה. אני חוזרת למשרה חלקית, רק עשרים שעות בשבוע במקום 36. שתי משמרות של 8 שעות ומשמרת אחת של 4. למשמרות של 12 שעות אחזור כשאהיה משוכנעת לחלוטין שהמשבר הבריאותי האחרון נשאר רחוק מאחור.

לא הצלחתי להתאפק. המשמרת הראשונה שלי הייתה אמורה להיות רק ב-16 ביולי, אבל בקורלציה ישירה לבריאותי המתייצבת, התחיל לשעמם לי בבית. ולא שעדו הוא לא נהדר, רטנתי בצחוק לבני משפחתי, אבל הוא צריך לעבוד על כישורי השיחה שלו. יש גבול עד כמה אפשר לדבר רק על ציצי...

ביום רביעי הוצמדתי לחברה, כדי לחזור בעדינות לעניינים. את השעה וחצי הראשונות של המשמרת הגם ככה קצרה עד גיחוך שלי (בעבודה אנחנו קוראים להן בצחוק Princess shifts) העברתי בשלומים והשלמת פערים. באמת שלא התכוונתי שכך יצא, אבל כנראה שזאת דרך הטבע. כל מי שראה אותי במסדרון שאל מתי חזרתי ואיך התינוק ואיך החיים בכלל. בכל-זאת, כולל הזמן שלפני הלידה, לא הייתי שם חמישה חודשים. בלתי נתפס.

אחרי שעה וחצי לינדזי הציעה שאקח חדר אחד. היא בדיוק שחררה מישהו מ-20 והביאו לשם מטופלת חדשה מטריאז'. היינו במיון הבינוני, שום דבר מסובך מדי - בחורה בהיריון, לא בטוחה עד כמה, שהגיעה בגלל בחילות והקאות. ויותר בדיוק - עבר חודש מאז הבדיקה הביתית החיובית. אין לה תיאבון, הדבר היחיד שהיא מסוגלת לאכול הוא יוגורט עם פירות. הבוקר היא אכלה בייקון והקיאה, פעם אחת. אז היא באה למיון. אחח, אמריקאים.

הכנסנו עירוי, נתנו נוזלים, תרופות נגד בחילה ואקמול לכאב הראש שלה. אחרי שעה נזכרתי שמאחר ועשיתי משהו, כדאי שאני אשאל אם זה עבד, ושאלתי איך הבחילה שלה. היא אמרה שיותר טוב וביקשה מיץ וקרקרים. אמרה שגם כאב הראש חלף עבר לו. הצליחה לשתות ולאכול בלי בחילה או הקאה. קסם.

נזכרתי שאני צריכה להפעיל מחדש את היוזר שלי והתקשרתי להלפ-דסק, שיעזרו לי לעשות את זה. יופי, עכשיו אני לא רק מישהי במדים כחולים עם סטטוסקופ, אני אשכרה יכולה להיכנס למחשב, לסרוק תרופות ולתעד את פעולותיי במיון. כי אם יש משהו שכל אחות יודעת, הוא "לא תיעדת, לא עשית". זה אחד הכללים הראשונים בספר. לתעד, לתעד, לתעד. אז עכשיו אני לא רק playing nurse. או אולי, קצת פחות.

ד"ר פן, שילדה בעצמה את בנה הבכור לפני שמונה חודשים, שאלה איך מרגיש לי לחזור. אמרה שכשהיא חזרה היא הרגישה איטית וטיפשה. חשבתי על זה קצת, תוך כדי שהכנסתי למחשב את ממצאי האומדן הגופני שעשיתי למטופלת האחת שלי. ואז שמתי לב שאני צריכה לחשוב על האיות של כל מיני מילים שמעולם לא הייתה לי בעיה איתן, שאני עושה הכל חוץ מלהתרכז בדברים שאני מקלידה ושבאופן כללי, עניין שאמור לארוך חמש דקות לוקח לי בערך חצי שעה. איטית וקצת טיפשה? כן, ללא ספק.

ביום ראשון עבדתי בטריאז'. היה די איטי ומשעמם, כדרכו של טריאז'. אלון, שמוצא את נקודת האור בכל דבר, אמר שגם זאת דרך טובה לחזור לאט-לאט לעניינים. עד שבעודי ממיינת מטופל שהגיע עם תלונות על כאבי גב, באה אחת הרשמות וקראה לי בדחיפות החוצה - יש שם אדון אחד שסובל מקוצר נשימה.

לקרוא למצב שלו "קוצר נשימה", זאת מחמאה גדולה. הוא פשוט לא נשם. לשבריר שנייה קפאתי. מה אני אמורה לשאול? מה אני אמורה לעשות? אבל שמחתי לגלות במהרה שהאינסטינקטים שהתפתחו אצלי במהלך שנה וחצי של עבודה במיון לא נמחקו כליל תוך חמישה חודשים. ישר שאלתי כמה זמן זה כבר ככה, אם יש לו מחלת נשימה ידועה, אם הוא מחובר לחמצן בבית, האם יש לו משאפים, האם הייתה הקלה עם השימוש בהם. שלפתי את הסטטוסקופ שלי והאזנתי (לא שמעו כלום, הבחור באמת לא הזיז כלל אוויר). ראיתי לפניי מישהו שנאבק באמת - יושב כפוף לפנים, לא מצליח לדבר במשפטים מלאים, עונה לשאלות בכן או לא חנוק ומשתמש בכל השרירים שלרשותו כדי לנשום. לא לשווא קוראים למצב הזה "מצוקה נשימתית".

תוך שניות הבהלתי אותו לחדר במיון הגדול, קראתי לעזרה, חיברנו אותו למוניטור (סטורציה של 76% באוויר חדר היא מספר די מרשים למי שמבין עניין. ולמי שלא, אומר רק שברמה כזאת בדרך כלל מנשימים) ולמסיכת הנשמה, אני, בינתיים, השלמתי את הטריאז' במחשב וכתבתי הערה בגיליון שמסכמת את השתלשלות האירועים. ואז הכל נגמר וכשיצאתי מהחדר, שמתי לב שמרוח לי על הפנים חיוך מאוזן לאוזן. This is the real thing, אמרתי לג'ו, אחת העמיתים שלי, now I remember why I do this.

רכבתי על ההיי של האדרנלין במשך ארבעים דקות בערך. כולם צחקו עליי, אבל אני הייתי מבסוטה. קיבלתי את המנה שלי. לא הייתי ככה לפני שהתחלתי לעבוד במיון! הם יצרו מפלצת...

זה כיף אדיר לחזור ולקבל כל-כך הרבה חיבוקים, פיזיים וסמליים. מספר אנשים אמרו לי כמה התגעגעו אליי, איך התחילו כבר לתהות מתי אני חוזרת. אמרו לי שהתגעגעו לראות את הפנים שלי, התגעגעו לחיוך שלי, לאווירה החיובית שאני משרה, לשטויות שלי, להומור שלי. כיף להרגיש רצויה ואהובה.

קצת מוזר לי להיות בעבודה ולא להיות בהריון. כי הייתי שם ובהריון במשך עשרה חודשים. ופתאום אני לא "זאת שבהריון", אלא פשוט "זותי". אבל כמה אנשים אמרו לי, בצדק, שעכשיו אני בסטטוס אחר - אני אמא. ובאמת, באחת השיחות שמעתי את עצמי אומרת, "my son", וחשבתי שזאת אולי הפעם הראשונה שאני משתמשת בביטוי הזה באנגלית, כי בדרך כלל אני אומרת עדו או the baby. ולרגע עצרתי והסתכלתי על עצמי באיזו מראה מנטלית, מודדת את הביטוי ובודקת אם הוא מתאים לי. זאת הייתה תחושה מעניינת. עולם חדש ומסעיר של שיחות מסדרון נפתח בפניי - על שינה בלילה, חיתולים ובקבוקים, מעון ובייביסיטרים וחום ובייבי טיילנול. אני אמא, גם כשאני יוצאת מהבית אל העולם ועדו נשאר עם אבא שלו.

ועדו?
השובב התהפך לראשונה מהגב לבטן לפני יומיים, בזמן שדיברתי עם אמא שלי בסקייפ. פתאום הסתכלתי עליו והוא היה על הבטן. מה?! הוא מיהר לסובב את עצמו על ציר 180 מעלות ובעזרת הזרועות דחף את עצמו ברוורס מתחת לכורסא. התוצאה לפניכם. נראה די מבסוט.

קרפדי בפעולה

מאז הוא משחזר את המיומנות מדי פעם בזמן הערות, אבל בעיקר מרבה להתהפך בזמן שהוא מנסה להירדם ובאמצע הלילה, מה שהופך את הלילות שלו לקצת פחות שלווים. נו שוין, גם זה יעבור (ואז יבוא משהו אחר). זה לא קל, להיות כזה קטן שכל הזמן גדל!

מחר יום ראשון ב-daycare. שיהיה לנו בהצלחה.

יום שישי, 4 ביולי 2014

אני רוצה לזכור את זה

חצי שעה אחרי שעדו נרדם עלה קול בכי קטן מהמוניטור. הלכתי לחדר ומצאתי אותו עם ידיים בפה ועיניים פקוחות-למחצה. נשכבתי לידו, החזרתי מוצץ והנחתי לו יד על הבטן. כמה נשימות והוא הרפה ונרדם בחזרה. חיכיתי עוד כמה רגעים והתיישבתי לידו. המוצץ נפל והידיים שוב קפצו לכיוון הפה, אבל השינה ניצחה ושוב הוא הרפה ונרדם וככה חוזר חלילה עוד כמה פעמים, עד שהוא שקע סופית. בפעם השנייה כבר הייתי מוכנה לזנק ולהחזיר את המוצץ שנפל אבל חיכיתי. העיניים נשארו עצומות, האצבע שגיששה לכיוון הפה צנחה בחזרה אל המיטה ברפיון.

לאחרונה החיים מלמדים אותי המון, דרך עדו ובעזרתו. על סבלנות, צניעות, ענווה, ויתור על שליטה, שהייה בכאן ועכשיו, קבלת הדברים כמו שהם. אני לומדת קצת יותר מה בדיוק המקום שלי בעולם, על הגודל של המקום הזה, אני לומדת על מידתיות. זאת למידה קטנה, הדרגתית ועדינה. אין פה צעקות אאורקה, לא נורה שנדלקת מעל הראש או שעטה במורד מסדרונות ריקים של איזו מחלקה למדעי המשהו וחקר ההוא. יש אותי, יושבת ליד תינוק חולם ומבינה שלפעמים הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות, בשביל שנינו, הוא לקחת נשימה, לקחת צעד אחורה ולתת לו לבד.

כשאני עומדת ליד הכיור בערב ושוטפת כלים, כשאני מכינה ארוחת ערב, כשאני עושה איזה משהו ברצף הפעולות היומיומי, השגרתי, שמרכיב את החיים שלי ואני עם עצמי, לבדי עם המחשבות שעוברות לי בראש, מדי פעם עובר לי בראש המשפט "החיים שלי טובים". ואני יודעת שהוא נכון לגביי באותו רגע.

גם כשהיינו בישראל והייתי חולה ידעתי שבשורה התחתונה החיים שלי טובים. לצד חוסר המזל שלפעמים הוא מנת חלקי, אני מרגישה שהתברכתי בכל-כך הרבה דברים. אני מרגישה שהחיים שלי מלאים עושר גדול. אני מרגישה מלאה, רוויה. גם לפני הצטרפותו של עדו אלינו, ידעתי לזהות שמחה ואושר כשהם ביקרו אותי. והרבה פעמים הייתי מלאת תודה על כל מה שיש לי בחיי, אבל עכשיו, עם עדו, אני מרגישה שהתחושות האלה מתעצמות ואני יותר מודעת להן ברגע האמת, כשהן ממלאות אותי. עדו הוא לשון המאזניים שלי. יש איזו תחושה של שלמות, של זרימה פתוחה, נכונה ובריאה, של איזון וצלילות.

אלה הרגעים האלה, הזדמנויות הלמידה והמודעות אליהם, שמזינים את התחושה הזאת. תחושה של חיים עם משמעות.

פפפ... איך מסיימים פוסט כזה? חשבתי שייצא לי קטן, אנדרסטייטמנט, יצא לי כזה דחוס וענקי וכבד משקל.

אז אחתום בפולנית - שרק נהיה בריאים.