הפוסט הזה מתכוון להיות מריר.
רוב הסיכויים שבסוף ייצא לי חמוד ואפילו משעשע, כי ככה יוצא לי תמיד. אולי זאת אני. אבל רק שתדעו שהתכוונתי מריר. שלשום היה חמוד ומשעשע, היום אני מראה לכם את צידו השני של הפרצוף שלי, זה הפחות קליל ומשועשע לגביי כל העניין הזה, במסגרתו אני בהריון כבר ארבעים שבועות וחמישה ימים ותאריך הזירוז הולך ומתקרב אלינו בצעדי ענק. כן, הימים חולפים. זה מרשים יותר כשכותבים את זה מילולית ולא במספרים? אני חושבת שיש לזה יותר משקל ככה. ארבעים שבועות זה הרבה זמן, אבל מה הם לעומת חיים שלמים? מילא.
אני נורא מנסה להיות קלילה וחיננית לגביי העובדה שעברתי את המועד המשוער שלי בחמישה ימים. אבל מתוך העייפות הסוחטת והצרבת המטרידה שמלווה אותי מאז הצהריים, הדבר האחרון שאני מרגישה זה קלילה, או חיננית. הכל מרגיש איטי וכבד. להתלבש, לנעול נעליים, לצאת מהבית.
אמא שלי ילדה את כל הילדים שלה ממש בפתחו של השבוע ה-42. כבר סיפרתי לכם על המורשת הגנטית שלי. גם האחיות של אלון הלכו על בישול איטי, אלא שאצלן, בשונה ממני, לא היו שום סימנים ללידה, גם לא בשבוע 41. ואצלי? הו-הו. יש ויש. הפעם הראשונה הייתה בסביבות שבוע 35, עם הלידה מוקדמת/מדומה שלא התקדמה. וזה היה טוב, כן? אני באמת חושבת שעדיף הריון עודף מאשר פגות. אבל מה רע בשבוע 39+5? או 40+3?
הפעם השנייה הייתה ב-39+6. ממש לפני שבוע. עבדתי קשה שלושה ימים. צירים שבאים והולכים, שלוש שעות שינה בלילה, כאבי גב ובטן תחתונה ותחושה שהנה-הנה, זה הדבר האמיתי. ואז? התפוגגות ודממה.
אומרים שכל העבודה המקדימה הזאת מגדילה את הסיכוי שהלידה שלי תהיה קצרה וקלה. אבל זה לא בטוח. יותר סיפורי סבתא מעובדה בדוקה ומובטחת. דברים שאנשים אומרים לנשים עייפות ומתוסכלות שמצרצרות כבר ימים כשבועות ודבר לא מתקדם. דברי ניחומים.
כתבתי לפני יומיים שאני שמחה על הזמן הזה, שהצי'פמנק עוד בבטן ואני זוכה ליהנות מהקשר המיוחד הזה איתו. ואני עומדת מאחורי מה שכתבתי. אבל. אל"ף, האמירה הזאת היא חלק מפאסון ה"קלילה וחיננית" שלי, הפנים החברתיות, במסגרתן אני לא באמת יכולה להתלונן. בעיקר כשנמצאים סביב חבר'ה צעירים שרובם לא נשואים וילדים לא נמצאים באופק הקרוב שלהם. ובי"ת, באמת הרגשתי ככה. אבל ממש באותו זמן הרגשתי להיפך.
אם יש משהו שמאפיין את התקופה הזאת יותר מהכל, עבורי ואולי עבור עוד נשים במצבי, היא האמביוולנטיות שמקיפה את הכל. אני לא רוצה להיפרד מההריון, אבל אני כבר לא יכולה לחכות שיגמר. אני קמה בבוקר ואין לי כוח לצאת מהמיטה. ואז אני יוצאת מהמיטה ורוצה לחזור למיטה. אבל במיטה אני לא מוצאת תנוחה נוחה. אני לא ישנה טוב בלילה. אני עייפה ונרגנת. אני רוצה חיבוק אבל לא יכולה שיגעו בי. אני רעבה אבל לא יודעת מה אני רוצה לאכול. חם לי, אבל יש לי צמרמורת מרוב קור. אין לי סבלנות ואני רק רוצה לבכות. ואני לא רגילה להיות ככה. זה לא נעים לי. א-לוהים, איזה ערבוב.
אולי באמת הגיע הזמן שאפסיק לצאת מהבית. ואולי, לחילופין, כמו שאני חושבת בימים האחרונים במרמורי הרב, אני צריכה פשוט ללכת לעבודה, רק לארבע שעות. להיזכר קצת שאני לא רק אינקובטור אנושי (חינני ככל שיהיה). אולי הסחת הדעת הזאת תביא סופסוף את הלידה שלי.
וזה לא רק זה שאני עוד לא יולדת וכנראה ניצבת בפני זירוז. זאת התקווה שמתפתחת כל פעם והאכזבה שמגיעה בעקבותיה - אולי הפעם? לא. גם הפעם לא. סתם העברנו עוד כמה שעות בציפייה, השקענו עבודה ואנרגיה ו... כלום. הפרס עוד לא רוצה להגיע. מהתקווה הזאת אני לא מצליחה להיגמל. והאכזבה קשה.
ההריון הזה והלידה שעוד לא התרחשה כבר לימדו אותי כל-כך הרבה. זה התחיל עם משחקי התנוחה של הצ'יפמנק, שלא הסכים להתחייב ולהישאר עם הראש למטה. ניסיתי הכל - דיקור והיפוכים, עמידה על הראש, עיסוי וטיפול קרניוסקרל, שחייה ויוגה והיה גם היפוך חיצוני, רפואי, שהצליח - רק כדי שהשובב יתהפך בחזרה חמש שעות מאוחר יותר ויראה לכולנו מאיפה משתין הדג (ובעיקר, מי משתין עלינו, בקשת). ואז בשבת לפני שבועיים, הפכתי אותו בעצמי, בעזרת תנוחת יוגה אחת שאומרים שעוזרת לעוברים עקשנים למצוא את דרכם למטה. ומאז הוא נשאר ככה ואני שמחה ומלאת תודה. אבל לפני שזה קרה? היטלטלתי בכל פעם בין אכזבה לשמחה גדולה ובעיקר פיתחתי אובססיה לא-בריאה למנח/מצג שלו. וככל שהזמן עבר הלכתי וקיבלתי את האפשרות שהילד הראשון שלי יוולד בניתוח קיסרי, מה שאינו דבר של מה בכך עבורי. אני מעזה לומר שעבור אף אחת, למעט נשים שבוחרות בלידה קיסרית אלקטיבית.
ועכשיו, הלידה.
העולם הזה והחיים שאנחנו מנהלים בתוכו מלמדים אותנו לסמוך על איזו תחושת שליטה שמלווה אותנו. אנחנו סוכנים פעילים בעולם (אחח, אשתו של סטודנט למדע המדינה) - למעשים שלנו יש השפעה. אם אנחנו לא חוצים את הכביש ברמזור אדום, אנחנו מצפים שלא להידרס. אם אנחנו קונים חלב במכולת, אנחנו מצפים שיהיה לנו חלב לקפה. אם כיוונו שעון מעורר לפני שהלכנו לישון, אנחנו מצפים שנתעורר בשעה הנכונה בבוקר ולא נפסיד את האוטובוס ונגיע לשיעור בזמן.
ואם אנחנו עומדים על הראש בבוקר ובערב כדי שהעובר שלנו יעמוד גם הוא על הראש, אנחנו מצפים שזה יקרה. ואם הגוף שלנו רומז לנו כבר שבועות שהוא ממש-ממש מוכן להתחיל לידה ובחלק מהפעמים הוא ממש באמת מתחיל לידה - אנחנו מצפים שהלידה תמשיך ותתקדם ותיגמר, נו, כמו שלידות נגמרות - עם בכי של תינוק ומזל טוב ובשעה טובה.
ואם הלידה שלנו נתקעת כל הזמן, ואנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים - דיקור ועיסוי והיפנוזה ונקודות לחץ וסטריפינג, ולוקחים גלולות שמן נר הלילה ושותים חליטת עלי פטל... נו, אז שאחרי כל המאמצים האלה נלך בשבוע 41+1 לזירוז? אבל כנראה שלשם זה הולך. ובשלב מסוים צריך לקבל את זה ולחשוב על מה שחשוב באמת. לפני שגם לזה מתפתחת אובססיה שהופכת הכל למתסכל יותר, כי אם קודם העובר שלי לא שיתף איתי פעולה, עכשיו הגוף שלי לא מקשיב לי. ואני עושה כל מה שאפשר! אבל לא ככה זה עובד. אם היה כפתור שהיה אפשר ללחוץ עליו, כולם היו לוחצים עליו!
בסופו של דבר הכל מתנקז לפנטזיות והיפרדות מהן.
בתחילת ההריון לא רציתי לכתוב תוכנית לידה. לא רציתי להיקשר מדי לרעיון של איך אלד. אבל כתבתי. ובתהליך חשבתי על הלידה שלי, המדומיינת והתחלתי להיקשר אליה.
אני רוצה שהלידה שלי תתחיל בבית. אני רוצה להעביר את השעות הראשונות בבית. במרחב שלי, עם המוזיקה שלי, בפיג'מה שלי. לא בבית חולים. אני רוצה להגיע לבית החולים עם צירים סדירים ובלידה מתקדמת מספיק כדי שכל התערבות מצידם תהיה מיותרת. נו, אני רוצה לידה מהאגדות, או לפחות אחת כזאת שהיא לפי הספר.
אבל כמו שנפרדתי כבר מהפנטזיה של לידה וגינאלית לפני שהצ'יפמנק החליט לצלול ולהישאר, כך אני נפרדת עכשיו מהפנטזיה שרקמתי של חזון הלידה המוקדמת שלי. ואני מנסה להזכיר לעצמי שלא זה מה שחשוב. לא חשוב איפה תתחיל הלידה שלי ואיך. יותר חשוב איך היא תתקדם ותיגמר. תיגמר וגינאלית, אמן. תיגמר ללא התערבויות (מלבד הזירוז), אמן. תיגמר עם תינוק בריא ואמא בריאה, אמן, אמן ואמן. ונחיה באושר ואושר עד עצם היום ההוא.
נו, ובבית חולים לא תהיה לי הפיג'מה שלי והמוזיקה שלי? יכולות להיות. רק צריך להחליף את התסריט שרץ לי בראש. easier said than done, אבל אני עובדת על זה. בערך מאז הבוקר.
אני עובדת על לקבל את זה, שאני לא יכולה לשלוט בכל הדברים האלה.
אתמול עשו לי סטריפינג. עברו 24 שעות וכלום לא קרה. חיפשנו באינטרנט מידע על אחוזי הצלחה ולא מצאנו כלום. כמו תמיד, הגענו בעיקר לעדויות אנקדוטליות. נשים שכותבות, "עשו לי והתחילו לי צירים תוך שש שעות" ועל כל אחת כזאת יש אחת שכותבת שזה לא עשה לה כלום. ובאמת המקור היחיד שמצאנו שדיבר במספרים אמר - 50%.
וכמו עם התנוחה של הצ'יפיק, גם עכשיו - קיוויתי והתאכזבתי. כי באמת חשבתי שמשהו יקרה, שאני אקום בבוקר ואתחיל ללדת. ובאמת התעוררתי בבוקר עם צירים. אבל כל בוקר אני מתעוררת עם צירים. והייתי עייפה ולמרות זאת החלטנו ללכת לקניון להסתובב ואולי לעזור לעניינים להתקדם, ואחרי שאכלתי פרצעל חם ושתיתי לימונדה (הנה, גיליתי לכם את מקור הצרבת העקשנית), אמרתי לאלון שאני מעדיפה לחזור הביתה וללכת לישון. ההחלטה הכי חכמה שקיבלתי כל היום.
הייתי עייפה וכאובה ומתוסכלת. והחלטתי שאני מרפה. די.
כי אני לא נהנית מזה כשזה ככה.
וכשקמתי מהשינה, אחרי שעתיים בערך, התקלחתי וישבתי עם ההורים שלי ובילינו יחד שלוש שעות רגועות סביב שולחן האוכל בבית שלי, מדברים, צוחקים ומרצינים. ופתאום הייתה לי סבלנות והרגשתי קצת יותר כמו בת-אנוש. אמרתי לאלון שאני חוזרת להתעלם מהצירים. אני מניחה שאם פתאום הם יהיו הרבה יותר סדירים וצפופים וכואבים, אני אשים לב. אם זה יקרה, זה יקרה. ואם לא, יגרמו לזה לקרות. אני מסירה אחריות.
ובינתיים, אני שותה תה מנטה. אולי זה יעביר לי את הצרבת, אפילו אם זה לא יעביר לי את הערבוב כולו.
