עדכון רבעוני

נראה שהנורמה החדשה היא שאני מפרסמת כאן פוסט אחת לשלושה חודשים. והנה הגיע הזמן לפוסט הרבעוני שלי. כבר כמה ימים אני חושבת לכתוב אבל לא ממש מגיעה למחשב. עבר כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה קרה בזמן הזה. דברים טובים ורעים וכמה דברים ככה ככה.

ביני לביני קצת שאלתי את עצמי אם אולי הגיע הזמן לקחת חופשה רשמית מהבלוג. ואולי לסגור אותו לגמרי. אבל הנה אני כאן, כותבת פוסט חדש. בינתיים זה מה שזה יהיה.

היה לנו קיץ לא רע.

קנינו כרטיסייה של עשר כניסות לבריכה הציבורית והלכנו לבריכה כמעט בכל יום חופשי שהיה לי, אם מזג האוויר אפשר. זה סעיף לא קטן, כי חודש יולי במישיגן היה מאוד גשום השנה.

מצאתי הקיץ כמה עצי תות בשכונה ובאחד מהטיולים שלנו זיהיתי ברחוב סמוך שורה ארוכה של שיחי פטל. בכל פעם בדרך חזרה מהבריכה עברנו דרך שיחי הפטל וסעדנו את ליבנו שהתמלא שמחה. אני בעיקר שמחתי על הליקוט העירוני שהזדמן לי. בהמשך מצאתי גם כמה עצי דובדבן והשמחה בכלל הייתה גדולה. הרגשתי קצת לא נעים לקטוף דובדבנים כי חששתי מהסגת גבול, אבל כמה שבועות מאוחר יותר עברנו ליד העץ והוא עדיין היה מלא פירות שבינתיים הרקיבו. בשנה הבאה ארגיש הרבה יותר נוח לקטוף כל כמה שארצה.

לפעמים, בשם הגיוון, החלפנו את הבריכה המוכלרת בטבילה בנהר או אגם. בעוד שרוב האגמים באזור דורשים נסיעה של עשרים דקות או יותר, מצאתי כמה מקומות ליד הנהר בהם יש גישה למים והשתדלתי לבקר שם עם עדו כמה שיותר. הטבילה האחרונה בנהר לקיץ זה הייתה ב-Argo Park, שהוא פארק-טיילת לאורך הנהר שבו היטו את התוואי הטבעי של הנהר ויצרו סדרה של מפלים קטנים. זה פארק שקט ויפה ועדו נהנה מאוד להשתכשך שם במים (למרות שהרחצה אסורה) וגם לנופף לאדם המזדמן שעבר שם בקנו או אבוב.

ככל שהקיץ התקדם עדו הרגיש יותר ויותר בטוח במים ומאוד נהנה לרחוץ בנהר. בפעם האחרונה שטבלנו בנהר זה היה ביום בו היה חולה ואני נשארתי איתו בבית וחיפשתי דרכים להסיח את דעתו מהכאב והאומללות. זה היה יום שלישי שאחרי Labor day ובתום הרחצה גיליתי כמה שלפוחיות על כפות הרגליים שלו וסופסוף הייתה אבחנה למקור האומללות - מחלת הפה והגפיים. יש מספר וירוסים שיכולים לגרום לפה ולגפיים, ולכן, למרות שכבר חלה בה בשנה שעברה, הוא קיבל אותה לסיבוב נוסף גם השנה. זה התחיל בחום ומעיכות כללית וכמה פצעים באזור החיתול והתקדם לפצעים על כפות הרגליים ובפה. לפחות ברגע שזיהיתי את השלפוחיות (ובמקביל קיבלנו הודעה מהגן שמתריעה על התפרצות של המחלה) והבנתי עם מה אנחנו מתמודדים, עברנו לתזונה מבוססת גלידה, ברד ועוד משקאות ומאכלים קרים ורכים.

בהזדמנות זו, בעודי מנסה למצוא דרכים לשעשע את הילד החולה שלי, נסעתי למגרש האימונים של התזמורת הצועדת של האוניברסיטה. עדו מאוד אוהב מוזיקה וחשבתי שהוא יוכל ליהנות מהמוזיקה והאוויר הפתוח. זה היה ניחוש מוצלח, אהבה ממבט ראשון. מאז עדו מבקש לנסוע אל "הילדים" בדרך חזרה מהגן והוא משתמש בכל חפץ אפשרי - כפיות, מקלות, מברשת שיניים - כחצוצרה ומסתובב בבית, צועד ו"מחצצר" את המנון הניצחון של מישיגן.

סיפרתי בכלל שעדו התחיל ללכת? זה קרה כבר לפני שלושה חודשים, באמצע יולי. מאז גיל תשעה חודשים בערך הוא עומד במיומנות רבה והיינו בטוחים שהוא יתחיל ללכת מוקדם. אלון התחיל ללכת בגיל תשעה חודשים. אבל הוא חיכה וחיכה, ממשיך להיאחז ברהיטים לביטחון. ואז, יום אחד, בעודי בעבודה, אלון שלח לי סרטון בווצאפ של דרדק אחד, הולך. לא עבר המון זמן והוא כבר רץ.

בזכות המחלה עדו נפרד מהמוצץ. היה לו פצע די גדול בפה והוא הבין שהמוצץ מכאיב לו ונפרד ממנו מיוזמתו. בהתחלה עוד המשיך מדי פעם לבקש את "מומו" ובעיקר לעס אותו בעצבנות, אבל חזרנו וסיפרנו שהמוצץ הכאיב לעדו בפה. בהמשך החלפנו את הנרטיב לזה שעדו ילד גדול ולא צריך יותר את המוצץ. כבר עבר חודש וחצי והמוצץ הוא זיכרון רחוק. לאור זה שאמא של עדו מצצה מוצץ עד גיל חמש, אני שמחה שנפרדנו ממנו באופן טבעי כזה.

בתחילת אוגוסט עברנו לבית חדש. זה לא היה מתוכנן, אבל ההזדמנות התגלגלה לפתחנו. מדובר בקונדו (בית בן שתי קומות, שלושה חדרי שינה וסלון) של בחורה שלמדה בתכנית של אלון, כמה שנים קדימה. היא קנתה את הבית כשעברה לאן ארבור וגרה בו תקופה עם שותפים, לפני שנסעה לגרמניה והשכירה את הבית למישהי אחרת מהתכנית. השנה בעלת הבית סיימה את הדוקטורט ומצאה עבודה בשיקגו ואם המשפחה שגרה בבית בשנים האחרונות גם היא סיימה ומצאה עבודה בניו ג'רזי. הבית עמד להתפנות וקאסי, בעלת הבית, שאלה אם נרצה לעבור. זאת מציאה של ממש: החדר הנוסף משמש לאלון חדר עבודה, שהיה חסר מאוד בדירה הקודמת שלנו. סופסוף אין לנו שכנים מלמעלה, מה שאומר הרבה פחות רעש והפרעות. גם מכונת הכביסה והמייבש הם שלנו בלבד ולא משותפים, מה שעוזר בעקיפין ללחץ הדם שלי ולשפיות הכללית (השכן מלמעלה בדירה הקודמת היה משאיר כביסה רטובה במכונה לימים ארוכים ופשוט נעלם). עוד יתרונות של הבית החדש הוא שממש בפתח הדלת הקדמית שלנו נמצא גן שעשועים קטן. עדו אוהב את הנדנדה וכמעט אין יום בו חוזרים מהגן והוא עובר דרכה בדרך מהאוטו הביתה. בנוסף, בגלל שהבית הוא חלק מ-association, הגינון, פינוי הזבל ופינוי השלג בחורף הרבה יותר מסודרים. וכל זה בתוספת ממש קטנה לשכר הדירה בהשוואה למה ששילמנו בבית הקודם.

יש כמה דברים שצריך להתרגל אליהם - המטבח הרבה יותר קטן ואין בו חלונות בכלל, אבל יש מדיח כלים שבאמת עובד, בהשוואה לבדיחה שהייתה בדירה הקודמת, מדיח כלים נייד שהיה מתחבר לברז בכיור המטבח ועושה הרבה כלום. רק אחרי שעברנו הנה קלטתי שבעצם מעולם, בכל חיי, לא גרתי בבית בן יותר מקומה אחת. זה מאוד שונה, אבל אני מניחה שגם לזה אתרגל ככל שהזמן עובר. בכל מקרה, היתרונות עולים על החסרונות הספורים.

בשבועות שאחרי המעבר עבדתי כמו משוגעת כדי לפרוק הכל ולסדר את הבית, כדי שבאמת ירגיש כמו בית (או כמו שעדו קורא לו, "ביתה, ננו", הבית שלנו). במקביל המשכתי לעבוד במשרה מלאה במיון וההשלכות לא איחרו להגיע - העמסתי על הגוף שלי יותר מדי והוא בתמורה החזיר לי טובה תחת טובה ונתן לי פציעת מאמץ בכף רגל שמאל. בהתחלה ניסיתי לנוח וקיוויתי שזה יעבור, אבל כשזה לא קרה, הלכתי לרופא. long story short, מפה לשם אני מתמודדת עם כאבים מעצבנים או חריפים לפרקים כבר למעלה מחודשיים. בינתיים גם ברך שמאל שלי הצטרפה לחגיגה והייתי צריכה לבקר את הראומטולוגית שלי פעמיים תוך שבועיים ולקבל זריקות סטרואידים (פעם בזרוע, פעם לברך). יצאתי לחופשת מחלה בת שלושה שבועות במהלכם בעיקר נחתי.

בתזמון מושלם, ההורים שלי הגיעו לביקור בן שלושה שבועות ביום בו יצאתי לחופשת מחלה. הם עזרו מאוד עם עדו בזמן שאני לא יכולתי לנהוג או ללכת לקניות. זה פינוק יוצא מן הכלל שהם כאן. עדו היה בעננים וכל כך נהנה איתם.

שואל "אופו" אחרי שסיים לעשות "פו" על הקפה החם של סבא

אני נהניתי משירותי שטיפת הכלים, הכביסה והניקיון הכללי שאמא שלי מביאה איתה. אבא שלי אפה לנו חלה בשבת הראשונה בה היו פה (עדו קרא לה "טוסט" ורצה לאכול ממנה עוד ועוד) ועוגת שושנים בשבת האחרונה לפני עזיבתם. והוא גם תיקן כל מיני דברים קטנים בבית, כמו רשת קרועה שהייתה צריכה החלפה. גולת הכותרת הייתה שהוא סידר את הגינה הקטנה שיש לנו מאחורי הבית ושתל בה קצת פרחים של סתיו. באביב אוכל לפזר שם את זרעי החוטמית והאפונה הריחנית שאספתי מגינות ברחבי העיר ויהיו לנו פרחים שישמחו אותנו בקיץ.

פעמיים במהלך הביקור אלון ואני יצאנו לדייט בערב, דבר שלא קורה בשגרה. ראינו שני סרטים בקולנוע ואחריהם הלכנו פעמיים לאותה מסעדה, מסעדת טאפאס חדשה שפתחו בעיר שמבטיחה וגם מקיימת. בשתי הפעמים היה לנו נעים וטעים. זה היה פינוק אמיתי.

ועכשיו ההורים שלי נסעו (כבר לפני עשרה ימים) והחלה הספירה לאחור עד הביקור בארץ בקיץ. חזרתי לעבודה ולשגרה, בערך, אבל כל הסאגה הבריאותית המורכבת הזאת השאירה אותי קצת עם הלשון בחוץ.

אני מרגישה קצת בדאון ולא ממש מצליחה לחשוב מה יעזור לי לצאת מזה. אני מרגישה קצת קהה ואדישה, לא מעוניינת במה שקורה סביבי. אולי זאת סתם שחיקה, סביר להניח, אבל אני מרגישה קצת ליד, קצת מחוץ למרכז שהוא עצמי. מרגישה לא עצמי. וזה לא נעים לי. אולי אני צריכה לשתות יותר יין (אבל הכבד שלי לא יאהב את זה). אולי אני צריכה לאכול יותר בראוניז (גם את זה אני לא בטוחה שהכבד שלי יאהב). ואולי, יותר סביר והרבה יותר קל לביצוע, אני צריכה לחזור לעשות ספורט איזשהי פעילות גופנית על בסיס קבוע יותר, כדי להחזיר לגוף שלי תחושה של איזון וחיוניות. אני בטוחה שגם האנדורפינים שמגיעים עם התהליך לא יזיקו.

בינתיים, אני מנסה למצוא את הגרוב שלי ונהנית מימים אחרונים של מזג אוויר נאה. עוד לא קר מדי ונעים להסתובב עם עדו בחוץ. בסוף השבוע זכינו לעוד ביקור משמח מתומר, אורלי וגבריאל שבאו אלינו מקיימברידג'. עדו נפתח אליהם מהר אפילו שזאת הפעם הראשונה שהוא פוגש אותם. נראה שדוברי עברית מעוררים אצלו איזו נוחות אוטומטית והוא ישר מרגיש נוח ובטוח איתם. זה כל כך נחמד. ביום ראשון יצאנו לחווה מקומית לקטוף תפוחים. עדו נהנה מאוד לנסוע בעגלה רתומה לטרקטור וללטף חיות משק.

עדו כבר כבר מדבר המון, בלי סוף. בונה משפטים קצרים ומספר סיפורים - על הטרקטור שחפר בור ושם את האדמה במשאית (קקו, בו, אית!), על הכבאית שראינו בעיר והיו לה אורות גבוה-גבוה על הגג והסירנה שלה יללה (אית! או! בוה-בוה! וויייאוווו). על סבא (טבא) וסבתא (טהטה) שטסו במטוס (טוֹס) לבקר את דוד אורי בלונדון (אוּ-אי). הוא יודע בדיוק מה הוא אוהב לראות ביוטיוב (green eggs and ham או sneetches של ד"ר סוס, "נומי-נומי" או בשמה הרשמי, "קטני" בערוץ בייבי), יודע את השמות של כל הספרים שבספרייה שלו ומבקש סיפורים ספציפיים. הוא יודע להתעקש "לבד" - לצחצח שיניים לבד, לגרוב גרביים לבד, לאכול יוגורט לבד, לטפס לבד במדרגות, להיכנס לבד לכיסא באוטו. הוא יודע להזמין אוכל - נעמד בפתח המטבח ותובע "פנקייק" או טוסט או פיצה או עוגה. הוא ילד נפלא וכיף כל כך לגלות איתו את העולם ולראות אותו לומד ומתפתח כל יום.

נראה לי שזהו, סוף הדו"ח הרבעוני.

Till next time, whenever that might be... מאחלת לכם בריאות ואהבה.

סבתא שלי

כבר כמעט חודשיים שאני לא כותבת על סבתא שלי.

סבתא שלי נפטרה בערך בשש בבוקר ה-14 במאי, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-85. חמש שעות מאוחר יותר נחתנו בישראל לביקור השנתי שלנו.

מותה של סבתא שלי לא היה בלתי צפוי. לפני קצת למעלה מארבע שנים היא אובחנה כחולה בסרטן המעי הגס ועברה ניתוח בו הצליחו להסיר רק חלק מהגידולים. היא עברה טיפולים באשפוז יום ובבית. לפני שנתיים בערך החליטה להפסיק לקבל טיפולים, שכן תופעות הלוואי פגעו מדי באיכות החיים שלה וההשפעה הקלינית לא הצדיקה בעיניה את הסבל.

שבוע לפני מותה התאשפזה סבתא שלי בבית החולים. לכל אחד מאיתנו, הקרובים אליה, האוהבים אותה, היו מחשבות וציפיות שונות מהאשפוז הזה. אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו שהיא לא תצא מבית החולים.

הביקור שלנו בישראל היה מתוכנן, הכרטיסים נרכשו חודשיים מראש. בהלוויה אמרתי בצחוק מריר שסבתא שלי ארגנה את מותה לכבוד הגעתי.

לו רק הייתה מחכה עוד כמה שעות.

כבר בישראל ניסיתי לכתוב פוסט על סבתא שלי. הרגשתי אשמה שאני לא כותבת, לא תורמת במשהו למילים שהקרובים אליה ספדו לה בימים ובשבועות שאחרי מותה. אבל בכל פעם שניסיתי לכתוב הדמעות חנקו את גרוני וגל כביר של עצב שטף אותי. הרגשות היו גדולים מכדי שאוכל להתמודד איתם, אז הנחתי לניסיון לתקשר אותם כלפי חוץ ונשארתי עם האבל שלי, שותקת אותו, מדברת אותו בזהירות עם אלון ועם אמא שלי.

לו רק הייתה מחכה לי כמה שעות. רק עוד כמה שעות. חמש השעות האלה בהן היינו באוויר הורגות אותי. כי אם הייתה מתה יום שלם מוקדם יותר, או שבוע לפני... אבל חמש שעות. אני מרגישה שמישהו השתמש בי כפיון בבדיחה אכזרית.

סבתא שלי האהובה, המופלאה. רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לתת לה לטמון את האף שלה בשקע צווארי, כמו שהייתה עושה תמיד, שואפת עמוק ואומרת "קֶצַלה שלי, חתלתולונת". רציתי לנשק אותה על המצח ולדבר אליה ברכות. להיות לצידה בדרכה האחרונה.

אחי הגדול הגיע מלונדון, כל הנכדים נאספו לצד מיטת בית החולים שלה ואני נותרתי רחוקה עד כאב, מספיקה רק כמעט, אבל לא. כמו חיה בכלוב סובבתי בימים האחרונים, חייבת להמשיך לעבוד את רצף המשמרות שאפשר את הנסיעה לארץ. ואזלת ידי והמרחק הגדול והמים הענקיים שפרושים בינינו עינו אותי עינויי תופת.

לא זכיתי לבלות את השבוע האחרון לחייה במחיצתה. גם לא את השעות האחרונות. כל-כך רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לנשק אותה ולחכך איתה אפים, להעביר את האצבעות שלי בשיערה, שתמיד היה רך כמשי. במקום זה, כתחליף מאוד דל, ביקשתי לזהות אותה לפני קבורתה. רציתי לעשות את זה גם כדי לראות בעיני עצמי שכל זה קרה באמת; הדיווחים שקיבלתי מבית החולים על ההידרדרות במצבה, דיווחי המצב מהשיחות עם הרופאים, הבדיקות ששקלו לבצע, התוצאות מאלה שהחליטו אכן להשלים. הייתי צריכה לראות כדי להאמין שכל זה קרה בשבוע אחד ארוך מאוד וקצר מאוד בעת ובעונה אחת.

גסיסתה ומותה של סבתא שלי הדגישו שוב את המשמעות של הבחירה שלנו לגור רחוק כל-כך; כשסבתא שלי עברה ניתוח החלפת ברך יצאתי מהלימודים מוקדם ונסעתי מבית הספר לסיעוד באסף הרופא לביה"ח שיבא, להיות איתה. לא יכולתי לשאת את המרחק. אם כרטיסי הטיסה שלנו לא היו כבר מוזמנים, הייתי מודיעה בעבודה על מקרה חירום משפחתי ונוסעת ללא דיחוי. אבל ביום שלישי עוד דובר על העברתה להוספיס בית וביום רביעי נסענו לטורונטו ועלינו שלושתנו על מטוס. כשנחתנו בישראל בחמישי היא כבר הייתה איננה. לא יכולתי לנחש. לא רציתי לחשוב. לא העזתי לדמיין.

המרחק מהמשפחה כמעט לא מורגש בחיי היומיום שלנו. אנחנו עסוקים כל-כך בעבודה ובעדו. אבל במקרים כאלה, בזמני הקיצון של החיים, לידה ומוות, שמחות גדולות ועצב תהומי - בזמנים האלה המרחק אדיר וקורע לב וקרביים.

דיברתי עם סבתא בטלפון ביום שלישי, יומיים לפני הגעתנו. היא כבר הייתה כמה ימים בבית החולים וכוחותיה הלכו ונחלשו, אבל עדיין חשבתי שהיא תהיה כאן כשננחת. רציתי לבקש ממנה שתחכה לי, אבל חשבתי שהיא תכעס, כי היא עוד חיכתה לנס שיקרה. עד הרגע האחרון היא הייתה אפופה בדואליות מייסרת, מבינה בדיוק מה קורה לה, אבל מקווה שמשהו ישתנה. חדה כתער, מסתכלת למציאות בעיניים אבל מתחננת לעוד קצת זמן.

אמא שלי סיפרה לי שבמשמרת האחרונה שלה, כשישבה איתה בבית החולים עד שהרפתה והלכה לעולמה, כשאני הייתי באוויר, היא תיארה באוזני סבתא את המסע שלי - הנה עכשיו הם עוברים מעל ספרד, עכשיו מעל יוון. מדי פעם סבתא שלי שאלה איפה אנחנו עכשיו ואמא שלי דמיינה לה איזו נקודה אקראית על המפה מעל אירופה. לפנות בוקר אמא שלי הבטיחה לסבתא שלי שאני אבין אם היא לא תחכה לי, שלא אכעס, כי אדע שהיא לא הייתה יכולה יותר.

סבתא שלי הנהדרת, החכמה, הרגישה, עם הידיים הכי רכות בעולם שהיו מציירות שמיניות על ברכיה כשהייתה יושבת בסלון ביתה. שתמיד הריחה כמו כביסה נקייה, שתמיד נישקה את כולם על הפה. שאהבה חיבוקים מפוקקי עצמות ובגלל זה תמיד הייתה אומרת לי כמה היא אוהבת את החיבוקים שלי אורי. שבכשרונה האדיר לימדה את עצמה לקרוא, לכתוב ולדבר אולי שמונה שפות - רומנית, שפת אמה, צרפתית, יידיש כדי שתוכל לתקשר עם בעלה שהזדמן לה בשידוך, פורטוגזית שלמדה כשעברו לגור בברזיל, ספרדית וגם קצת איטלקית וטיפה פולנית ואנגלית שהתחילה ללמוד במועדון גיל הזהב שמעבר לרחוב, מול ביתה, אליו החלה ללכת אחרי שסבא שלי נפטר.

סבתא שלי, עם עיניה הירוקות יודעות הכל, עם הניצוץ השובב והצחוק המתגלגל, צחוק של נשים שמנות, מרעיד סנטר ושדיים ובטן וירכיים. צחוק שאיש לא יכול להישאר אליו אדיש. סבתא שלי, אשפית הסיפורים, הרמיזות החכמות, והקריצות. והאהבה הרחבה, הרכה והזורמת שהייתה בוקעת מתוכה כלפי אלה שאהבה. והידיים הטובות, סורגות ותופרות, מבשלות ואופות. ומלטפות.

אני חסרה אותך כל-כך. היית דמות כל-כך משמעותית בחיי הבוגרים. בשנה שגרתי איתך, בשנים שלאחר מכן. לימדת אותי לא לדחות דברים ליום המחר, דבר שאני תמיד משתדלת לעשות ולפעמים מצליחה. לימדת אותי לגלגל את הלשון בפה פעמיים לפני שאני אומרת משהו, ממש כמו שסבך לימד אותך.

אחרי האבחנה התאבלתי עלייך אבל קטן. קיוויתי שתזכי להיות בחתונה שלי שנערכה באותה שנה - והיית. קיוויתי שתזכי לראות את עדו - וזכית. ואהבת אותו כל-כך, על אף ולמרות ואולי בגלל המרחק. וגם בגלל שאהבת אותי והוא בני. רציתי להגיע לישראל, לשבת ליד מיטת חוליך ולתת לעדו לטפס לחיקך, להתרפק עלייך. רציתי שיצחיק אותך עם השטויות שלו. רציתי שתראי בו את כל מה שאני רואה יום-יום, שיסב גם לך הנאה מתוקה כזאת. במקום זה, הוא זכה לישון במיטתך ביום הלוויתך. אלון אמר שזה סמלי, שזה מסמל איזה קשר גדול ועמוק יותר, מעל זמן ומרחב. אבל אני לא יכולה שלא לחוש את הפספוס וההחמצה. כנראה שכל זמן קצר יותר מהנצח הוא לא מספיק.

אני מצטערת שלא יכולתי להיות איתך בימיך ושעותיך האחרונים. מצטערת שלא יכולתי להקל על הכאב והסבל שכבר לא מענים אותך, אבל מענים אותי בכל פעם שמחשבתי נודדת אליהם. אני מצטערת עלייך ומצטערת עליי ומנסה להתנחם בידיעה שאינך סובלת יותר, כי אם יש מישהו שאין לי ספק שלא מגיע לו לסבול, זוהי את.

אני מתגעגעת אלייך מעבר ליכולתן של מילים לתאר. תמיד היית והינך ותוסיפי להיות חלק בלתי נפרד ממני.

אני אוהבת אותך.

הפנקייקים ללא גלוטן הטובים ביותר שאכלתם (עם אופציה לטבעוּן)

Sweet mother of everything that's good and holy!

נכון שתגליות מקריות הן הכי מהנות, מרגשות ומלהיבות?

לפני רבע דקה סיימתי לבלוע-כמעט-בלי-ללעוס פנקייק. זה לא עניין של מה בכך בהתחשב בכך שהתזונה שלי עדיין לא כוללת ביצים וקמח חיטה.

לפני שבוע בערך הוספתי שיבולת שועל ואז קניתי קמח שיבולת שועל, שהוא בעצם שיבולת שועל טחונה דק-דק. שלשום בבוקר ניסיתי להכין וופל בלגי מקמח שיבולת השועל שלי ונחלתי כישלון קולוסאלי. אבל רוחי לא נפלה (ליותר מיום) ולא אמרתי נואש. היום שוב חיפשתי בנבכי האינטרנט מתכון לפנקייק שיבולת שועל שהוא גם טבעוני ונטול גלוטן. מתוך מחשבה על הצורך באיזשהו עמילן שיעזור בייצוב וייבוש הבלילה, השחלתי גם corn starch לשרשרת החיפוש והוא זה שגלגל לפתחי את הגילוי: Corn Cakes, או Corn pancake.

המעדן הזה מגיע לי בול בזמן, כי ביומיים האחרונים אני קצת מתוסכלת מהסידור התזונתי הנוכחי שלי. לא בהכרח נמאס לי מפירה ואגסים בסירופ, אבל הצורך להתחבר להזנה מעצבן אותי וגורם לי אי-שקט וגם חסרים לי כמה דברים שפנקייקים עונים עליהם באופן מושלם; פינוק מתוק, breakfast food, מן מאפה.

עם כל כמה שכיף ומספק לאפות לאלון ועדו מאפינס ולראות אותם אוכלים אותם בחדווה, גם אני רוצה! ואחרי הפלופ של אתמול בבוקר התחלתי לפקפק בהיתכנות של תרחיש כזה. רוב תערובות האפייה נטולות הגלוטן כוללות קמח אורז או מבוססות עליו, ואני בינתיים נכשלתי במבחן הקמח. גם כמה נסיונות עם מוצרי חיטה החזירו תוצאות מעורבות אז בינתיים אני נמנעת מניסוי חוזר.

המורכבות של הוספת מזונות חדשים היא משולשת: אחד, אני חוששת להיכשל כי כישלון מביא איתו תוצאות לא נעימות בדמות סימפטומים וכמה ימים של צורך לחזור ליסודות, לפעמים עד כדי הזנה אקסלוסיבית בזונדה למשך כמה ימים ואז הוספה מחדש של המזונות הבטוחים, לאט ובזהירות. שתיים, אני כל הזמן נקרעת בין הרצון להוסיף דברים טעימים וכיפיים לבין הרצון להוסיף דברים מזינים. שלוש, התהליך כל כך איטי שאני פשוט מתחרפנת.

למה אני בכלל מספרת לכם על הפנקייקים האלה? כי אעיז ואומר שהם אפילו מוצלחים יותר מפנקייקים "אמיתיים", כאלה עם ביצים וחלב - הם לא נדבקים (אחרי כפית שמן קנולה שניגבתי מהמחבת עם נייר סופג), נהפכים בקלות בלי להתפרק, הם לא דביקים/חונקים כשמנסים לבלוע אותם, לוקח פחות מחמש דקות לערבב אותם וחמש נוספות לטגן אותם, מתקבלים פנקייקים גבוהים ותפוחים - אמריקאיים למהדרין והתוצאה מפנקת ומספקת. רגע, זה גם כשר לפסח, לא? אחח, פספסתי את הרכבת הזאת ביום!

מאחר ואני נמנעת מביצים אבל כבר אוכלת חלב נטול לקטוז, השתמשתי בחלב, אבל אתם מוזמנים להשתמש בתחליף החלב/חלב צמחוני-טבעוני החביב עליכם.

כמובן שעל הניסיון הראשון שיניתי כמויות ועשיתי ניסויים, אז המתכון הזה הוא שלי, בהשראת המתכון שמצאתי כאן.

והכי כיף? בגלל קמח התירס (פולנטה) הדק מתקבל מרקם גרגירי מעודן שנותן קראנץ' כיפי לתוצאה הסופית וכשמוסיפים סירופ או דבש בכלל מתרחשת אלכימיה והחגיגה מזכירה מאוד בסבוסה, שהיא אחד מהקינוחים האהובים עליי.

לסיכום אמרתי לאלון - גם אם זה יעשה לי כאב בטן, זה היה טעים. אגב, אם יהיה כאב בטן, החשודה הכי סבירה היא הסודה לשתייה. ואז גילינו משהו חדש...

מתכון?

פנקייק תירס נטול גלוטן
כמות לכ-6 פנקייקים ממוצעים בגודלם

כוס קמח שיבולת שועל
כוס קמח תירס (פולנטה)
כף קורנפלור
שתי כפיות אבקת אפייה/סודה לשתייה
שלוש כפיות סוכר (יותר אם רוצים מתיקות יותר מורגשת)
כפית תמצית וניל
כוס חלב
רבע כוס ריוויון/רסק תפו"ע

מערבבים את כל החומרים היבשים היטב, מפוררים כל גושים שישנם
מוסיפים חומרים רטובים ומערבבים היטב במזלג. אם העיסה סמיכה מדי, מוסיפים עוד קצת חלב/ריוויון. תחשבו על מרקם סופי של חומוס/טחינה לא מאוד נוזלית
מחממים מחבת ומשמנים קלות עם כל שמן שתבחרו
מטגנים כדקה על כל צד עד שהפנקייקים תפוחים וזהובים. אתם תדעו כשתראו...

אוכלים בתיאבון!

הנוסחה: מאפינס טבעוניים בוריאציות שונות

מאז שמצאתי את המתכון המנצח, הקל ביותר בהיסטוריה עלי אדמות למאפינס בננה הטבעוניים ומאז שעדו נוסף לאחרונה לשורות האוכלים על-מנת-להיזון (ולא רק לשם משחק ושעשוע), בכל פעם ששקית הזיפלוק הענקית מתכוונת להתרוקן, אני עוצרת אותה במקומה ומיד מכינה עוד נגלה של מאפינס. כבר כמעט חודשיים ללא הפסקה, בערך פעם בשבוע, אני מערבבת את העיסה, מחלקת לתבנית שקעים עם מנג'טים ומכניסה לתנור לעשרים דקות והבית מתמלא ריח טוב ופשוט של דבר מאפה טרי וקינמוני.

באחת הפעמים לא היו לי מספיק בננות, אז סחטתי לתוך הקערה המתערבבת פאוץ' אחד של רסק תפוחים ובננה. בשבוע שעבר היו לי כמה אוכמניות שהתחננו לפרישה, אבל בננות בשלות לא היו. החלפתי את הבננות בכוס רסק תפוחים ועדיין יצאו מאפינס אליפות. ועדיין - טבעוניים ונטולי ביצה, מה שהופך אותם עדו-פרנדלי.

אפייה היא כימיה, מדע מדויק. הבנתי שצריך כוס של מחית פרי/ירק כלשהו, שתי כוסות קמח, שליש כוס שמן ושני שליש כוס סוכר. מעבר לזה אפשר לאלתר עם תוספות. ולא סתם אני אומרת מחית ירק; החשד הבלתי מבוסס שלי הוא שגם מחית מירקות שונים תעשה כאן אותו דבר. ואז אפשר אפונה/תירס/קוביות פלפל/טונה/זיתים/גבנצ על תקן תוספת יבשה, אם רוצים. בפעם הבאה אולי נכין פה מאפינס פיצה (ולנאמנים לטבעונות אציע לוותר על הגבינה או להשתמש בטופו).

אחרי שהכנתי את הנהדרים הללו כשי-של-אחרי-לידה לשתי חברות בעיר, גם הפסקתי לפחד מלערבב אותם בזרוע חזקה. זה היה אחרי שהכנתי את המאפינס לדניס ואלון אמר שהפעם הם יצאו מושלמים, במתיקות מדויקת ומרקם קצת לחמי. "לחם?", חשבתי לעצמי, "אולי אני צריכה לפתוח עוד קצת את רשתות הגלוטן בקמח שלי". וכך, למרות שההמלצה עם דברי מאפה מתוקים היא להמעיט בערבוב/לישה כדי שיצאו עדינים ונימוחים, כאן אני מערבבת עוד קצת, עד שהעיסה נהיית קצת יותר גמישה וראויה עוד קצת יותר להיקרא "בצק".

לפני כמה שבועות כשעדו היה חולה בוירוס בטן בפעם השלישית והייתי צריכה ללכת לעבודה, קפצתי לקרוגר מוקדם בבוקר וקניתי משקה אלקטרוליטים למניעת התייבשות וגם כל מיני גרברים, למקרה שהבחילה וכאב הבטן יעברו ואבא שלו ירצה לתת לו לאכול משהו קל ובטוח.

לבו של הדרדק לא יצא אחרי הגרברים והם נשארו מיותמים במזווה. לפני כמה ימים בא לי רעיון - אשתמש במחית הבטטה והדלעת שקניתי כדי להכין מאפינס. היום אלון אכל את המאפין האחרון ולכן הערב נעמדתי לערבב עוד דור שלהם, אבל ברגע האחרון השתמשתי במחית דלעת מקופסת שימורים שתוקפה עומד לפוג. בסוף התערבבו להם מאפינס סתויים מאוד, אפילו שבכלל זה האביב שמתדפק על דלתנו.

בקיצור, זוהי הנוסחה:

1 כוס מחית פרי/ירק

2 כוסות קמח תופח

1/4 כפית סודה לשתייה

1/3 כוס שמן

2/3 כוס סוכר מכל סוג שתרצו

תבלינים כיד הדמיון הטובה עליכם

כפית תמצית וניל (אלא אם מכינים מאפינס מלוחים)

והוריאציה היום,

מאפינס דלעת, צימוקים ותבלינים

- מאחר ומחית הדלעת יבשה יחסית, השתמשתי בשתי כוסות, שהן קופסת שימורים סטנדרטית אחת. אפשר היה במקום זה להוסיף לעיסה קצת מיץ תפוזים או מים. התוצאה גם הצריכה זמן אפייה מעט ארוך יותר, חצי שעה במקרה הפרטי הזה. כתלות בכמות החומר הרטוב והתוספות היבשות, מתקבלים 8-12 מאפינס

- השריתי כחצי כוס צימוקים עד שנהיו תפוחים ורכים, סיננתי מהמים והוספתי לבצק אחרי שהיה מוכן

- התבלינים: כפית קינמון, קורט אגוז מוסקט, קורט ציפורן טחון, קורט ג'ינג'ר טחון, קצת-קצת-קצת הל טחון, כפית מחוקה גרידת תפוז

עכשיו רק צריך לקבל את חוות הדעת הרשמית מהטועם המלכותי ובנו. בינתיים, הבית מריח בדיוק כמו שצריך.

בתיאבון!

31

שלשום חגגתי יומולדת 31.

כמה הרבה קרה בשנה הזאת! המון.

אלון ואני יצאנו לדייט בן שעתיים בבית התה. הרשיתי לעצמי לחטוא ולהתפנק בחצי סקון עם קליפות הדרים מסוכרות.

אחרי שהסעתי את אלון לעבודה נסעתי ל-DSW וקניתי לי ארבעה זוגות במתנה - זוג סנדלים, שני זוגות נעליים יפות וזוג נעלי ריצה. מ-DSW המשכתי לאולד נייבי, שם קניתי לי חצאית קיצית אחת.

חזרתי הביתה ודיברתי עם מתן ואחר כך עם נועה בזמן שהכנתי ואכלתי צהריים.

אחר כך העברתי קצת זמן שקט בבית לפני שנסעתי לאסוף את עדו מהגן. גם הזמנתי כרטיסי טיסה לביקור השנתי שלנו בישראל, מתנת יומולדת מושלמת.

עוד נשאר לי לקבוע תור למסאז׳ בזכות כרטיס המתנה שקיבלתי באדיבותו של אלון.

אני שמחה שיום ההולדת הזה מוצא אותי בבריאות משתפרת.

בשנה הקרובה אני מאחלת לעצמי להיות סלחנית יותר כלפי עצמי ואחרים. להיות יותר נוכחת ופחות חרדה. להמשיך להתקדם מקצועית, דבר שקורה בחודשים האחרונים ומרגש אותי מאוד. להאט ולשים לב לפרטים. לנשום, להוריד דופק.
לאהוב ולהיות נאהבת, לכייף ולשמוח.

איך זה מרגיש

איך זה מרגיש, שהחיים הם לא עול, לא מטלה?

קצת שכחתי.

בזמן האחרון אני חוזרת במחשבותיי לתקופה הקצרה בה גרנו בנחלאות, כשהייתי הולכת לשוק עם העגלה בשישי בצהריים וחוזרת עם כל טוב ועומדת לבשל. ובכניסת שבת הצופר היה מתקדם משכונה לשכונה ברחבי העיר ואחר-כך השקט וקרקוש כלים של ארוחת שבת שבוקע מחלונות כשעוברים לידם ונביחות רחוקות של כלבים, אפילו שזאת עיר.

אולי זאת הנשמה שלי שמתגעגעת לקיץ, לחופש, לריח של פריחה שנישא מבעד לחלון פתוח, לנחמה שאצורה בכל אלה. אולי אני מתגעגעת לתקווה.

בפעם האחרונה שעדכנתי על הקרוהן והתזונה הייתי על סיפו של סופ"ש צום. במוצאי אותה שבת הבטן הייתה רגועה כמו שלא הייתה כבר הרבה זמן. לא הרגשתי אותה, לא שמעתי ממנה. היא לא הייתה נפוחה, לא היו לי גזים, לא הרגשתי כל הזמן כאילו אני צריכה ללכת לשירותים. זאת הייתה תחושה מוזרה, זרה.

היה קשה לא לאכול כלום והחלטתי שאם הרגיעה ממשיכה עד מוצ"ש, אני מנסה לאכול אורז. התחלתי עם חצי קערית של אורז יסמין מבושל. ואז אכלתי עוד קצת. ואז אכלתי כמה פריכיות אורז, אחת-אחת, בהפרש של שעה זו מזו. הייתה לי קצת צרבת, אבל זהו. היה נראה שהעניינים מתקדמים יפה.

ואז בראשון בבוקר שלשלתי. ועוד פעם, ועוד אחת, ועוד.

באמת?! בגלל אורז?! אורז לבן, מבושל, בלי טיפת שמן. מה?

התייאשתי נורא. זה ממש שבר את רוחי. נסוגתי חזרה לויוונקס, ג'לי, תה וסוכריות.

תוך כמה שעות הבטן נרגעה שוב ובערב ניסיתי לאכול תפו"א מבושל שעבר בשלום. זה קצת עודד אותי. אכלתי גם עוף מכובס והיה נראה שגם הוא עובר בשלום.

הקושי בדיאטת אלימינציה והוספה מחדש של פריטי מזון הוא שצריך שליטה מוחלטת והמון משמעת. ואני לוקחת סטרואידים. כשהתחלתי את האלימינציה המוחלטת הייתי על 40 מ"ג של סטרואידים. זה מינון די גבוה. אמנם הפעם אני לא סובלת מתיאבון מוגבר ברמה שמחרפנת אותי לגמרי. ואמנם בהרבה מקרים עדיין נוח ונעים לי יותר להתעלם מתחושת הרעב שלי, כי למדתי לפחד ממה שקורה אם אני פועלת כדי לספק אותה וזה קשר שעוד אצטרך לעבוד הרבה כדי לבטל את הכוח שהוא מפעיל עליי... אבל. אני עדיין על סטרואידים. אז אותן שליטה ומשמעת? לא תמיד קורה. כמו למשל כשמישהו מוציא ג'לי בינז בעבודה. אני אוהבת ג'לי בינז, אבל הם לא אוהבים אותי. או כשמישהו משאיר בחדר הצוות דגני בוקר לא מזוהים ליד המיקרו - רק שלוש חתיכות לא יפגעו בי, נכון? טעות! ואז אי-אפשר לדעת אם הבטן שלי משתגעת בגלל שעשיתי שטות או בגלל שניסיתי להחזיר אגסים/חלב/לחם לתפריט. אבל אני משתדלת and I'm doing a little better every day.

החוק פשוט - מוסיפים מזון אחד חדש כל שלושה ימים. אוכלים אותו במשך שלושה ימים, בודקים אם מופיעים סימפטומים. הרבה מזונות גורמים לסימפטומים מיידית. לפעמים זה לוקח יותר זמן, כמו במקרה עם האורז. הדבר הטוב שמרגיע אותי מאוד הוא שאני תמיד יכולה לחזור לויוונקס בלבד ועדיין לקבל 1500 קלוריות ביממה. ואמנם היעד הסופי הוא גמילה מהזונדה, אבל בינתיים אין לאן למהר. שמתי לי ליעד לעלות ל-120 פאונד. היום נשקלתי והתרגשתי לגלות שאני שוקלת כבר 109. בשבועות הראשונים לא עליתי במשקל בגלל שלקח זמן למצוא את הפורמולה המתאימה. אחר-כך הייתי צריכה לטפס לקצב וקלוריות מקסימליים. בשלושת השבועות האחרונים התחלתי לעלות. בהתחלה חצי קילו בשבוע ובשבועיים האחרונים אני כבר עולה קילו שלם בשבוע. זאת כזאת תחושת הישג!

באחד הימים אחרי שהתחלתי להרגיש טוב, פיזרתי את הבנים ונסעתי לעבודה. בגלל שלא העברתי את כל הבוקר בריצות לשירותים, יצאנו מהבית בנחת. השמש זרחה בחוץ ואחרי שהורדנו את עדו עוד היה לי מספיק זמן להוריד את אלון בנחת ואפילו לעצור לעשות פיפי בדרך. "אני מרגישה שאני סופסוף מצליחה לראות את השמש, כאילו הוא זורחת ונוגעת בתוך-תוכי, בפנים", אמרתי לאלון. הגעתי לעבודה מלאה תחושת חדווה, התעלות ממש ואמרתי לאחת החברות שלי, "I forgot life could feel like this - simple. Like it's not a burden, not a constant struggle. Maybe I can actually do it if it's like this!".

ואכן, הרבה יותר קל לחיות את החיים האלה כשלא כל הזמן מגלגלים סלע במעלה ההר (או כשעורבים לא כל הזמן מנקרים לך את הכבד, אבל זה מסיפור אחר. חה.), למרות שתנו לי להגיד לכם, שלוש פעמים ביום אני חושבת על סיזיפוס, כשאני מנקה את כיסא האוכל של עדו ומתחתיו.

אני נהנית בעבודה, אני נהנית עם עדו, אני נהנית עם אלון. והחוויה שלי את ועם הגוף שלי היא לא כל הזמן חוויה של התגוננות מפני משהו רע שהולך לקרות. אני פחות קפוצה ומכווצת, אני קצת יותר נושמת. אני לא מחכה לסטירה.

It feels like I'm on vacation from my Crohn's. Is this what remission feels like?! אמרתי לדונה, האחות שעובדת עם רופאת הגסטרו שלי. בחיי, החיים שלי פתאום מרגישים כמו חופשה. מדהים מה שקצת פרספקטיבה יכולה לעשות לבנאדם. רק תורידו אותי נמוך מספיק ואפילו תהום תראה פתאום כמו הר. הכל יחסי.

ואמרתי לאלון - לא פלא שאני מרגישה פתאום שיש כל-כך הרבה יותר זמן ביממה, וזה לא רק בגלל ההיפר של הסטרואידים. זה בגלל שחתכתי ארבע-חמש שעות של ישיבה בשירותים מכל יום. כי כשרצים לשירותים עשר עד עשרים פעם ביום ומבלים זמן לפני, תוך כדי ואחרי בעיסוק בזה ובתחושות שזה מעורר... ובכן, זה לוקח זמן. זמן שאפשר להעביר בהאזנה למוזיקה, במנוחה, בבישול ואפייה ועוד מיליון דברים. בחיי שפתאום אפילו כבר לא כזה אכפת לי לשאוב את הבית אחת לשבוע-שבועיים!

אחרי חווית האורז קצת נבהלתי ובמשך זמן שנראה לי די ארוך, אולי שבוע, נשארתי רק עם תפו"א ועוף והייתי מבסוטה. אחרי פגישה עם דיאטנית אחרת, נחמדה ומועילה יותר, הרגשתי קצת יותר ביטחון. ניסיתי בטטה שעברה בשלום אבל אני לא ממש אוכלת כי זה לא הדבר האהוב עליי ביותר. ניסיתי אגסים בסירופ שממלאים לי את פינת המתוק ומרחיבים אותה קצת מעבר לג'לי בלבד. בימים האחרונים הצלחתי גם להוסיף קישואים, גזר ואספרגוס צלויים בתנור וגם ניסיתי תפו"א צלויים עם קצת שמנ"ז שעברו גם הם ללא סימפטומים. והכי מרגש - אכלתי קוטג' של לקטאייד ועבר בשלום.

נכשלו: לחם וקורנפלקס. וגם ניסיון נוסף לאורז מבושל ביותר מים במשך זמן ארוך יותר. כמובן שבכל ניסיון כזה התבאסתי מאוד והסטרואידים (והשפעתם על המצב הרגשי שלי) לא עוזרים לקחת את זה בקלות.

התכנית להמשך: לנסות חלב של לקטאייד ואם הוא יעבור בשלום לנסות קורנפלור כדי שאוכל להכין דייסה לארוחת בוקר, מחשבה שמרגשת אותי מאוד-מאוד.

כשאגיע ל-120 פאונד, שזה יעד שרירותי לחלוטין שקבעתי לעצמי, נוכל להתחיל לדבר על גמילה מהזונדה ובניית תפריט שייתן לי - אתם יושבים? - 1900 קלוריות ביום, שזה מה שאמילי (הדיאטנית החדשה שאני מחבבת) אמרה שהיא רוצה שאני אוכל במינימום כל יום. קל להגיע לזה כש-1500 קלוריות מתוך זה מגיעות בצורת נוזל שמטפטף לתוך הקיבה שלי במשך 15 שעות ביממה, כמחצית מהן בזמן שאני ישנה. קצת יותר מסובך להגיע לזה רק באכילה של אוכל רגיל, אבל אולי נמצא איזו פשרה בין אוכל ותוספי תזונה עתירי קלוריות. נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו.

בינתיים אני נהנית מתחושת ההצלחה, מהרגיעה ומהחופשה הזאת מהקרוהן, שהלוואי ותימשך ותימשך.

טפוטפוטפוטפוטפוטפו בליענרע.

Till We Meet Again

ה-Code Blue (החייאת לב-ריאה למי שנמצא בדום לב ונשימה) שהגיע למיון בערב של אותה שבת לא היה יוצא-דופן בשבילנו. אישה בת 84, התמוטטה בבית והגיעה אלינו אחרי 45 דקות של נסיונות החייאה ומשהו כמו תשע מכות חשמל שלא הצליחו להחזיר דופק. הייתה לה צמה אפורה וארוכה והיא לבשה לבוש הודי מסורתי. יד שמאל שלה נשמטה מעבר לדופן האלונקה. על מפרק כף היד היה צמיד זהב. כרכתי את הסדין מסביב לזרוע שלה והידקתי אותה אל גופה כדי שלא תיזרק כה וכה בזמן שאנחנו מנסים להחיות אותה. כבר ידענו שהיא שברה אותה בזמן הנפילה וזה היה נראה לי לא נעים. 

עבדנו עליה רבע שעה בערך. מליסה הכניסה עירוי נוסף, דניס נתנה את התרופות שד"ר פן ביקשה, רוברט המשיך בעיסויי חזה. עקבנו אחרי האלגוריתם של ACLS, אבל הלך והתבהר שהקוד הזה כנראה יסתיים במוות. בתום עשרים דקות של מאמצי החייאה כושלים ד"ר פן הכריזה על שעת המוות וכריסטין, שהייתה האחות האחראית, הלכה לבדוק אם ישנם בני משפחה בשביל המנוחה בחדר ההמתנה. בינתיים רוברט, מליסה ואני הכנו את הגופה לכניסה של המשפחה, אבל אז הבת שלה התפרצה זועמת לחדר הטראומה שלנו. "היא דורשת לראות אותה מיד", כריסטין אמרה, "היא לא הסכימה לחכות". יצאנו מהחדר, נותנים לבת פרטיות.

עמדנו כמה רגעים בפרוזדור שליד חדר הטראומה שלנו, מבטים קבורים ברצפה, נשימות ולב קצת כבדים. זה תמיד עצוב. "היא הייתה בת שמונים וארבע, אחרי הכל", אמרתי להם, "והיא הייתה down כל-כך הרבה זמן, מה היה נשאר ממנה אם היינו מחזירים אותה. we can't get it every time, and sometimes that's okay".

הלכתי להתקשר ל-Gift of Life, הארגון שמנהל את כל הקשור לתרומת רקמות ואיברים במישיגן. זאת הייתה שיחה קצרה מאוד, "Thank you for your call, but the deceased accedes the age critiria for tissue donation", אמרה לי הבחורה בצדו השני של הטלפון ונפרדנו. כריסטין הגיחה מחדר הטראומה ואמרה שהמשפחה כועסת מאוד, שהם מבקשים שנחזור וננסה שוב. הם לא מאמינים שהיא מתה, שזה נגמר.

לא שמעתי את הקריאה ברדיו בראשון אחה"צ, למחרת, אבל כשג'ון הגיע לחדר שבע עליו דניס ואני היינו מופקדות באותו ערב, זיהיתי אותו כמעט מיד. הפראמדיקים שהביאו אותו למיון דיווחו שבבית האבות ממנו ג'ון בא אמרו להם שהאסימטריה בהבעת הפנים שלו היא חדשה ואני אישרתי שבהחלט, הוא לא נראה ככה בדרך-כלל.

אז הפעלנו stroke code והתחלנו לזוז מהר, מנסים להכניס עירוי, למדוד סימנים חיונים ולקחת את ג'ון לסיטי ראש בהקדם כדי שיהיה אפשר לברר את הגורם לשינוי הקיצוני בסטטוס המנטלי שלו ובמצבו הכללי. לחץ הדם שלו היה ברצפה ולכן לא יכולנו ללכת לשום מקום. התחלנו עירוי נוזלים בקצב גבוה וכל הזמן הזה הוא בוהה במבט אטום לחלל, לא יוצר קשר עין, לא עוקב אחרי פקודות, לא ממש שם איתנו.

הכרתי את ג'ון כמעט מאז שהתחלתי לעבוד במיון, מעל שנתיים. גבר בן 83, אפרו-אמריקני, נמוך קומה ורזה, עם חיוך קטן על הפנים שתמיד נמצא שם בזכות השיטיון בו הוא לוקה, או כמו שאנחנו אומרים במיון, pleasantly demented. הוא לא יודע מזה, אז מה אכפת לו.

אבל הפעם משהו היה מאוד לא בסדר. ואז הוא הפסיק לנשום ואיבדנו דופק. ושוב, code blue. הוא הגיע למיון בשלוש וארבעים. בחמישה לחמש ד"ר הרמן הכריז על שעת המוות. כל הזמן הזה כמעט ולא יצאתי מהחדר שלו, שולחת שליחים לבקש עירוי אפינפרין מבית המרקחת, להביא ערכת קטטר שתן, להתקשר למשפחה.

אחרי שהכל נגמר והתחלנו לסדר סביבו, התיישבתי על השרפרף הגבוה בחדר ואמרתי לו, "Oh John". שחררתי אנחה אחת ארוכה והסתכלתי מסביב על כל הבלאגן שהחייאה משאירה אחריה. דקה אחת אתה פה ואחר-כך... אבק ברוח.

בשיחה עם ד"ר הרמן הסכמנו שמה שסביר שקרה הוא שזיהום חמור בדרכי השתן גרם לאלח דם (ספסיס), מה שבתורו גרם לצניחה דרסטית בלחץ הדם, שגרמה לאיסכמיה מוחית - שבץ. הזיהום היה כל-כך קשה שכל המערכות בגופו של ג'ון קרסו אחת אחרי השנייה.

חלק בי נעצב על שאיבדתי מטופל שהכרתי כבר זמן ארוך. מוות הוא תמיד דבר עצוב, אבל הוא גם דבר מאוד מורכב. בעיקר הרגשתי שעבורו, זאת הייתה התוצאה הטובה ביותר. מפני שגם אם היינו מחזירים אותו, סביר להניח שהיה מבלה עוד כמה ימים או שבועות על עירויים שמיועדים לתמוך בלחץ הדם שלו, לעזור ללב שלו להתכווץ כדי להמשיך לדחוף דם לכל הגוף, אבל לא הרבה יותר מזה. מונשם, בלי פעילות מוחית, עם תפקודים בסיסיים שנשמרים רק בזכות מכונות ותרופות.

ואז קאת'י מתה.

ישבתי בסלון באחת וחצי בלילה ביום שני לפני שבוע ושתיתי תה. נכנסתי לפייסבוק להתעדכן פעם אחת אחרונה לפני שאני הולכת לישון וראיתי כמה תמונות שלה עם ג'ק, הבן שלה. קראתי את הטקסט המצורף ובהתחלה חשבתי שמישהו כותב שהם איבדו את הכלבה שלהם. ואז עצרתי וקראתי מההתחלה. זאת הייתה אמא של קאת'י והיא כתבה שהם איבדו את התינוקת שלהם, את קאת'י, באותו ערב.

היא הייתה בת 35 במותה.

את קאת'י הכרתי כשהייתי בהיריון עם עדו. יום אחד הגעתי לעבודה ואיתי הגיעה למשמרת בחורה שלא ראיתי אף פעם לפני זה, אבל שהתנהגה כאילו היא מכירה את כולם (וכולם הכירו אותה). הבנתי מבין השורות ומשברי שיחה שהיא חוזרת אחרי הפסקה ארוכה. בהמשך למדתי שהיא הייתה בחופשת מחלה. מאוחר יותר היא סיפרה לי על הסרטן שהתחיל בשד (ודווקא לא היה מהסוג הגנטי). סיפרה על הגרורות בכבד ואחריהן הגרורות למוח. סיפרה על הכותרת החדשה שקיבלה - סופנית.

ביום שישי שעבר ג'ק, הבן שלה, חגג את יום הולדתו השביעי רק ארבעה ימים אחרי שאמא שלו מתה. קאת'י נלחמה בסרטן במשך חמש שנים.

ביום בו פגשתי אותה לראשונה עבדנו יחד באותו אזור. לא ידעתי עליה כלום ואני רק זוכרת שחשבתי לעצמי - מי זאת האחות הזאת ולמה היא זזה כל-כך לאט?! למה היא עובדת במיון? למה היא חושבת שאם היא לא תעשה כלום אני אעשה את העבודה שלה במקומה?!

הייתי כל-כך שיפוטית. ולא ידעתי עליה כלום. חשבתי על זה לפני שבוע וחשבתי לעצמי - כמה השתניתי בשנה האחרונה, מאז שילדתי את עדו ועם כל האתגרים הבריאותיים שהגיעו בעקבות הלידה. אני רוצה לחשוב שכיום הייתי קצת יותר מאפשרת וסלחנית כלפי מישהו במצב דומה.

לקח להורים שלה הרבה זמן להבין שהיא כבר לא בין החיים. בשבועות האחרונים הכאבים הפכו כל-כך קשים שלא היה לה נוח לישון על המיטה. תופעות הלוואי מהטיפולים פגעו בשינה שלה. היא הייתה ישנה בימים במקום בלילות, על מצע שהייתה מסדרת לעצמה על הרצפה. בחמש אחה"צ ההורים שלה נכנסו לבדוק מה קורה כי היא ביקשה שיעירו אותה או כי ידעו שהיא הייתה צריכה לקום ואז הם הבינו שהיא לא נושמת. הם התקשרו לשרי ולרונדה שיבואו לעזור להם.

הלכתי לישון באותו לילה בלב כבד ובבוקר למחרת הפיד של הפייסבוק שלי היה מוצף בסטטוסים שוברי לב. יום למחרת הלכתי לאשכבה בפעם הראשונה בחיי, בבית לוויות אמריקאי.

ידעתי שהיא הייתה חולה. לפני כמה שבועות היא נאלצה לבטל שבועיים רצופים של משמרות בגלל שהיה לה שינגלז וכשהיא חזרה החלפנו רשמים מהחוויה המזעזעת הזאת וצחקנו שאנחנו צריכות לפתוח מועדון לאחיות בעלות צרכים מיוחדים, אני עם הזונדה שלי, היא עם הסרטן ולורן, אח שלישי שעמד ודיבר איתנו, שורד סרטן מעי גס מהשנה האחרונה.

ידעתי שהיא הייתה חולה וידעתי שהיא הוגדרה כסופנית כבר שנתיים. אבל היא הייתה מה שלפעמים קוראים לו סופנית-כרונית. שום דבר במראה שלה לא הסגיר את דבר מחלתה. לכן המוות שלה תפס אותי, את כולנו, כל-כך בהפתעה. כמו שכתבתי בפייסבוק, חשבתי שהיא תחיה לעד. או לפחות, עוד כמה זמן. מה שונה יום מיומיים? למה דווקא אותו יום? אף פעם אי-אפשר באמת להיות מוכנים למשהו כזה.

באשכבה ניגשתי אל לורן, חיבקתי אותו והוא התייפח בבכי על הכתף שלי. אחר-כך דיברנו על החוויה שלך כהורה, כשאתה רואה הורים קוברים את הבת הצעירה שלהם והם אומרים לך We wanted more time with her, but God wanted her by his side. "דבר כזה לא צריך לקרות", לורן אומר לי וממלמל שאם משהו כזה אי-פעם יקרה לבת שלו, הוא לא יודע...

ביום רביעי בו נסעתי לבית הלוויות, שעתיים לפני שיצאתי מהבית, קיבלתי שיחת טלפון מבית החולים האוניברסיטאי, עם הצעת עבודה למחלקת אשפוז אונקולוגי. האירוניה שבתזמון של השיחה לא חמקה ממני. אבל כבר תוך כדי השיחה ידעתי שאני לא הולכת לקבל את הצעת העבודה הזאת. אני אפילו לא הולכת להתקשר בחזרה למנהלת היחידה בשביל לקבל עוד פרטים.

אחד הדברים שהמוות של קאת'י עשה, הוא שגרם לי לרצות להיות סלחנית ורכה יותר כלפי האנשים שסביבי. הוא גם הבהיר לי כמה האנשים איתם אני עובדת חשובים לי. כרגע, מרחק אלפי קילומטרים מהמשפחה הביולוגית שלי, האנשים האלה הם המשפחה הלוגית שלי. בחודשים האחרונים, החיבוק הפיזי והרגשי שאני מקבלת מהאנשים האלה על בסיס יומיומי, התמיכה, ההתעניינות והדאגה הכנה לשלומי, היו ימים בהם זה עשה את כל ההבדל, נתן לי סיבה להמשיך. אז לא, אני לא עוזבת את המיון ואני לא מחפשת עבודה אחרת. אני לא עוזבת את המשפחה שלי.

אמרתי לאלון שהרבה פעמים כשאני נתקלת במוות אני קצת מקנאה באנשים שמאמינים באלוהים ובגן עדן. אני מבינה את הנחמה שישנה במחשבה שיש חיים אחרי המוות, שיש מקום טוב יותר אחרי הסבל-עלי-אדמות ושהכל חלק מתכנית גדולה יותר, הכל מתוכנן. לפעמים אני מצטערת שאני לא יכולה לשנות את זה שאני לא מאמינה. אבל אני כן מאמינה גדולה במסורת וקהילה ואני חושבת שבזמנים כאלה הם יכולים להציע נחמה גדולה.

אז הרמתי כוס לחייה של מי שקצת בלבלה אותי בהתחלה אבל הפכה להיות חברה טובה ונפרדתי ממנה. ולמרות שאני לא לגמרי מאמינה, קרצתי ואמרתי, till we meet again.

So long, my friend.

בהקשר של הפוסט הזה אני ממליצה מאוד להאזין לפרק הזה של Death, Sex & Money שמביא שיחה עם מנהל בית לוויות, דור שישי בעסק. אני מרגישה שיש קווי דימיון רבים בין המחשבות שלי על מוות כאחות מיון ובין מה שהוא אומר שם ומצאתי את הפרק הזה מעניין מאוד.

A Funeral Director’s Dead Reckoning

עדו בן שנה

התאריך והשעה של הפוסט הזה זויפו כדי שיהיו בדיוק ביום הולדתו של עדו. שלא תחשבו שפספסתם משהו

ביום שישי, יום הולדת שנה של עדו, עבדתי.

אלון עובד כמעט כל יום שישי בסמסטר הזה אז שמחתי מאוד שיכולתי לתת לשרי שישי אחד. ימי שני ושישי הם מהעמוסים במחלקה ואני רוצה לתת את החלק שלי, כדי שכשיגיע הזמן בו אני צריכה את הטובה בחזרה, אוכל לפדות אותה בריבית דריבית.

כשהגשתי בקשות לסידור לא שמתי לב שיום שישי, ה-27 בפברואר הוא במקרה יום הולדתו הראשון של הבן שלי. רק כשהסידור יצא ויום ההולדת החל מתקרב פתאום קלטתי מה קרה. לא שזה כזה נורא, הרי גם ככה יום ההולדת הזה יותר משמעותי בשבילנו מאשר בשבילו, אבל קצת הצטערתי.

עדו התעורר בבוקר במצברוח טוב במיוחד. הוא נעמד במיטה, כהרגלו, וקרא לי, "אה!", שהיא כרגע המילה שמשמשת אותו כמעט להכל - אור, כלב, אבא, אמא ועוד כמה דברים. למי אכפת, מבינים אותו בלי בעיה. הזדקפתי במיטה ואמרתי לו "בוקר טוב תוּתי!". אז לקחתי אותו אלינו למיטה והעברנו בערך חצי שעה בהימרחות והתכרבלות עם אבא. יש דרך טובה יותר לפתוח בוקר של יומולדת?

כמה ימים לפני יום ההולדת, כשהתחלתי להתרגש, קניתי לו שלושה ספרים - ספר חיות, ספר על דאמפרים ודיגרים ואת הספר Goodnight Goodnight Construction Site.

פותח מתנות

עוד חשבתי שיהיה נחמד לסדר עוד קצת את החדר שלו לכבוד יום הולדתו, למרות שהוא עדיין חולק איתנו חדר שינה (ובחלק מהלילות גם חולק איתנו מיטה), אז ביום שלישי נסעתי למחסני צבא הישע ומצאתי סט וילונות מקסים עם הדפס כלי תחבורה שונים.

קניתי באמאזון מדבקות תואמות להדביק על קירות החדר שלו. סופסוף גם תליתי את הריקמה שקניתי מזמן, עוד לפני שאפילו הייתי בהיריון וידעתי שיבוא יום והיא תהיה תלויה בחדר של הילד שלי.

ביום חמישי נחתה על מפתן דלתנו חבילת ענק מאמאזון ובתוכה שתי הפתעות - בימבה מאחותי ותלת-אופן מההורים שלי. נדהמתי כי רק יומיים לפני כן העמסתי את אותו תלת-אופן ממש על העגלה בקוסטקו, לפני שהתחרטתי והחזרתי את הארגז למדף כי חשבתי לעצמי שזאת מתנה קצת גדולה מדי וגם ככה זה לא ישמש אותנו עד הקיץ, אז נוכל לנסות למצוא משהו משומש. באותו יום גם עשיתי סיבוב חנויות יד שנייה והחלטתי לא לקנות בימבה משומשת בדולר בחנות של ה-PTO, אז כשאלון שלח לי תמונה של החבילה ואמר מה בתוכה, ניסיתי להיזכר אם אמרתי להורים שלי משהו על התכנית שלי. מאוחר יותר נועה אמרה לי שזה בכלל היה הרעיון של עלמה. טלפתיה!

בשישי בבוקר פתחנו את הארגז הענק והוצאנו מתוכו את הבימבה. זה היה אחרי שהלבשתי את עדו בבגדי יומולדת חגיגיים.

אחר-כך ישבנו לאכול ארוחת בוקר חגיגית, שהייתה בדיוק כמו ארוחת בוקר רגילה, אבל של יומולדת. 

כשסיימנו לאכול שיחקנו קצת בסלון ודיברנו עם דודה נועה ועלמה בפייסטיים.

אחר-כך הלכתי להתארגן ויצאתי לעבודה. לפני שיצאתי אלון קרא לי לרגע והראה לי בפלאפון שלו תמונות שצולמו לפני שנה. תמונה מ-17 בפברואר 2014, תאריך הלידה המשוער שלי. כמה תמונות מחדר הלידה - לפני הפיטוצין, אחרי הפיטוצין, לפני האפידורל ואז התמונה הראשונה עם עדו, כשהוא מלחך לי את הצוואר ואחת בה הוא מסתכל לי בעיניים לראשונה. כמובן שבכיתי. עדו הסתכל עליי מבולבל ואבא שלו הסביר לו שאלה דמעות של שמחה.

תראו את קרפדי הכרוב! כמה הוא גדל! כמעט פי ארבעה!

זה היה בוקר נהדר ואחריו באו יומיים של סופ"ש חופשי בבית אותו בילינו כולנו יחד.

כמה עברנו בשנה הזאת. כמה תהפוכות, כמה משברים ונצחונות גדולים וקטנים. כמה שמחות ועצבונות. זאת הייתה שנה מדהימה באמת. הזכרונות מהשבועות האחרונים של ההיריון עם עדו, הלידה שלו והימים הראשונים איתו עדיין חיים מאוד. עדו לימד ומלמד אותי המון על החיים, על אהבה, על כל מה שאפשרי ופתוח.

הוא ילד יוצא דופן. כל-כך חכם ומצחיק, מתוק מדבש, אוהב ואהוב. שנה אחרי הצטרפותו אלינו, שנה אחרי שהפכנו למשפחה, אני עדיין עוצרת מדי פעם, חושבת ואומרת לעצמי - כמה מזל יש לנו שהוא בחר בנו להיות ההורים שלו. ואני אומרת לו - כמה אני אוהבת אותו, בכמות וצורה ודרך שמעולם לא אהבתי אף אחד אחר. זאת חוויה בלתי ניתנת לשחזור.

יום הולדת שמח, אהוב קטן שלי. שהשנה החדשה שלפניך תהיה מלאה בגילוי, צמיחה, שמחה ואהבה.

צ'ילי עוף בסיר לבישול איטי

עדו שוב חולה. או משהו. אולי זה רק שיניים, אבל אתמול בשתיים עשרה וחצי בצהריים התקשרו מהגן לבשר שיש לו חום ואנחנו צריכים לבוא לקחת אותו. הוא משתעל כבר יומיים, אז חשבנו שאולי הנה מצטרף גם החום. על בסיס הניסיון הקודם שלנו עם מחלת דרכי-נשימה עליונות קבעתי ישר תור לרופאה, שיסתכלו באוזניים.

הרבה תכניות היו לי ליומיים החופשיים בבית.

אתמול בבוקר נתתי לאלון לישון עד קצת יותר מאוחר, כי הלילה שלפני היה זוועתי. בכל ההיסטוריה שלנו עם עדו אני לא זוכרת לילה כזה, עד כדי כך. משתעל, מתעורר, נעלב ובוכה, לא נרגע באף תנוחה. הוא התעורר בדיוק כשנכנסתי למיטה אחרי משמרת עסוקה במיוחד. כשהוא התחיל לבכות עצמתי עיניים, מבינה שהרגע מתחת לפוך היה קצר וחולף. לרגע התמסרתי לתחושה המלטפת של המצעים הקרירים, לכובד הקל של השמיכה. הגוף שלי רק רצה לשכב ולהרפות, העפעפיים רצו רק להיעצם. אבל לא. שלוש פעמים הרדמתי אותו על כיסא הנדנדה וניסיתי להעביר למיטה שלו. מאחת ועשרים עד שתיים וארבעים היינו במחול הזה, אז הוא הסכים לשתף פעולה עם התכנית שלי. הייתי לוקחת אותו למיטה איתנו, אלמלא הרושם מהלילות הקודמים שבמקום לעזור זה רק מפריע לו.

לקח לי קצת זמן להירגע ולהירדם ואז בחמש וחצי בבוקר הוא שוב התעורר. הפעם אלון קם אליו והביא אותו אלינו למיטה. בשמונה התעוררנו סופית. מפה לשם, עם הבעיטות והנגיחות ואיבודי המוצץ, אני מנחשת שישנתי אולי ארבע שעות. זה כאב.

ארגנתי את עדו צ'יקצ'ק, לקחתי אותו לגן וחזרתי להעיר את אלון. בדרך הראש שלי כבר דהר במיליון תכניות על המצרכים שאקנה והדברים שאבשל ואיך אלך לחנות הזאת וההיא ו... ככה זה עם הסטרואידים. אני צריכה להזכיר למוח שלי לעצור רגע ולנשום בין מחשבה שרודפת את קודמתה ומתחלפת במהירות בבאה אחריה. והרי כרגע אני יושבת באוטו, אז מה עוזר לי הפסקול החפוז הזה?

הגעתי הביתה, התארגנו ויצאנו שוב, אלון לעבודה ואני לסידורים. אלא שבתחנה הראשונה שלי - מחסני צבא הישע - התקבלה שיחת הטלפון מהגן וכל תכניותיי נקטעו באחת.

רציתי לנסוע לצבא הישע, לטארגט, לקרוגר ולקוסטקו. רציתי גם לנסוע לקבל מסאז' ולעשות מניקור-פדיקור. ורציתי לקבוע תור לתספורת להיום. הרבה תכניות ליומיים, אבל כשלוקחים 40 מ"ג של סטרואידים ביום, פתאום נדמה שיש יותר שעות ביממה.

במחסני צבא הישע עוד הספקתי לקנות Waffle Baker שבכלל לא התכוונתי לקנות אבל עלה רק חמישה דולר וכבר הכנתי בו וופלים ללא ביצים לעדו, ארבע סלסלות קש ובגדים שווים-שווים בכמעט-חינם לעדו.

סלסלות הקש יועדו למאפינס בננה טבעוניים שרציתי לאפות לארין, בחורה מהעבודה שגרה בעיר וילדה לא מזמן. החלטתי שאני מחזרת אחריה ומציעה לה חברות. היא האחות היחידה מהמיון בו אני עובדת שגרה באן ארבור. מקום העבודה שלי מרוחק 30 מיילים מהעיר. אני מחבבת אותה ונדמה שזה הדדי. ואין לי מספיק חברים בעיר ובכלל, בארה"ב. והיא ילדה לפני עשרה ימים בערך ואני ילדתי לפני כמעט שנה ואני זוכרת כמה מבודדת וקשה יכולה להיות ההתחלה (אפילו בלי שינגלז ומסטיטיס וקרוהן, אפילו עם תינוק ובעל מהמעולים שבמעולים).

לפני כמה ימים סימסתי לארין וכשהיא אמרה שהיא עוד לא מוכנה למבקרים, החלטתי שאכין לה סלסלה קטנה, כי מאפינס זה הכי-הכי כשמניקות וכדי שתרגיש שמישהו חוגג איתה את ההישג האדיר שלה - היא הייתה בהיריון וילדה ועכשיו היא מגדלת את היצור הקטן הזה. It didn't go unnoticed.

אספתי את השלל שהצטבר בסל הקניות שלי ופניתי לשלם. אחר-כך הזדרזתי וקפצתי ל-Produce Station כי נגמרו לי לגמרי תפוחי-האדמה בבית ולקרוגר אני כבר לא אגיע בשעות הקרובות וזה כרגע הדבר הכמעט יחיד שאני אוכלת, למעט פורמולה. את כל היתר כבר נקנה מאוחר יותר.

ברבע לשש בערב ארזתי את עדו בחזרה לחליפת הסערה שלו ויצאנו אל השלג המתעבה בחוץ. אחרי תור נטול אירועים מיוחדים אצל רופאת הילדים (אוזניים נקיות, ריאות נקיות, גרון נקי. אז ויראלי) המשכנו למאייר ושם ניסינו להציל חלקים מרשימת הקניות שלנו. כאן המקום לכתוב ואולי כך אזכור - מאייר של הווסט סייד של אן ארבור הוא חנות נוראית ובזבוז זמן. אבל בכל-זאת הצלחתי למצוא מספיק דברים כדי להכין צ'ילי עוף ולהשאיר אותו להתבשל במהלך הלילה.

צ'ילי קון קרנה זה שם רחב לנזיד בשרי עם פלפלים חריפים. לרוב הוא מבוסס רוטב עגבניות ונפוץ למצוא בו איזה מן של שעועית.

כבר כמה זמן שאני חושבת על צ'ילי, יותר מאז שאלון ואני חמקנו ל-Biercamp לדייט צהריים חורפי כשההורים שלי עוד היו פה ואני הפסקתי לרגע להרגיש כאילו אני הולכת למות. אני אכלתי נקניקייה איטלקית בלחמנייה ואלון אכל sixteen hour slow roasted brisket שגרם לי לקנא בו. חלקנו כוס של צ'ילי וגזוז בטעם תפוז והיה לנו נעים בבטן ובלב. תוך כדי התענגות על הנזיד-מרק דיברנו על איך שבעצם אני יכולה להכין כזה ואני אמרתי שבאמת שהתכוונתי כבר כמה זמן.

הגרסה הכי מוכרת לי של צ'ילי היא עם בקר ובאיזורים בהם אני מסתובבת מקובל שהבקר הוא טחון, אבל רק אתמול אלון לקח איתו לצהריים את המנה האחרונה של הכמו-לונז שהכנתי לפני כמה ימים ואני לא אוהבת להכין שני דברים דומים ברצף. במאייר קניתי שלושה מגשים של ירכי עוף ללא עור ועצמות, הנתח החביב עליי מאז שעברנו הנה, כי כל-כך קל לעבוד איתו והוא חוסך את השומן של העור. התחלתי להעמיד את הסיר בחצות, כשקלטתי שלאלון אין ארוחת צהריים ליום המחרת. כמובן שהוא היה יכול לקנות משהו בחוץ, אבל כפי שכבר הסברתי - סטרואידים.

יש מתכוני בישול איטי שדורשים הכנות מקדימות - השחמה של בשר, אידוי/צריבה/טיגון מקדימים של ירקות. מבחינתי הכנות מקדימות מפספסות את המטרה. אם הייתי רוצה להתקשקש הייתי מכינה צ'ולנט בסיר רגיל. לפיכך, אני זורקת את כל המרכיבים לסיר ללא שום הכנה מקדימה. אחרי מספיק שעות הכל נהיה בסדר, הבצל לא זוכר שלא השחימו אותו בשמן טרם פגש את הפלפל והעוף לא יודע מה לעשות עם כל האושר הזה, אז הוא מרפה.

הערב בעודי מקפססת את החגיגה שלחתי לליאור תמונה וכתבתי, "הכנתי משהו שאני חושבת שהיית נהנה לאכול", בצירוף תיאור של המרכיבים. ליאור מיד דרש מתכון ואני הבטחתי שאעלה אותו לבלוג.

מוכנים לשמוע את הבדיחה?

קילו וחצי עוף (או יותר, או פחות, או בקר, או מה שאתם רוצים. זה מתכון מאוד חופשי)

שני פלפלים אדומים ואחד ירוק, חתוכים לרצועות באורך שיהיה נעים לכם בעין ובפה

בצל אחד גדול קצוץ בסגנון חופשי

שש שיני שום כתושות

שתי קופסאות עגבניות קלופות חתוכות

כוס ציר עוף (לא חובה, השתמשתי כי היה לי)

קופסה אחת או יותר של שעועית שחורה (אפשר גם סוגים אחרים ויש אנשים שבכלל עושים את הצ'ילי שלהם בלי שועיות. וכמובן שאתם מוזמנים להשתמש בשעועית יבשה שהשריתם מראש, אבל אני חיה את הכאן ועכשיו ולא תכננתי לקראת זה)

מקל נדיב של סלרי קצוץ

שתי כפות פטרוזיליה מיובשת קצוצה (מוסיפים לקראת הסוף. לאחרונה אני משתמשת בעשבי תיבול מיובשים של Litehouse והם נהדרים)

התיבול - לפי העין והיד, ככה וככה: מלח, פלפל, allspice, כמון בלי בושה, שבבי צ'ילי אדום, פפריקה מתוקה וחריפה. האוהבים את החריף יכולים להוסיף פלפל צ'ילי ירוק טרי או להיות יותר ליברליים עם החריפים הטחונים/יבשים.

מניחים את העוף בתחתית הסיר ואת כל הירקות הקצוצים מעליו. מתבלים. שופכים מעל את העגבניות והציר. סוגרים ומפעילים את הסיר על חום גבוה לחמש-שש שעות או נמוך לשמונה-תשע.

ז-הו.

בבוקר התעוררתי והוספתי את השועית אחרי סינון ושטיפה תחת מים קרים. בשלב הזה הצ'ילי היה כמו מרק ורציתי שהוא יהיה יותר נזיד, אז הוספתי ככוס של אורז מלא. הוספתי גם שבבי בייקון בשביל טעם מעושן. אפשר להשיג את אותו אפקט, אם מעוניינים, על ידי הוספה של ג'רקי או נקניקיות מעושנות כלשהן, או אם יש לכם בבית פפריקה מעושנת, אבל זהירות, זה תבלין מאוד דומיננטי וכמות קטנה goes a long way.

בישלתי את העניין עוד שעתיים וכיביתי. אפשר לאכול ככה ואפשר להגיש מעל אורז. מאחר ואני לא אוכלת כרגע, הכנתי לאלון סיר של אורז מלא. חושבת שגם קינואה תעבוד כאן.

לדעתי אפשר בקלות ובהצלחה להמיר את המתכון לסיר בתנור אם אין לכם סיר לבישול איטי. לדעתי גם כאן אין צורך בהכנות מקדימות ממשפחת הטיגון/אידוי/השחמה.

הכי מוזר בכל זה שבישלתי כזאת מנה מזינה וטובה ולא טעמתי ממנה ולו כזית. בינתיים אני נשארת עם תפוחי האדמה המבושלים שלי והבטן שלי שמחה. וכשהבטן שלי שמחה, אני שמחה.

Dump Casserole - פשטידת זבל, או שאר ירקות

לפני יומיים עדו התעורר בבוקר ילד אחר.

אני צוחקת, אבל גם לא.

הוא היה חולה כל-כך הרבה בזמן האחרון וברגעים הספורים בהם לא היה חולה, עבד על שיניים (מי אמר עשר לפני גיל שנה? עוד שבועיים למנאייק, נראה מה תהיה הספירה הסופית), שפתאום השגרה של לקום בבוקר-לקחת לגן-לנסוע לעבודה וחוזר חלילה כבר הפכה מאוד לא שגרתית.

השבוע החולף היה שבוע חזל"ש וככזה, אתמול והיום עדו השלים שינה כאילו אין מחר. קשה להיות בחור עובד, שלושה ימים מלאים במשרד. הוא כל-כך עסוק בגן שסוף השבוע הארוך שלו, שישי-שני מוקדש כולו להשלמת שינה, אכילה וגדילה. מה עוד ילד בגילו אמור לעשות עם הזמן שלו?

אבל לפני יומיים, כאמור, הוא התעורר שונה. אני מגזימה כשאני מתארת את זה כשינוי כל-כך דרסטי, אבל ככה זה מרגיש. אין לי ספק שגם המצב הפיזי-מנטלי שלי תורם לזה - להיות מורעבת מעולם לא עזר לאף אחד לחשוב בצלילות או לקחת דברים בקלות/לא לקחת ללב.

בכל אופן... הילד למד לצעוק.

שמנו לב לזה בשבוע האחרון, מאז שהוא התחיל להרגיש טוב יותר. הוא מטפס על הפח במטבח, אני מבקשת שיתרחק. הוא מתעלם ממני, אני מזהירה שבשלב הבא ארחיק אותו משם. הוא ממשיך להתעלם ואני מגשימה את הבטחתי והוא - יושב על רצפת המטבח באגרופים קפוצים ופנים מאדימים וצועק.

אני הולכת מהסלון למטבח. הוא קורא אחרי. "בוא!", אני אומרת לו, אבל עד שהוא כבר מחליט אם הוא מצטרף, לקחתי מה שהייתי צריכה, עברתי על פניו וחזרתי לסלון. פנים מתכרכמות נקברות ברצפה, אגרופים קטנים מכים על לוחות העץ שמרצפים את הבית שלנו, רגליים קטנות בועטות בזעם. "אבל אמרתי לך שאתה יכול לבוא...".

אז כן, שבועיים לפני גיל שנה והילד נכנס ל-Terrible Twos. ברוכים הבאים. מי שרוצה להודיע לו שהוא התבלבל לגמרי בגיל ובתרגיל, מוזמן. התפתחות השפה שלו נוסקת ולדעתי אבי התסכול שלו הוא הפער בין השפה הנקלטת ליכולת ההבעה המוגבלת, בינתיים. אמנם הוא מסמן "חלב" ו"all done", מבקש בננה ברצף הברות שנשמע דומה (פעם אממה, פעם ברהברהברה) ורוצה "אמ-אם" ליוגורט/קוטג' או כל דבר אחר שמגיע על כפית, אבל כמו שאמרתי לחברה - אלה לא הדברים הגשמיים שהוא נלחם עליהם. הוא נלחם על גבולות, אוטונומיה, עצמאות, הזכות שלו על גופו. כל אלה הם מושגים ענקיים בשביל תינוק בן 11 וחצי חודשים שכבר ברחם היה לו רצון מפלדה. זה אולי נשמע קצת מוגזם, כל הדברים האלה שאני אומרת, כי בכל-זאת, הוא עוד לא בן שנה, אבל תאמינו לי. גם אם זה לא זה-זה ממש, אלה ניצנים. והסיבה שאני אומרת את זה בקול (אפילו אני מרגישה קצת מטופשת בגלל ניתוח יתר או פסיכולוגיה בגרוש) היא שחשוב לי לזכור את זה, כדי להבין שהוא סך הכל עושה מה שהוא צריך כדי להפוך לאדם נפרד ממני. הוא עוסק בגדילה פעילה.

אני בתורי מנסה בכל כוחי להתרכז בנשימה שלי, להסתכל על הכל בחיוך, להימנע ממאבקי כוח ולשמור על שלום בית.

ואחת הדרכים לעשות את זה, כך מסתבר, היא להאכיל אותו. וזה השינוי האמיתי שקרה פתאום אתמול; עד כה עדו היה מתעורר משינה באמצע היום ותוך דקות ספורות או לא יותר משעה, מבקש חלב. כך קרה כשהתעורר אתמול בחצות היום. כשהוא סיים את הבקבוק, אחרי שהחלפנו חיתול, הלכנו יחד למטבח כדי לשטוף כלים. לא עזר מה עשיתי ומה ניסיתי, הילד לא התרצה. חשבתי שהוא סתם עייף, שהוא רוצה צעצוע אחר, שהוא רוצה לשבת בכיסא הגבוה שלו כדי שיוכל להשקיף על מעשיי. אבל כלום לא עזר. ניסיון להציע חלב נוסף נתקל בסירוב ולעומת זאת בכל פעם שפתחתי את המקרר ולא הוצאתי ממנו דבר מאכל עבורו, הוא השתגע.

אז בישלתי פסטה והושבתי אותו לאכול (לא קל לשבת כך ולא לאכול בעצמי, אבל מה אפשר לעשות) וראו זה פלא - הילד מבסוט. הוא ישב ונהנה מארוחת הצהריים שלו במשך כמעט שעה ובמהלכה היה נטול תלונות כמעט לגמרי. אחרי השינה הבאה כבר הפנמתי את הלקח והושבתי אותו מיד לנשנוש אחה"צ של בננה וצ'יריוס, בעודי מערבבת את הבקבוק.

אני בטוחה שהאשליה של הפתאומיות בשינוי הזה נעוצה בכך שישר כשהתאושש מוירוס הבטן שתקף אותו וחזר לו התיאבון הוא חזר ללכת לגן. אבל מבחינתי, ביום שני עוד היה לי ילד שבעיקר משחק וזורק אוכל על הרצפה כדי לראות איך הוא נופל וליהנות ממראה אמו הזוחלת על הרצפה ואוספת פירורים ובין לילה הוא הפך לילד שמלקק את האצבעות, בוכה אם לא נותנים לו עוד מיד וזורק רק מה שלא טעים לו או אם הוא מנסה לסמן שסיים לאכול.

ידעתי שהשינוי הזה יבוא מתישהו. ידעתי וציפיתי ולרגעים ייחלתי לכך, הרי אני רוצה שיום אחד יפסיק לשתות חלב, בעיקר כדי שאוכל להפסיק לשטוף בקבוקים, אחת המטלות הכי שנואות עליי. אבל זה תפס אותי בהפתעה. לא שאני מתלוננת, חס וחלילה שלא ישמע. רק מופתעת. בחיי שרק.

מתוך כל זה עולה הצורך לארגן עוד קצת את המבנה הקונספטואלי של האכלתו של עדו, וסליחה על ההתפלצנות. מפני שאם עד עכשיו הייתי יכולה לפתוח את המקרר ולמצוא איזה תופין ופך, עכשיו אני צריכה לספק לילד הזנה (או לפחות זה מה שהראש שלי אומר לי. יכול להיות שאני סתם שוגה בהזיות).

עם ארוחות הצהריים אין בעיה - עדו בדרך כלל אוכל את אותה המנה הבשרית עם ירק ופחמימה שאני מכינה לאלון ו(כבר לא) לי. בבוקר הוא בדרך כלל אוכל טוסט וקצת יוגורט ואולי צ'יריוס ובננה. אבל בערב... ילד שלא אוכל ביצים... שוב אותו דבר כמו בבוקר? או אולי חזרה על הצהריים? לא מתאים לי. לפחות לא כל יום (למרות שאם תשאלו את עדו, הוא מסכים לאכול יוגורט שמונה פעמים ביום).

בצהריים תפס אותי רעיון - פשטידה ללא ביצים!

סקרתי מהר את תכולת המקרר; צנוניות ישנות, כרוב ניצנים ישן, ברוקולי עייף במיוחד, סלרי קמול, שורש פטרוזיליה כמוש. בארון יש תפוחי אדמה, בצל, שום וקופסת עגבניות מרוסקות. לפני כמה ימים מצאתי במקפיא שקית של פירורי מוצרלה שאני לא בטוחה מתי נרכשה והוקפאה. כל הסימנים הצביעו לכיוון אחד - זה הזמן לפשטידת זבל.

בסופו של דבר לא השתמשתי בעגבניות המרוסקות כי לא התאים לי. חתכתי בצל אחד לפרוסות דקיקות, את הברוקולי קצצתי בסגנון חופשי. הורדתי מהצנוניות עיניים רעות ושלחתי אותן יחד עם כל הירקות האחרים למעבד המזון עם להב הפלדה. אחרי שזרקתי את כל הקצוצים לתוך קערה גדולה, העברתי במעבד המזון את פירורי המוצרלה עם גבינת פטה דלת שומן שקניתי והייתה נפילה, השארית האחרונה של תערובת שלושת הגבינות שכבר פגשתם בפוסטים קודמים, חצי כוס ריוויון, חצי כוס סולת דקה ותבלינים - כמון, מלח, פלפל ואגוז מוסקט. אחרי שהכל התערבב לעיסה חלקה הוספתי חלב עד שהתקבלה דייסה בכמות ומרקם שאפשרו לכסות את כל הירקות הקצוצים.

שפכתי את התערובת לתבנית אלומניום חד"פ, ושלחתי לתנור שחומם מראש ל-400 מ"פ. אחרי עשרים דקות החלשתי את החום ל-350 וחיכיתי עד שהבית התמלא בריח הנכון ופני הפשטידה השחימו מתענוג. הלכתי לישון צהריים עם עדו ולחלום על ימים טובים יותר בהם אוכל להצטרף לחגיגה, לאכול גם אני ולא לסבול אחר-כך, במהרה בימינו אמן.

הטועם המלכותי ליקק את האצבעות

ואחר-כך חזר לצעוק עליי

Happy Valentine's!