יום שבת, 21 במרץ 2015

31


שלשום חגגתי יומולדת 31.

כמה הרבה קרה בשנה הזאת! המון.

אלון ואני יצאנו לדייט בן שעתיים בבית התה. הרשיתי לעצמי לחטוא ולהתפנק בחצי סקון עם קליפות הדרים מסוכרות.




אחרי שהסעתי את אלון לעבודה נסעתי ל-DSW וקניתי לי ארבעה זוגות במתנה - זוג סנדלים, שני זוגות נעליים יפות וזוג נעלי ריצה. מ-DSW המשכתי לאולד נייבי, שם קניתי לי חצאית קיצית אחת.



חזרתי הביתה ודיברתי עם מתן ואחר כך עם נועה בזמן שהכנתי ואכלתי צהריים.
אחר כך העברתי קצת זמן שקט בבית לפני שנסעתי לאסוף את עדו מהגן. גם הזמנתי כרטיסי טיסה לביקור השנתי שלנו בישראל, מתנת יומולדת מושלמת.

עוד נשאר לי לקבוע תור למסאז׳ בזכות כרטיס המתנה שקיבלתי באדיבותו של אלון.



אני שמחה שיום ההולדת הזה מוצא אותי בבריאות משתפרת.

בשנה הקרובה אני מאחלת לעצמי להיות סלחנית יותר כלפי עצמי ואחרים. להיות יותר נוכחת ופחות חרדה. להמשיך להתקדם מקצועית, דבר שקורה בחודשים האחרונים ומרגש אותי מאוד. להאט ולשים לב לפרטים. לנשום, להוריד דופק.
לאהוב ולהיות נאהבת, לכייף ולשמוח.



יום שלישי, 10 במרץ 2015

איך זה מרגיש

איך זה מרגיש, שהחיים הם לא עול, לא מטלה?

קצת שכחתי.

בזמן האחרון אני חוזרת במחשבותיי לתקופה הקצרה בה גרנו בנחלאות, כשהייתי הולכת לשוק עם העגלה בשישי בצהריים וחוזרת עם כל טוב ועומדת לבשל. ובכניסת שבת הצופר היה מתקדם משכונה לשכונה ברחבי העיר ואחר-כך השקט וקרקוש כלים של ארוחת שבת שבוקע מחלונות כשעוברים לידם ונביחות רחוקות של כלבים, אפילו שזאת עיר.

אולי זאת הנשמה שלי שמתגעגעת לקיץ, לחופש, לריח של פריחה שנישא מבעד לחלון פתוח, לנחמה שאצורה בכל אלה. אולי אני מתגעגעת לתקווה.

בפעם האחרונה שעדכנתי על הקרוהן והתזונה הייתי על סיפו של סופ"ש צום. במוצאי אותה שבת הבטן הייתה רגועה כמו שלא הייתה כבר הרבה זמן. לא הרגשתי אותה, לא שמעתי ממנה. היא לא הייתה נפוחה, לא היו לי גזים, לא הרגשתי כל הזמן כאילו אני צריכה ללכת לשירותים. זאת הייתה תחושה מוזרה, זרה.

היה קשה לא לאכול כלום והחלטתי שאם הרגיעה ממשיכה עד מוצ"ש, אני מנסה לאכול אורז. התחלתי עם חצי קערית של אורז יסמין מבושל. ואז אכלתי עוד קצת. ואז אכלתי כמה פריכיות אורז, אחת-אחת, בהפרש של שעה זו מזו. הייתה לי קצת צרבת, אבל זהו. היה נראה שהעניינים מתקדמים יפה.

ואז בראשון בבוקר שלשלתי. ועוד פעם, ועוד אחת, ועוד.

באמת?! בגלל אורז?! אורז לבן, מבושל, בלי טיפת שמן. מה?

התייאשתי נורא. זה ממש שבר את רוחי. נסוגתי חזרה לויוונקס, ג'לי, תה וסוכריות.

תוך כמה שעות הבטן נרגעה שוב ובערב ניסיתי לאכול תפו"א מבושל שעבר בשלום. זה קצת עודד אותי. אכלתי גם עוף מכובס והיה נראה שגם הוא עובר בשלום.

הקושי בדיאטת אלימינציה והוספה מחדש של פריטי מזון הוא שצריך שליטה מוחלטת והמון משמעת. ואני לוקחת סטרואידים. כשהתחלתי את האלימינציה המוחלטת הייתי על 40 מ"ג של סטרואידים. זה מינון די גבוה. אמנם הפעם אני לא סובלת מתיאבון מוגבר ברמה שמחרפנת אותי לגמרי. ואמנם בהרבה מקרים עדיין נוח ונעים לי יותר להתעלם מתחושת הרעב שלי, כי למדתי לפחד ממה שקורה אם אני פועלת כדי לספק אותה וזה קשר שעוד אצטרך לעבוד הרבה כדי לבטל את הכוח שהוא מפעיל עליי... אבל. אני עדיין על סטרואידים. אז אותן שליטה ומשמעת? לא תמיד קורה. כמו למשל כשמישהו מוציא ג'לי בינז בעבודה. אני אוהבת ג'לי בינז, אבל הם לא אוהבים אותי. או כשמישהו משאיר בחדר הצוות דגני בוקר לא מזוהים ליד המיקרו - רק שלוש חתיכות לא יפגעו בי, נכון? טעות! ואז אי-אפשר לדעת אם הבטן שלי משתגעת בגלל שעשיתי שטות או בגלל שניסיתי להחזיר אגסים/חלב/לחם לתפריט. אבל אני משתדלת and I'm doing a little better every day.

החוק פשוט - מוסיפים מזון אחד חדש כל שלושה ימים. אוכלים אותו במשך שלושה ימים, בודקים אם מופיעים סימפטומים. הרבה מזונות גורמים לסימפטומים מיידית. לפעמים זה לוקח יותר זמן, כמו במקרה עם האורז. הדבר הטוב שמרגיע אותי מאוד הוא שאני תמיד יכולה לחזור לויוונקס בלבד ועדיין לקבל 1500 קלוריות ביממה. ואמנם היעד הסופי הוא גמילה מהזונדה, אבל בינתיים אין לאן למהר. שמתי לי ליעד לעלות ל-120 פאונד. היום נשקלתי והתרגשתי לגלות שאני שוקלת כבר 109. בשבועות הראשונים לא עליתי במשקל בגלל שלקח זמן למצוא את הפורמולה המתאימה. אחר-כך הייתי צריכה לטפס לקצב וקלוריות מקסימליים. בשלושת השבועות האחרונים התחלתי לעלות. בהתחלה חצי קילו בשבוע ובשבועיים האחרונים אני כבר עולה קילו שלם בשבוע. זאת כזאת תחושת הישג!

באחד הימים אחרי שהתחלתי להרגיש טוב, פיזרתי את הבנים ונסעתי לעבודה. בגלל שלא העברתי את כל הבוקר בריצות לשירותים, יצאנו מהבית בנחת. השמש זרחה בחוץ ואחרי שהורדנו את עדו עוד היה לי מספיק זמן להוריד את אלון בנחת ואפילו לעצור לעשות פיפי בדרך. "אני מרגישה שאני סופסוף מצליחה לראות את השמש, כאילו הוא זורחת ונוגעת בתוך-תוכי, בפנים", אמרתי לאלון. הגעתי לעבודה מלאה תחושת חדווה, התעלות ממש ואמרתי לאחת החברות שלי, "I forgot life could feel like this - simple. Like it's not a burden, not a constant struggle. Maybe I can actually do it if it's like this!".

ואכן, הרבה יותר קל לחיות את החיים האלה כשלא כל הזמן מגלגלים סלע במעלה ההר (או כשעורבים לא כל הזמן מנקרים לך את הכבד, אבל זה מסיפור אחר. חה.), למרות שתנו לי להגיד לכם, שלוש פעמים ביום אני חושבת על סיזיפוס, כשאני מנקה את כיסא האוכל של עדו ומתחתיו.

אני נהנית בעבודה, אני נהנית עם עדו, אני נהנית עם אלון. והחוויה שלי את ועם הגוף שלי היא לא כל הזמן חוויה של התגוננות מפני משהו רע שהולך לקרות. אני פחות קפוצה ומכווצת, אני קצת יותר נושמת. אני לא מחכה לסטירה.

It feels like I'm on vacation from my Crohn's. Is this what remission feels like?! אמרתי לדונה, האחות שעובדת עם רופאת הגסטרו שלי. בחיי, החיים שלי פתאום מרגישים כמו חופשה. מדהים מה שקצת פרספקטיבה יכולה לעשות לבנאדם. רק תורידו אותי נמוך מספיק ואפילו תהום תראה פתאום כמו הר. הכל יחסי.

ואמרתי לאלון - לא פלא שאני מרגישה פתאום שיש כל-כך הרבה יותר זמן ביממה, וזה לא רק בגלל ההיפר של הסטרואידים. זה בגלל שחתכתי ארבע-חמש שעות של ישיבה בשירותים מכל יום. כי כשרצים לשירותים עשר עד עשרים פעם ביום ומבלים זמן לפני, תוך כדי ואחרי בעיסוק בזה ובתחושות שזה מעורר... ובכן, זה לוקח זמן. זמן שאפשר להעביר בהאזנה למוזיקה, במנוחה, בבישול ואפייה ועוד מיליון דברים. בחיי שפתאום אפילו כבר לא כזה אכפת לי לשאוב את הבית אחת לשבוע-שבועיים!

אחרי חווית האורז קצת נבהלתי ובמשך זמן שנראה לי די ארוך, אולי שבוע, נשארתי רק עם תפו"א ועוף והייתי מבסוטה. אחרי פגישה עם דיאטנית אחרת, נחמדה ומועילה יותר, הרגשתי קצת יותר ביטחון. ניסיתי בטטה שעברה בשלום אבל אני לא ממש אוכלת כי זה לא הדבר האהוב עליי ביותר. ניסיתי אגסים בסירופ שממלאים לי את פינת המתוק ומרחיבים אותה קצת מעבר לג'לי בלבד. בימים האחרונים הצלחתי גם להוסיף קישואים, גזר ואספרגוס צלויים בתנור וגם ניסיתי תפו"א צלויים עם קצת שמנ"ז שעברו גם הם ללא סימפטומים. והכי מרגש - אכלתי קוטג' של לקטאייד ועבר בשלום.

נכשלו: לחם וקורנפלקס. וגם ניסיון נוסף לאורז מבושל ביותר מים במשך זמן ארוך יותר. כמובן שבכל ניסיון כזה התבאסתי מאוד והסטרואידים (והשפעתם על המצב הרגשי שלי) לא עוזרים לקחת את זה בקלות.

התכנית להמשך: לנסות חלב של לקטאייד ואם הוא יעבור בשלום לנסות קורנפלור כדי שאוכל להכין דייסה לארוחת בוקר, מחשבה שמרגשת אותי מאוד-מאוד.

כשאגיע ל-120 פאונד, שזה יעד שרירותי לחלוטין שקבעתי לעצמי, נוכל להתחיל לדבר על גמילה מהזונדה ובניית תפריט שייתן לי - אתם יושבים? - 1900 קלוריות ביום, שזה מה שאמילי (הדיאטנית החדשה שאני מחבבת) אמרה שהיא רוצה שאני אוכל במינימום כל יום. קל להגיע לזה כש-1500 קלוריות מתוך זה מגיעות בצורת נוזל שמטפטף לתוך הקיבה שלי במשך 15 שעות ביממה, כמחצית מהן בזמן שאני ישנה. קצת יותר מסובך להגיע לזה רק באכילה של אוכל רגיל, אבל אולי נמצא איזו פשרה בין אוכל ותוספי תזונה עתירי קלוריות. נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו.

בינתיים אני נהנית מתחושת ההצלחה, מהרגיעה ומהחופשה הזאת מהקרוהן, שהלוואי ותימשך ותימשך.

טפוטפוטפוטפוטפוטפו בליענרע.

יום חמישי, 5 במרץ 2015

Till We Meet Again

ה-Code Blue (החייאת לב-ריאה למי שנמצא בדום לב ונשימה) שהגיע למיון בערב של אותה שבת לא היה יוצא-דופן בשבילנו. אישה בת 84, התמוטטה בבית והגיעה אלינו אחרי 45 דקות של נסיונות החייאה ומשהו כמו תשע מכות חשמל שלא הצליחו להחזיר דופק. הייתה לה צמה אפורה וארוכה והיא לבשה לבוש הודי מסורתי. יד שמאל שלה נשמטה מעבר לדופן האלונקה. על מפרק כף היד היה צמיד זהב. כרכתי את הסדין מסביב לזרוע שלה והידקתי אותה אל גופה כדי שלא תיזרק כה וכה בזמן שאנחנו מנסים להחיות אותה. כבר ידענו שהיא שברה אותה בזמן הנפילה וזה היה נראה לי לא נעים. 

עבדנו עליה רבע שעה בערך. מליסה הכניסה עירוי נוסף, דניס נתנה את התרופות שד"ר פן ביקשה, רוברט המשיך בעיסויי חזה. עקבנו אחרי האלגוריתם של ACLS, אבל הלך והתבהר שהקוד הזה כנראה יסתיים במוות. בתום עשרים דקות של מאמצי החייאה כושלים ד"ר פן הכריזה על שעת המוות וכריסטין, שהייתה האחות האחראית, הלכה לבדוק אם ישנם בני משפחה בשביל המנוחה בחדר ההמתנה. בינתיים רוברט, מליסה ואני הכנו את הגופה לכניסה של המשפחה, אבל אז הבת שלה התפרצה זועמת לחדר הטראומה שלנו. "היא דורשת לראות אותה מיד", כריסטין אמרה, "היא לא הסכימה לחכות". יצאנו מהחדר, נותנים לבת פרטיות.

עמדנו כמה רגעים בפרוזדור שליד חדר הטראומה שלנו, מבטים קבורים ברצפה, נשימות ולב קצת כבדים. זה תמיד עצוב. "היא הייתה בת שמונים וארבע, אחרי הכל", אמרתי להם, "והיא הייתה down כל-כך הרבה זמן, מה היה נשאר ממנה אם היינו מחזירים אותה. we can't get it every time, and sometimes that's okay".

הלכתי להתקשר ל-Gift of Life, הארגון שמנהל את כל הקשור לתרומת רקמות ואיברים במישיגן. זאת הייתה שיחה קצרה מאוד, "Thank you for your call, but the deceased accedes the age critiria for tissue donation", אמרה לי הבחורה בצדו השני של הטלפון ונפרדנו. כריסטין הגיחה מחדר הטראומה ואמרה שהמשפחה כועסת מאוד, שהם מבקשים שנחזור וננסה שוב. הם לא מאמינים שהיא מתה, שזה נגמר.

לא שמעתי את הקריאה ברדיו בראשון אחה"צ, למחרת, אבל כשג'ון הגיע לחדר שבע עליו דניס ואני היינו מופקדות באותו ערב, זיהיתי אותו כמעט מיד. הפראמדיקים שהביאו אותו למיון דיווחו שבבית האבות ממנו ג'ון בא אמרו להם שהאסימטריה בהבעת הפנים שלו היא חדשה ואני אישרתי שבהחלט, הוא לא נראה ככה בדרך-כלל.

אז הפעלנו stroke code והתחלנו לזוז מהר, מנסים להכניס עירוי, למדוד סימנים חיונים ולקחת את ג'ון לסיטי ראש בהקדם כדי שיהיה אפשר לברר את הגורם לשינוי הקיצוני בסטטוס המנטלי שלו ובמצבו הכללי. לחץ הדם שלו היה ברצפה ולכן לא יכולנו ללכת לשום מקום. התחלנו עירוי נוזלים בקצב גבוה וכל הזמן הזה הוא בוהה במבט אטום לחלל, לא יוצר קשר עין, לא עוקב אחרי פקודות, לא ממש שם איתנו.

הכרתי את ג'ון כמעט מאז שהתחלתי לעבוד במיון, מעל שנתיים. גבר בן 83, אפרו-אמריקני, נמוך קומה ורזה, עם חיוך קטן על הפנים שתמיד נמצא שם בזכות השיטיון בו הוא לוקה, או כמו שאנחנו אומרים במיון, pleasantly demented. הוא לא יודע מזה, אז מה אכפת לו.

אבל הפעם משהו היה מאוד לא בסדר. ואז הוא הפסיק לנשום ואיבדנו דופק. ושוב, code blue. הוא הגיע למיון בשלוש וארבעים. בחמישה לחמש ד"ר הרמן הכריז על שעת המוות. כל הזמן הזה כמעט ולא יצאתי מהחדר שלו, שולחת שליחים לבקש עירוי אפינפרין מבית המרקחת, להביא ערכת קטטר שתן, להתקשר למשפחה.

אחרי שהכל נגמר והתחלנו לסדר סביבו, התיישבתי על השרפרף הגבוה בחדר ואמרתי לו, "Oh John". שחררתי אנחה אחת ארוכה והסתכלתי מסביב על כל הבלאגן שהחייאה משאירה אחריה. דקה אחת אתה פה ואחר-כך... אבק ברוח.

בשיחה עם ד"ר הרמן הסכמנו שמה שסביר שקרה הוא שזיהום חמור בדרכי השתן גרם לאלח דם (ספסיס), מה שבתורו גרם לצניחה דרסטית בלחץ הדם, שגרמה לאיסכמיה מוחית - שבץ. הזיהום היה כל-כך קשה שכל המערכות בגופו של ג'ון קרסו אחת אחרי השנייה.

חלק בי נעצב על שאיבדתי מטופל שהכרתי כבר זמן ארוך. מוות הוא תמיד דבר עצוב, אבל הוא גם דבר מאוד מורכב. בעיקר הרגשתי שעבורו, זאת הייתה התוצאה הטובה ביותר. מפני שגם אם היינו מחזירים אותו, סביר להניח שהיה מבלה עוד כמה ימים או שבועות על עירויים שמיועדים לתמוך בלחץ הדם שלו, לעזור ללב שלו להתכווץ כדי להמשיך לדחוף דם לכל הגוף, אבל לא הרבה יותר מזה. מונשם, בלי פעילות מוחית, עם תפקודים בסיסיים שנשמרים רק בזכות מכונות ותרופות.

ואז קאת'י מתה.

ישבתי בסלון באחת וחצי בלילה ביום שני לפני שבוע ושתיתי תה. נכנסתי לפייסבוק להתעדכן פעם אחת אחרונה לפני שאני הולכת לישון וראיתי כמה תמונות שלה עם ג'ק, הבן שלה. קראתי את הטקסט המצורף ובהתחלה חשבתי שמישהו כותב שהם איבדו את הכלבה שלהם. ואז עצרתי וקראתי מההתחלה. זאת הייתה אמא של קאת'י והיא כתבה שהם איבדו את התינוקת שלהם, את קאת'י, באותו ערב.

היא הייתה בת 35 במותה.

את קאת'י הכרתי כשהייתי בהיריון עם עדו. יום אחד הגעתי לעבודה ואיתי הגיעה למשמרת בחורה שלא ראיתי אף פעם לפני זה, אבל שהתנהגה כאילו היא מכירה את כולם (וכולם הכירו אותה). הבנתי מבין השורות ומשברי שיחה שהיא חוזרת אחרי הפסקה ארוכה. בהמשך למדתי שהיא הייתה בחופשת מחלה. מאוחר יותר היא סיפרה לי על הסרטן שהתחיל בשד (ודווקא לא היה מהסוג הגנטי). סיפרה על הגרורות בכבד ואחריהן הגרורות למוח. סיפרה על הכותרת החדשה שקיבלה - סופנית.

ביום שישי שעבר ג'ק, הבן שלה, חגג את יום הולדתו השביעי רק ארבעה ימים אחרי שאמא שלו מתה. קאת'י נלחמה בסרטן במשך חמש שנים.

ביום בו פגשתי אותה לראשונה עבדנו יחד באותו אזור. לא ידעתי עליה כלום ואני רק זוכרת שחשבתי לעצמי - מי זאת האחות הזאת ולמה היא זזה כל-כך לאט?! למה היא עובדת במיון? למה היא חושבת שאם היא לא תעשה כלום אני אעשה את העבודה שלה במקומה?!

הייתי כל-כך שיפוטית. ולא ידעתי עליה כלום. חשבתי על זה לפני שבוע וחשבתי לעצמי - כמה השתניתי בשנה האחרונה, מאז שילדתי את עדו ועם כל האתגרים הבריאותיים שהגיעו בעקבות הלידה. אני רוצה לחשוב שכיום הייתי קצת יותר מאפשרת וסלחנית כלפי מישהו במצב דומה.

לקח להורים שלה הרבה זמן להבין שהיא כבר לא בין החיים. בשבועות האחרונים הכאבים הפכו כל-כך קשים שלא היה לה נוח לישון על המיטה. תופעות הלוואי מהטיפולים פגעו בשינה שלה. היא הייתה ישנה בימים במקום בלילות, על מצע שהייתה מסדרת לעצמה על הרצפה. בחמש אחה"צ ההורים שלה נכנסו לבדוק מה קורה כי היא ביקשה שיעירו אותה או כי ידעו שהיא הייתה צריכה לקום ואז הם הבינו שהיא לא נושמת. הם התקשרו לשרי ולרונדה שיבואו לעזור להם.

הלכתי לישון באותו לילה בלב כבד ובבוקר למחרת הפיד של הפייסבוק שלי היה מוצף בסטטוסים שוברי לב. יום למחרת הלכתי לאשכבה בפעם הראשונה בחיי, בבית לוויות אמריקאי.


ידעתי שהיא הייתה חולה. לפני כמה שבועות היא נאלצה לבטל שבועיים רצופים של משמרות בגלל שהיה לה שינגלז וכשהיא חזרה החלפנו רשמים מהחוויה המזעזעת הזאת וצחקנו שאנחנו צריכות לפתוח מועדון לאחיות בעלות צרכים מיוחדים, אני עם הזונדה שלי, היא עם הסרטן ולורן, אח שלישי שעמד ודיבר איתנו, שורד סרטן מעי גס מהשנה האחרונה.

ידעתי שהיא הייתה חולה וידעתי שהיא הוגדרה כסופנית כבר שנתיים. אבל היא הייתה מה שלפעמים קוראים לו סופנית-כרונית. שום דבר במראה שלה לא הסגיר את דבר מחלתה. לכן המוות שלה תפס אותי, את כולנו, כל-כך בהפתעה. כמו שכתבתי בפייסבוק, חשבתי שהיא תחיה לעד. או לפחות, עוד כמה זמן. מה שונה יום מיומיים? למה דווקא אותו יום? אף פעם אי-אפשר באמת להיות מוכנים למשהו כזה.

באשכבה ניגשתי אל לורן, חיבקתי אותו והוא התייפח בבכי על הכתף שלי. אחר-כך דיברנו על החוויה שלך כהורה, כשאתה רואה הורים קוברים את הבת הצעירה שלהם והם אומרים לך We wanted more time with her, but God wanted her by his side. "דבר כזה לא צריך לקרות", לורן אומר לי וממלמל שאם משהו כזה אי-פעם יקרה לבת שלו, הוא לא יודע...

ביום רביעי בו נסעתי לבית הלוויות, שעתיים לפני שיצאתי מהבית, קיבלתי שיחת טלפון מבית החולים האוניברסיטאי, עם הצעת עבודה למחלקת אשפוז אונקולוגי. האירוניה שבתזמון של השיחה לא חמקה ממני. אבל כבר תוך כדי השיחה ידעתי שאני לא הולכת לקבל את הצעת העבודה הזאת. אני אפילו לא הולכת להתקשר בחזרה למנהלת היחידה בשביל לקבל עוד פרטים.

אחד הדברים שהמוות של קאת'י עשה, הוא שגרם לי לרצות להיות סלחנית ורכה יותר כלפי האנשים שסביבי. הוא גם הבהיר לי כמה האנשים איתם אני עובדת חשובים לי. כרגע, מרחק אלפי קילומטרים מהמשפחה הביולוגית שלי, האנשים האלה הם המשפחה הלוגית שלי. בחודשים האחרונים, החיבוק הפיזי והרגשי שאני מקבלת מהאנשים האלה על בסיס יומיומי, התמיכה, ההתעניינות והדאגה הכנה לשלומי, היו ימים בהם זה עשה את כל ההבדל, נתן לי סיבה להמשיך. אז לא, אני לא עוזבת את המיון ואני לא מחפשת עבודה אחרת. אני לא עוזבת את המשפחה שלי.

אמרתי לאלון שהרבה פעמים כשאני נתקלת במוות אני קצת מקנאה באנשים שמאמינים באלוהים ובגן עדן. אני מבינה את הנחמה שישנה במחשבה שיש חיים אחרי המוות, שיש מקום טוב יותר אחרי הסבל-עלי-אדמות ושהכל חלק מתכנית גדולה יותר, הכל מתוכנן. לפעמים אני מצטערת שאני לא יכולה לשנות את זה שאני לא מאמינה. אבל אני כן מאמינה גדולה במסורת וקהילה ואני חושבת שבזמנים כאלה הם יכולים להציע נחמה גדולה.

אז הרמתי כוס לחייה של מי שקצת בלבלה אותי בהתחלה אבל הפכה להיות חברה טובה ונפרדתי ממנה. ולמרות שאני לא לגמרי מאמינה, קרצתי ואמרתי, till we meet again.


So long, my friend.





בהקשר של הפוסט הזה אני ממליצה מאוד להאזין לפרק הזה של Death, Sex & Money שמביא שיחה עם מנהל בית לוויות, דור שישי בעסק. אני מרגישה שיש קווי דימיון רבים בין המחשבות שלי על מוות כאחות מיון ובין מה שהוא אומר שם ומצאתי את הפרק הזה מעניין מאוד.

A Funeral Director’s Dead Reckoning