כבר כמעט חודשיים שאני לא כותבת על סבתא שלי.
סבתא שלי נפטרה בערך בשש בבוקר ה-14 במאי, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-85. חמש שעות מאוחר יותר נחתנו בישראל לביקור השנתי שלנו.
מותה של סבתא שלי לא היה בלתי צפוי. לפני קצת למעלה מארבע שנים היא אובחנה כחולה בסרטן המעי הגס ועברה ניתוח בו הצליחו להסיר רק חלק מהגידולים. היא עברה טיפולים באשפוז יום ובבית. לפני שנתיים בערך החליטה להפסיק לקבל טיפולים, שכן תופעות הלוואי פגעו מדי באיכות החיים שלה וההשפעה הקלינית לא הצדיקה בעיניה את הסבל.
שבוע לפני מותה התאשפזה סבתא שלי בבית החולים. לכל אחד מאיתנו, הקרובים אליה, האוהבים אותה, היו מחשבות וציפיות שונות מהאשפוז הזה. אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו שהיא לא תצא מבית החולים.
הביקור שלנו בישראל היה מתוכנן, הכרטיסים נרכשו חודשיים מראש. בהלוויה אמרתי בצחוק מריר שסבתא שלי ארגנה את מותה לכבוד הגעתי.
סבתא שלי נפטרה בערך בשש בבוקר ה-14 במאי, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-85. חמש שעות מאוחר יותר נחתנו בישראל לביקור השנתי שלנו.
מותה של סבתא שלי לא היה בלתי צפוי. לפני קצת למעלה מארבע שנים היא אובחנה כחולה בסרטן המעי הגס ועברה ניתוח בו הצליחו להסיר רק חלק מהגידולים. היא עברה טיפולים באשפוז יום ובבית. לפני שנתיים בערך החליטה להפסיק לקבל טיפולים, שכן תופעות הלוואי פגעו מדי באיכות החיים שלה וההשפעה הקלינית לא הצדיקה בעיניה את הסבל.
שבוע לפני מותה התאשפזה סבתא שלי בבית החולים. לכל אחד מאיתנו, הקרובים אליה, האוהבים אותה, היו מחשבות וציפיות שונות מהאשפוז הזה. אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו שהיא לא תצא מבית החולים.
הביקור שלנו בישראל היה מתוכנן, הכרטיסים נרכשו חודשיים מראש. בהלוויה אמרתי בצחוק מריר שסבתא שלי ארגנה את מותה לכבוד הגעתי.
לו רק הייתה מחכה עוד כמה שעות.
כבר בישראל ניסיתי לכתוב פוסט על סבתא שלי. הרגשתי אשמה שאני לא כותבת, לא תורמת במשהו למילים שהקרובים אליה ספדו לה בימים ובשבועות שאחרי מותה. אבל בכל פעם שניסיתי לכתוב הדמעות חנקו את גרוני וגל כביר של עצב שטף אותי. הרגשות היו גדולים מכדי שאוכל להתמודד איתם, אז הנחתי לניסיון לתקשר אותם כלפי חוץ ונשארתי עם האבל שלי, שותקת אותו, מדברת אותו בזהירות עם אלון ועם אמא שלי.
לו רק הייתה מחכה לי כמה שעות. רק עוד כמה שעות. חמש השעות האלה בהן היינו באוויר הורגות אותי. כי אם הייתה מתה יום שלם מוקדם יותר, או שבוע לפני... אבל חמש שעות. אני מרגישה שמישהו השתמש בי כפיון בבדיחה אכזרית.
סבתא שלי האהובה, המופלאה. רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לתת לה לטמון את האף שלה בשקע צווארי, כמו שהייתה עושה תמיד, שואפת עמוק ואומרת "קֶצַלה שלי, חתלתולונת". רציתי לנשק אותה על המצח ולדבר אליה ברכות. להיות לצידה בדרכה האחרונה.
אחי הגדול הגיע מלונדון, כל הנכדים נאספו לצד מיטת בית החולים שלה ואני נותרתי רחוקה עד כאב, מספיקה רק כמעט, אבל לא. כמו חיה בכלוב סובבתי בימים האחרונים, חייבת להמשיך לעבוד את רצף המשמרות שאפשר את הנסיעה לארץ. ואזלת ידי והמרחק הגדול והמים הענקיים שפרושים בינינו עינו אותי עינויי תופת.
לא זכיתי לבלות את השבוע האחרון לחייה במחיצתה. גם לא את השעות האחרונות. כל-כך רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לנשק אותה ולחכך איתה אפים, להעביר את האצבעות שלי בשיערה, שתמיד היה רך כמשי. במקום זה, כתחליף מאוד דל, ביקשתי לזהות אותה לפני קבורתה. רציתי לעשות את זה גם כדי לראות בעיני עצמי שכל זה קרה באמת; הדיווחים שקיבלתי מבית החולים על ההידרדרות במצבה, דיווחי המצב מהשיחות עם הרופאים, הבדיקות ששקלו לבצע, התוצאות מאלה שהחליטו אכן להשלים. הייתי צריכה לראות כדי להאמין שכל זה קרה בשבוע אחד ארוך מאוד וקצר מאוד בעת ובעונה אחת.
גסיסתה ומותה של סבתא שלי הדגישו שוב את המשמעות של הבחירה שלנו לגור רחוק כל-כך; כשסבתא שלי עברה ניתוח החלפת ברך יצאתי מהלימודים מוקדם ונסעתי מבית הספר לסיעוד באסף הרופא לביה"ח שיבא, להיות איתה. לא יכולתי לשאת את המרחק. אם כרטיסי הטיסה שלנו לא היו כבר מוזמנים, הייתי מודיעה בעבודה על מקרה חירום משפחתי ונוסעת ללא דיחוי. אבל ביום שלישי עוד דובר על העברתה להוספיס בית וביום רביעי נסענו לטורונטו ועלינו שלושתנו על מטוס. כשנחתנו בישראל בחמישי היא כבר הייתה איננה. לא יכולתי לנחש. לא רציתי לחשוב. לא העזתי לדמיין.
המרחק מהמשפחה כמעט לא מורגש בחיי היומיום שלנו. אנחנו עסוקים כל-כך בעבודה ובעדו. אבל במקרים כאלה, בזמני הקיצון של החיים, לידה ומוות, שמחות גדולות ועצב תהומי - בזמנים האלה המרחק אדיר וקורע לב וקרביים.
לו רק הייתה מחכה לי כמה שעות. רק עוד כמה שעות. חמש השעות האלה בהן היינו באוויר הורגות אותי. כי אם הייתה מתה יום שלם מוקדם יותר, או שבוע לפני... אבל חמש שעות. אני מרגישה שמישהו השתמש בי כפיון בבדיחה אכזרית.
סבתא שלי האהובה, המופלאה. רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לתת לה לטמון את האף שלה בשקע צווארי, כמו שהייתה עושה תמיד, שואפת עמוק ואומרת "קֶצַלה שלי, חתלתולונת". רציתי לנשק אותה על המצח ולדבר אליה ברכות. להיות לצידה בדרכה האחרונה.
אחי הגדול הגיע מלונדון, כל הנכדים נאספו לצד מיטת בית החולים שלה ואני נותרתי רחוקה עד כאב, מספיקה רק כמעט, אבל לא. כמו חיה בכלוב סובבתי בימים האחרונים, חייבת להמשיך לעבוד את רצף המשמרות שאפשר את הנסיעה לארץ. ואזלת ידי והמרחק הגדול והמים הענקיים שפרושים בינינו עינו אותי עינויי תופת.
לא זכיתי לבלות את השבוע האחרון לחייה במחיצתה. גם לא את השעות האחרונות. כל-כך רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לנשק אותה ולחכך איתה אפים, להעביר את האצבעות שלי בשיערה, שתמיד היה רך כמשי. במקום זה, כתחליף מאוד דל, ביקשתי לזהות אותה לפני קבורתה. רציתי לעשות את זה גם כדי לראות בעיני עצמי שכל זה קרה באמת; הדיווחים שקיבלתי מבית החולים על ההידרדרות במצבה, דיווחי המצב מהשיחות עם הרופאים, הבדיקות ששקלו לבצע, התוצאות מאלה שהחליטו אכן להשלים. הייתי צריכה לראות כדי להאמין שכל זה קרה בשבוע אחד ארוך מאוד וקצר מאוד בעת ובעונה אחת.
גסיסתה ומותה של סבתא שלי הדגישו שוב את המשמעות של הבחירה שלנו לגור רחוק כל-כך; כשסבתא שלי עברה ניתוח החלפת ברך יצאתי מהלימודים מוקדם ונסעתי מבית הספר לסיעוד באסף הרופא לביה"ח שיבא, להיות איתה. לא יכולתי לשאת את המרחק. אם כרטיסי הטיסה שלנו לא היו כבר מוזמנים, הייתי מודיעה בעבודה על מקרה חירום משפחתי ונוסעת ללא דיחוי. אבל ביום שלישי עוד דובר על העברתה להוספיס בית וביום רביעי נסענו לטורונטו ועלינו שלושתנו על מטוס. כשנחתנו בישראל בחמישי היא כבר הייתה איננה. לא יכולתי לנחש. לא רציתי לחשוב. לא העזתי לדמיין.
המרחק מהמשפחה כמעט לא מורגש בחיי היומיום שלנו. אנחנו עסוקים כל-כך בעבודה ובעדו. אבל במקרים כאלה, בזמני הקיצון של החיים, לידה ומוות, שמחות גדולות ועצב תהומי - בזמנים האלה המרחק אדיר וקורע לב וקרביים.
דיברתי עם סבתא בטלפון ביום שלישי, יומיים לפני הגעתנו. היא כבר הייתה כמה ימים בבית החולים וכוחותיה הלכו ונחלשו, אבל עדיין חשבתי שהיא תהיה כאן כשננחת. רציתי לבקש ממנה שתחכה לי, אבל חשבתי שהיא תכעס, כי היא עוד חיכתה לנס שיקרה. עד הרגע האחרון היא הייתה אפופה בדואליות מייסרת, מבינה בדיוק מה קורה לה, אבל מקווה שמשהו ישתנה. חדה כתער, מסתכלת למציאות בעיניים אבל מתחננת לעוד קצת זמן.
אמא שלי סיפרה לי שבמשמרת האחרונה שלה, כשישבה איתה בבית החולים עד שהרפתה והלכה לעולמה, כשאני הייתי באוויר, היא תיארה באוזני סבתא את המסע שלי - הנה עכשיו הם עוברים מעל ספרד, עכשיו מעל יוון. מדי פעם סבתא שלי שאלה איפה אנחנו עכשיו ואמא שלי דמיינה לה איזו נקודה אקראית על המפה מעל אירופה. לפנות בוקר אמא שלי הבטיחה לסבתא שלי שאני אבין אם היא לא תחכה לי, שלא אכעס, כי אדע שהיא לא הייתה יכולה יותר.
סבתא שלי הנהדרת, החכמה, הרגישה, עם הידיים הכי רכות בעולם שהיו מציירות שמיניות על ברכיה כשהייתה יושבת בסלון ביתה. שתמיד הריחה כמו כביסה נקייה, שתמיד נישקה את כולם על הפה. שאהבה חיבוקים מפוקקי עצמות ובגלל זה תמיד הייתה אומרת לי כמה היא אוהבת את החיבוקים שלי אורי. שבכשרונה האדיר לימדה את עצמה לקרוא, לכתוב ולדבר אולי שמונה שפות - רומנית, שפת אמה, צרפתית, יידיש כדי שתוכל לתקשר עם בעלה שהזדמן לה בשידוך, פורטוגזית שלמדה כשעברו לגור בברזיל, ספרדית וגם קצת איטלקית וטיפה פולנית ואנגלית שהתחילה ללמוד במועדון גיל הזהב שמעבר לרחוב, מול ביתה, אליו החלה ללכת אחרי שסבא שלי נפטר.
סבתא שלי, עם עיניה הירוקות יודעות הכל, עם הניצוץ השובב והצחוק המתגלגל, צחוק של נשים שמנות, מרעיד סנטר ושדיים ובטן וירכיים. צחוק שאיש לא יכול להישאר אליו אדיש. סבתא שלי, אשפית הסיפורים, הרמיזות החכמות, והקריצות. והאהבה הרחבה, הרכה והזורמת שהייתה בוקעת מתוכה כלפי אלה שאהבה. והידיים הטובות, סורגות ותופרות, מבשלות ואופות. ומלטפות.
אני חסרה אותך כל-כך. היית דמות כל-כך משמעותית בחיי הבוגרים. בשנה שגרתי איתך, בשנים שלאחר מכן. לימדת אותי לא לדחות דברים ליום המחר, דבר שאני תמיד משתדלת לעשות ולפעמים מצליחה. לימדת אותי לגלגל את הלשון בפה פעמיים לפני שאני אומרת משהו, ממש כמו שסבך לימד אותך.
אחרי האבחנה התאבלתי עלייך אבל קטן. קיוויתי שתזכי להיות בחתונה שלי שנערכה באותה שנה - והיית. קיוויתי שתזכי לראות את עדו - וזכית. ואהבת אותו כל-כך, על אף ולמרות ואולי בגלל המרחק. וגם בגלל שאהבת אותי והוא בני. רציתי להגיע לישראל, לשבת ליד מיטת חוליך ולתת לעדו לטפס לחיקך, להתרפק עלייך. רציתי שיצחיק אותך עם השטויות שלו. רציתי שתראי בו את כל מה שאני רואה יום-יום, שיסב גם לך הנאה מתוקה כזאת. במקום זה, הוא זכה לישון במיטתך ביום הלוויתך. אלון אמר שזה סמלי, שזה מסמל איזה קשר גדול ועמוק יותר, מעל זמן ומרחב. אבל אני לא יכולה שלא לחוש את הפספוס וההחמצה. כנראה שכל זמן קצר יותר מהנצח הוא לא מספיק.
אני מצטערת שלא יכולתי להיות איתך בימיך ושעותיך האחרונים. מצטערת שלא יכולתי להקל על הכאב והסבל שכבר לא מענים אותך, אבל מענים אותי בכל פעם שמחשבתי נודדת אליהם. אני מצטערת עלייך ומצטערת עליי ומנסה להתנחם בידיעה שאינך סובלת יותר, כי אם יש מישהו שאין לי ספק שלא מגיע לו לסבול, זוהי את.
אני מתגעגעת אלייך מעבר ליכולתן של מילים לתאר. תמיד היית והינך ותוסיפי להיות חלק בלתי נפרד ממני.
אני אוהבת אותך.
אמא שלי סיפרה לי שבמשמרת האחרונה שלה, כשישבה איתה בבית החולים עד שהרפתה והלכה לעולמה, כשאני הייתי באוויר, היא תיארה באוזני סבתא את המסע שלי - הנה עכשיו הם עוברים מעל ספרד, עכשיו מעל יוון. מדי פעם סבתא שלי שאלה איפה אנחנו עכשיו ואמא שלי דמיינה לה איזו נקודה אקראית על המפה מעל אירופה. לפנות בוקר אמא שלי הבטיחה לסבתא שלי שאני אבין אם היא לא תחכה לי, שלא אכעס, כי אדע שהיא לא הייתה יכולה יותר.
סבתא שלי הנהדרת, החכמה, הרגישה, עם הידיים הכי רכות בעולם שהיו מציירות שמיניות על ברכיה כשהייתה יושבת בסלון ביתה. שתמיד הריחה כמו כביסה נקייה, שתמיד נישקה את כולם על הפה. שאהבה חיבוקים מפוקקי עצמות ובגלל זה תמיד הייתה אומרת לי כמה היא אוהבת את החיבוקים שלי אורי. שבכשרונה האדיר לימדה את עצמה לקרוא, לכתוב ולדבר אולי שמונה שפות - רומנית, שפת אמה, צרפתית, יידיש כדי שתוכל לתקשר עם בעלה שהזדמן לה בשידוך, פורטוגזית שלמדה כשעברו לגור בברזיל, ספרדית וגם קצת איטלקית וטיפה פולנית ואנגלית שהתחילה ללמוד במועדון גיל הזהב שמעבר לרחוב, מול ביתה, אליו החלה ללכת אחרי שסבא שלי נפטר.
סבתא שלי, עם עיניה הירוקות יודעות הכל, עם הניצוץ השובב והצחוק המתגלגל, צחוק של נשים שמנות, מרעיד סנטר ושדיים ובטן וירכיים. צחוק שאיש לא יכול להישאר אליו אדיש. סבתא שלי, אשפית הסיפורים, הרמיזות החכמות, והקריצות. והאהבה הרחבה, הרכה והזורמת שהייתה בוקעת מתוכה כלפי אלה שאהבה. והידיים הטובות, סורגות ותופרות, מבשלות ואופות. ומלטפות.
אני חסרה אותך כל-כך. היית דמות כל-כך משמעותית בחיי הבוגרים. בשנה שגרתי איתך, בשנים שלאחר מכן. לימדת אותי לא לדחות דברים ליום המחר, דבר שאני תמיד משתדלת לעשות ולפעמים מצליחה. לימדת אותי לגלגל את הלשון בפה פעמיים לפני שאני אומרת משהו, ממש כמו שסבך לימד אותך.
אחרי האבחנה התאבלתי עלייך אבל קטן. קיוויתי שתזכי להיות בחתונה שלי שנערכה באותה שנה - והיית. קיוויתי שתזכי לראות את עדו - וזכית. ואהבת אותו כל-כך, על אף ולמרות ואולי בגלל המרחק. וגם בגלל שאהבת אותי והוא בני. רציתי להגיע לישראל, לשבת ליד מיטת חוליך ולתת לעדו לטפס לחיקך, להתרפק עלייך. רציתי שיצחיק אותך עם השטויות שלו. רציתי שתראי בו את כל מה שאני רואה יום-יום, שיסב גם לך הנאה מתוקה כזאת. במקום זה, הוא זכה לישון במיטתך ביום הלוויתך. אלון אמר שזה סמלי, שזה מסמל איזה קשר גדול ועמוק יותר, מעל זמן ומרחב. אבל אני לא יכולה שלא לחוש את הפספוס וההחמצה. כנראה שכל זמן קצר יותר מהנצח הוא לא מספיק.
אני מצטערת שלא יכולתי להיות איתך בימיך ושעותיך האחרונים. מצטערת שלא יכולתי להקל על הכאב והסבל שכבר לא מענים אותך, אבל מענים אותי בכל פעם שמחשבתי נודדת אליהם. אני מצטערת עלייך ומצטערת עליי ומנסה להתנחם בידיעה שאינך סובלת יותר, כי אם יש מישהו שאין לי ספק שלא מגיע לו לסבול, זוהי את.
אני מתגעגעת אלייך מעבר ליכולתן של מילים לתאר. תמיד היית והינך ותוסיפי להיות חלק בלתי נפרד ממני.
אני אוהבת אותך.
